יום שלישי, 6 בדצמבר 2011

שירים מהבוידעם של מהבוידעם


באחת מן השנים ה...אלה באוניברסיטה העברית, יזמנו - אני, מיכאל ויונה - פרויקט של תרגום שירה ימי-ביניימית עם התמקדות בשירת סטודנטים. בחיטוטיי בין הקבצים של המחשב הקודם נתקלתי. ואני חושב שראוי לשמר למען האינטרנט הבאים, כי לך סמוך על מחשבים קודמים.

תרגמנו מתוך אנתולוגיה רוסית - עם כל הצער שבדבר, בקיאותנו בשפת האוק נופלת בהרבה מבקיאותנו בזו. בחרנו כמובן את מה שנראה לנו אז עסיסי ביותר, אך גם מה שהיה קצר, או נראה קל יחסית. כך שהמדגם יחסית מייצג תמתית.

אני שם את החלק שלי. החלק של יונה ומיכאל יגיע אחרי אישורם.

לא פלא שיש במראי לפרוט
על זעמו של איש אישה קנאי,
אף לא החסודה שבגבירות,
השיבה בשלילה על חיזוריי.

אוכל עליו לחוס על נקלה,
כמה מביש - חולק אשתו עם זר,

יום ראשון, 4 בדצמבר 2011

קריאה בתורה: פרשת ויצא

בפרשה שקראנו השבוע, פרשת "ויצא", עובר יעקב בן יצחק שני מפגשים. שני זעזועים קשים, מהלומות של ממש, כאלה שעוקרות אותו מתפקידו הפאסיבי ומשליכות אל קדמת הבמה. הוא עושה את מלוא המטאמורפוזה מילד-צל, זה העוקב אחר העושה, מצעיר מתומרן על ידי אמו (אולי כנגד אביו הזקן?) לאבי משפחה פעיל ואיתן, הכורת בריתות בזכות עצמו. מה שמכונה בלשון לארפים: פקטור.

לבל יהיה יומך הרגל


לפני מספר שנים כתבתי ביומנחי הקדום שלי:
"היום תפסתי את עצמי אומר תודה לכספומט. בן רגע ירד במשהו ערכה של כל תודה שאמרתי בחיי".
האבחנה שרירה וקיימת. שחיקה זה דבר נורא. דבר שיש לפקוח לב ועין נגדו, להעיר את עצמך כל פעם מחדש כדי להתנגד אליו.
פעם ראיתי תמיהה "מה רע כל כך בכל עמודי הצדקה המזוייפים של הפייסבוק? אז יצאת טיפש, אז לחצת לייק, אז קידמת איזה נוכל פעוט. אז מה?"
אני חושב שאותה שחיקה חלה גם פה. המיזמים האלה מתעלקים על רצונם הטוב של אנשים, והנזק שלהם כפול. ראשית - אותה הקלות המשלה עצמה: משמתרגל  האדם לקשר את רצונו הטוב לקליקים חד-פעמיים, מתרגל לחשוב שזו זו הדרך להצלת עולמות ועלמות, הוא מעלה את ערכם של הקליקים בחייו, ומשפיל בעיני רוחו את מעלת הדרכים שבהן יכול רצונו הטוב להועיל.
שנית - בשעת החשיפה. אני חושב שכל פעם שאדם מבין כי חלק מרצונו הטוב לנוכל, פוחת גם האמון שלו ברגש הזה. הוא מפקפק בקיומו, רואה בו כחולשה דרכה אפשר להזיז אותו. וכאן זה כבר לא משנה שלמעשה הוא לא הפסיד שום דבר פיזי. נוכלים חדרו אל אמונו דרך צוהר. את הצוהר הזה יש לסגור, להצר, לאבטח.
וכך הוא נשחק לו הפתח. ואני זוכר איך לפני שנים נפנפתי ברחוב אדם שביקש ממני כמה מספר שקלים עם סיפור אמין ביותר, רק כי התרגלתי לאטום את עצמי לסיפורים האלה. כל כך מאובטח היה הפתח הזה שקלטתי את הסיפור רק אחרי שעברו כבר חמש דקות, והוא התרחק מכדי שאצליח למצוא אותו.
המזוזה הזו מוגשת בסימן סגירת מעגל: היום תפסתי את עצמי אומר "אמא ש'ך זונה" לכספומט שסירב לשתף איתי פעולה, וכנראה שלא בפעם הראשונה. ואתם יודעים מה? עם זה אני דווקא בסדר גמור - ככלות הכל, יש דברים שמותר לשחוק, וגם "אמא ש'ך זונה" צריך הרי להגיד למישהו.

