נראה לי כי אילולא היו הנאצים מתקיימים, מצליחים, רוצחים ומובסים, מישהו היה צריך להמציא אותם. בעולם שבו בוטל הגיהינום, בוטלו חטאים, בוטל השטן (למורת רוחו הגדולה של וולנד, זמן מה לפני כן), מישהו חייב לשבת שם, בצידו התחתון של המשפך, ולחכות לכל האומללים. שפם מהווה בונוס.
מאז התקדימיות של משפטי נירנברג, מאז שהוחלט על ידי המעצמות המנצחות כי הנאציזים הוא רוע מוחלט, כל הדרכים מובילות אליו. כל עניין חברתי הנתפס כרע בעיני מתנגדיו, זוכה לכינוי הזה - נאצי. או פשיסט, אם המתנגד הוא טיפוס עדין יותר. ימין, שמאל, תעשיינות, מיסטיציזים, חומרניות, לאומיות, אבולוציה, בירוקרטיה, אריסטוקרטיה, חילוניות, קרניבוריות... כל אלה סומנו כבר על ידי מתנגדיהם כדרכים המובילות אל המקום שאין לו צלם ואין בו צלם.
במקור חשבתי כי זהו טיעון בעד חוק גודווין. שאל למילה שהערך הסגולי שלה היא "רוע" לשמש תדירות בשיח הציבורי. אבל עכשיו התחרטתי. השטן כבר בוטל פעם אחת. הדרך המוסרית הזאת היא זו אשר הובילה אותנו לעלייתו של הנאציזים. למה לבטל אותו שוב? כפי שמצינו במקרה של רבי יוסף דלה ריינה, זהו לא רעיון נכון. נניח למייק גודווין להצטרף אליו.
אז נכון, הכנסתו של השטן לוויכוח אינה צפויה להעלות את הרמה האנליטית של אותו הוויכוח. הדבקת תווית שטנית על יריבך בו אינה צפויה לקדם את החלפת הערכים וההבנה המשותפת שעלולה הייתה לצמוח בתנאים טובים יותר. אבל כפי שכותב אליסדייר מקאינטייר - אנו חיים בחברה שאיבדה כל מכנה משותף לדיון במוסר. יחד עם הגיהינום בוטל גם גם העדן. ומה שחשוב בהרבה - בוטל גם הר סיני, ובוטלה הגולגולתא. אולי אושוויץ יכול להיות הבסיס לבנייה מחודשת של עולם ערכי. כתמרור אזהרה לגבי כוחה של הציוויליזציה שלנו. על הערפל השורה בכל הדרכים שמובילות אליה, בכל הדרכים כולן. תמרור אזהרה לגבי ערכה של העבודה המשחררת - עיקרון שעדיין מרווה את עולמנו עד שוכרה.
(דיסקליימר: בסיס אינו תחליף לבית מקדש. כאשר המשורר אומר "אבן מאסו הבונים, הייתה לראש פינה", לא נאמר בשום מקום שהם לא מאסו בה בצדק. מהגהינום בונים. אבל אולי באמת יש עניין להתחיל את הבניין דווקא משם. שוב ושוב).
