הכושי חייב ללכת

אז "הבצל" הוציאו פיסת סטירה, המתארת את הסרט הקלאסי של "הקוסם מארץ עוץ" כעוד ייצוג של ערכיה השמרנים והקלוקלים של אמריקה בשנות הארבעים. "הבצל" הם עצלנים.

איני בטוח שהקהל הנאור יאמץ בלב מלא את ל' פרנק באום, מחבר ספרי ארץ עוץ, אל מחנה הטובים. בכל זאת הוא תמך באווגניקה, תיאוסופיה, איסור על האלכוהול והשמדה פיזית של כלל האינדיאנים, דעות שהיו אמנם נאורות בתקופתו (אולי למעט האחרונה, אבל אני לא מכיר את ההתפלגות הפוליטית בנושא הזה אז) אך הספיקו לצאת מן האופנה. עם זאת, קשה לשלול ממנו את היותו פמיניסט.

בגנות ההרמוניה

ומה היא לא

תלמידים בכיתה י"א בדרום נתבקשו לצייר על הקירות דברים שחשובים להם. נערה אחת ציירה את דגל הגאווה ונתקלה בהתנגדות מצד רוב תלמידי הכיתה. המצב התחמם עד שהמנהלת הגיעה להכריע. היא הכריזה שהעניין יוכרע בצורה דמוקרטית - הצבעה בוצעה בין התלמידים אם להשאיר את היצירה על כנה או לצנזר אותה. מרבית הילדים בחרו לצנזר והיצירה הוסרה לאלתר.

כשקראתי ידיעה חדשותית זו ידעתי כבר מה יהיו המילים שילוו את הופעתה בפיד שלי - "המנהלת חושבת שדמוקרטיה זה כשהרוב מדכא את המיעוט" הוא סיכום סביר שלהם.

אני מוכרח לומר שאם זה מה שחושבת המנהלת, הרי שאני מסכים איתה.

בגנות הגנות על "ארבע במאה"

נתקלתי בעוד רשומה בנוסח - "4 ספרים במאה מחרבים את התרבות" ובטעות* הגבתי.

אתחיל מהנימה האפוקליפטית של האמירות האישיות (אך הו, כה כלל-אנושיות) שבסוף הרשומה. היא הייתה זו שהקפיצה אותי, כפי שכתיבה אפוקליפטית נוטה לעשות. אחר כך אחזור ואסמן קצת את מחשבותיי בקשר למודל הכלכלי.

"אם לא תיזהרו, תישארו בלי מילים שיתנו לכם השראה, שיבעירו לכם את הלב, עם ספרות בינונית ומטה ו"האח הגדול" בטלוויזיה"

לא. גם אם שום דבר לא ייכתב יותר לעולם, ללא שיפור חד באורך החיים או קצב הקריאה, אף אדם לא יספיק לסיים את הקלאסיקות הגדולות של תרבות המערב בלבד בימי חייו. אף אחד לא צריך אותנו** בשביל שנהווה תחרות לתכניות ריאליטי. ומבחינת הערך התרבותי - אולי עדיף לפתח את אורך הרוח הנדרש כדי לקרוא את דיקנס בימינו, מאשר לנסות לדלות את הפנינים בערימות הגרפומניה שמציפים את הדוכנים.