יום שבת, 1 באוקטובר 2011

יום רביעי, 28 בספטמבר 2011

בין הזמנים


האדם בכלל, היהודי בפרט, טובע דרך קבע את משפטו על המחזוריות הסתמית של העולם. הוא מייצר היסטוריה על ידי ציון אירועים, שרירותיים יותר או פחות. הוא מונה את השנים.
וכמו כל דבר אחר שעושה את האדם באופן אינטנסיבי יתר על המידה - לעתים זה פשוט מייגע. אנו צריכים את המסגרת כדי להבין את הסביבה שלנו - אבל לפעמים מוטב לנו להפסיק להבין אותה, ולו רק כדי שנוכל להרגיש את גודל הפגם שבהבנתנו.
לכן יש תועלת בהחזקת לוחות שנה מרובים. ביכולת לחלוף בין מסגרות ובין רעיונות. יש הקלה ביכולת להתבגר ולהחליף זהות כרונולוגית לא תוך דקה אחת, אלא במהלך תקופה המגודרת בשתי צדיה. תאריך גרגוריאני מחד ועברי מאידך. מהעשרים בספטמבר אני יכול כבר להיות בן 26. בה' תשרי - אני חייב להפסיק להיות בן 25. משהו בזהותי נותר עדיין בידי. לבחירתי.
גם אזורי הזמן מספקים לנו משהו מהפורקן הזה, מאותה ההמלטות מן הלו"ז - קללתו הגדולה והנוראה ביותר של האדם מאז המהפיכה התעשייתית. היום עודו נכנס, כסערה, או כיצור חי, אך עצם התקדמותו על פני הכדור כמו מרמזת שניתן גם לעצור אותו, אולי להפנותו לאחור. הגעתו למקומות שונים בזמנים שונים מהווה פגם באופיו המופשט, המוחלט של הזמן. אולי אני צריך להגיע לפגישה ב14:00, אבל - חי כרונוס - אל מקבילי ברומא השעה 14:00 עוד לא הגיעה כלל. לו עוד נותר זמן לברוח.
מובן שחירויות אלה הולכות ונגזלות מאיתנו על ידי עולם גלובלי השואף ליותר ויותר יעילות, תיאום, אחידות. עולם שמכבד מנומסות ובז עמוקות לאנשים הנצמדים אל מסורות אבותיהם, במיוחד אלה שלא מביאים להם יתרון בשוק החופשי. אצל אסימוב יש סיפור בו מגיעה אחרית הימים בשעה הנקובה ובאופן המאכזב המון אנשים. המלאך החיובי מוצא פגם בחישובים - תרבויות שונות סופרות את הזמן באופן שונה - השעה היעודה לא תוכל להגיע עד אשר תתאחד האנושות ותקבע לעצמה ספירת זמן אחידה. בפסקה האחרונה של הסיפור, עושה האנושות בדיוק את זה.
אז איני יודע למה התכוון אזימוב, הטכנוקרט והאופטימיסט. אבל העניין מצלצל נכון. הזמן הוא אדון אכזר דיו. אנא, אל תהדקו את הרצועה.
אז שנה טובה, גבירבותיי. עכשיו או בינואר. מתי שתרגישו מוכנים לאחת.

יום שני, 22 באוגוסט 2011

בעקבות מעורבות לגיון הזרים באירועי לוב וחוף השנהב


כמו אדווה בחול המגרב, שוב זוחל לו הלגיון,
ברובינו, כמו דגלינו - רק אחווה, חירות, שוויון.
שבנו אנו אל ארצנו, רוח אל חורבות עבר,
כי נוכרים תמיד היינו, וביתנו הוא נכר.

משברי כלים הורכבנו, משברי כלים חדים,
שבועתנו לאימפריה - גם מותה אינו ירדים.
משברי כלים הורכבנו, למקואהיטל אחד,
בלגיון נמצא כוחנו, בשבועה - כבוד ועד.

רוח חדשה נושבת במדבריות דרום,
חרישית, לילית, חמה היא. חיש תקטול - מיד תידום.
מקופל יהיה הדגל, לנו לא שירת המנון,
רק שינוי משטר יודיע "כן, עבר פה הלגיון!".

לה בל פראנס לנו לוחשת: "צעד או מות, הו לגיונר,
בדל של להבת מורשת, לרגליי היה לנר!"
כי באפריקה צמחנו, בה עוותנו מיסוד,
בלעדיה - מה אנחנו, רק למות? לא כן - לצעוד!

את אותם אשר העזו להמרות את המרות,
נחנך שוב ברובינו - לאחווה, שוויון, חירות.
לא למדנו, לא שכחנו, לא נטשנו שום דבר,
כי נוכרים תמיד היינו, וביתנו הוא נכר.

יום שני, 8 באוגוסט 2011

על אלה אני בוכה


נובלה של בנימין תמוז, "משלי בקבוקים", אשר הופיעה ב1975, כוללת את הפסקאות הבאות:

בקבוק היפה הזה שאתה מחזיק בידך, לאחר שנשתה את היין שבו, נטיל אותו לפח האשפה... אינך סבור שזה פשע, רשעות וטפשות?

יום חמישי, 26 במאי 2011

על שליחותה של המפלגה הלאומית-חברתית

נראה לי כי אילולא היו הנאצים מתקיימים, מצליחים, רוצחים ומובסים, מישהו היה צריך להמציא אותם. בעולם שבו בוטל הגיהינום, בוטלו חטאים, בוטל השטן (למורת רוחו הגדולה של וולנד, זמן מה לפני כן), מישהו חייב לשבת שם, בצידו התחתון של המשפך, ולחכות לכל האומללים. שפם מהווה בונוס.
מאז התקדימיות של משפטי נירנברג, מאז שהוחלט על ידי המעצמות המנצחות כי הנאציזים הוא רוע מוחלט, כל הדרכים מובילות אליו. כל עניין חברתי הנתפס כרע בעיני מתנגדיו, זוכה לכינוי הזה - נאצי. או פשיסט, אם המתנגד הוא טיפוס עדין יותר. ימין, שמאל, תעשיינות, מיסטיציזים, חומרניות, לאומיות, אבולוציה, בירוקרטיה, אריסטוקרטיה, חילוניות, קרניבוריות... כל אלה סומנו כבר על ידי מתנגדיהם כדרכים המובילות אל המקום שאין לו צלם ואין בו צלם.

במקור חשבתי כי זהו טיעון בעד חוק גודווין. שאל למילה שהערך הסגולי שלה היא "רוע" לשמש תדירות בשיח הציבורי. אבל עכשיו התחרטתי. השטן כבר בוטל פעם אחת. הדרך המוסרית הזאת היא זו אשר הובילה אותנו לעלייתו של הנאציזים. למה לבטל אותו שוב? כפי שמצינו במקרה של רבי יוסף דלה ריינה, זהו לא רעיון נכון. נניח למייק גודווין להצטרף אליו.

אז נכון, הכנסתו של השטן לוויכוח אינה צפויה להעלות את הרמה האנליטית של אותו הוויכוח. הדבקת תווית שטנית על יריבך בו אינה צפויה לקדם את החלפת הערכים וההבנה המשותפת שעלולה הייתה לצמוח בתנאים טובים יותר. אבל כפי שכותב אליסדייר מקאינטייר - אנו חיים בחברה שאיבדה כל מכנה משותף לדיון במוסר. יחד עם הגיהינום בוטל גם גם העדן. ומה שחשוב בהרבה - בוטל גם הר סיני, ובוטלה הגולגולתא. אולי אושוויץ יכול להיות הבסיס לבנייה מחודשת של עולם ערכי. כתמרור אזהרה לגבי כוחה של הציוויליזציה שלנו. על הערפל השורה בכל הדרכים שמובילות אליה, בכל הדרכים כולן. תמרור אזהרה לגבי ערכה של העבודה המשחררת - עיקרון שעדיין מרווה את עולמנו עד שוכרה.

(דיסקליימר: בסיס אינו תחליף לבית מקדש. כאשר המשורר אומר "אבן מאסו הבונים, הייתה לראש פינה", לא נאמר בשום מקום שהם לא מאסו בה בצדק. מהגהינום בונים. אבל אולי באמת יש עניין להתחיל את הבניין דווקא משם. שוב ושוב).

שודדי הקריביים. חוקי המשחק


סוף הפרק הרביעי של "שודדי הקריביים", ג'ק ספארו נוטש על אי בודד את אחת הדמויות בסרט. ולא שהדמות הזאת הייתה מסוכסכת עם ג'ק יותר מכל אחת מהדמויות האחרות בסרט. להפך, הוא אפילו גילה אליה מידה מסויימת של סימפטיה. מדוע אם כך הוא מחליט לגזור עליה מוות מייסר מצמא, שטיבו מתואר טוב כל כך עוד בפרק הראשון?