יום שני, 8 באוגוסט 2011

על אלה אני בוכה


נובלה של בנימין תמוז, "משלי בקבוקים", אשר הופיעה ב1975, כוללת את הפסקאות הבאות:

בקבוק היפה הזה שאתה מחזיק בידך, לאחר שנשתה את היין שבו, נטיל אותו לפח האשפה... אינך סבור שזה פשע, רשעות וטפשות?
חשוב על מה שהיה קורה לבקבוק הזה לפני פחות משלושים שנה... כשנתרוקן, היו מניחים אותו במחסן, עד הבציר הקרוב, והיו שבים וממלאים אותו יין, או שהיו מפרישים אותו למטבח, ליצוק לתוכו מיץ פירות שהיו מבשלים בבית לקראת החורף. או שהיו מניחים אותו על איצטבא במטבח, ליטול בו שמן מן הפח, לקחת בו מים למסע, לשגר בו מתנה לידידים. מי חשב על זריקה לאשפה? ואם נשבר הבקבוק, היו משתדלים לתקן בדבק, או לשייף את שוליו, כדי שישמש אגרטל לפרחים או כוס. ואם נשבר לרסיסים, היו קובעים את הרסיסים בשכבת הטיח העליונה של גדר הבית, כדי שאם ירצו גנבים לפרוץ לחצר, יבואו על עונשם. ובשברים הקטנים, הנוצצים, היו ילדים משחקים...
עכשיו כתוב על הבקבוק "לשימוש חד פעמי"... למה חד פעמי? אתה יודע כיצד הם מסבירים זאת, הם אומרים כי על ידי השמדת בקבוקים, כלי אריזה ושאר חפצים הם מגבירים את התעסוקה בעולם ומחזקים את התעשייה... שקר וכזב! על ידי שימוש חד פעמי הם משמידים את התרבות. יש דבר אחד שהוא חד פעמי, והוא האדם עצמו, הפרט. אתה יכול לשער בנפשך איזו עצבות, איזו בדידות ואימה מקיפים את הדבר החד-פעמי הזה... וכדי שיוכל אדם לשבור את מעגל חד-פעמיותו, את עריריותו המנוולת, הוא מחפש לו דרכים, הוא מחבר מוסיקה, הוא מצייר, הוא מקים בניינים... והוא עושה עוד דבר אחד, הוא מעביר חפצים ממנו אל יורשיו, מאם לבתה, מאב לבנו... כן, בקבוקים, למשל... למה לא? רהיטים, עטים ואולרים, למה לא? אסור שהחפצים האלה יהיו גם כן חד-פעמיים, מפני שאז אבדנו... לחיות בעולם שכולו חד-פעמיות? הרי זו התאבדות, טירוף!...
...
וזהו הסוף. אם אין אדם יכול לרשת בקבוק מאביו, אם אין אישה יכולה לרשת קופסת פח של ביסקוויטים, בה הייתה סבתא שלה מטמינה את עוגות יום השבת החמות, הרי שסוף פסוק. נגמר. כאן מסתיימת הקולטורה, רבותיי. 
...
אינני מתלונן, אבל אני קצת עייף מכל זה... אינך חושב שהגיעה השעה לוותר? אני אגיד לך מה שיש לעשות. אם הבקבוקים הפקר, אז גם האדם הפקר. נעלה על ראש הצוק ונטיל את עצמנו למטה. או שאתן לך הצעה יפה עוד יותר - לא ברגל נלך אל הצוק כי אם ניסע שמה ברולס-רויס שנוצר לשימוש חד-פעמי. ומשם נקפוץ כולנו למטה.


בשנים שחלפו מאז, התעשייה התפתחה, והתעסוקה גברה והחד-פעמיות נעשתה לאידיאולוגיה של ממש. כנגד עקרון ההטרודוכסי "חדש אסור מן התורה" של החת"ם סופר, קמה כפירה אשר עיקריה לא מפורטים בשום מקום, אך שליחיה מצויים בכל. קנו את החדש כי בחדש תמצא הגאולה. החדש של עמוס עוז! הטעם החדש של היוגורט! הדגם החדש של האייפון! הדור החדש של הנייד! של הרכב! עתיד חדש! התחלה חדשה! הדפים החדשים עוברים מהר כל כך שאין שום אפשרות לקרוא את הכתוב בהם, לכתוב בהם את עצמך. כעת כבר לא מדובר על העברת החפץ מאם לבתה - חפצים מעטים שורדים את העשור, רובם בטח שלא בנויים כדי להצליח לעשות כן.

גברת רולינג טעתה לגבי ההוקראקסים האלה שלה. פיצול הנשמה מרכך ומעגן אותה. הנטייה להשקיע מרשותינו בתוך פריטים לא מאפיינת רק קוסמים אפלים. היכולת שלנו להעניק משמעות לסובב אותנו מאפשרת לנו לייצר מראות, אמצעי בקרה, מקדשי מעט. אבל נראה שהסובב אותנו מסתובב מהר מדי. מלבד הספרים והתפילין שלי, אני לא בטוח כמה עוד חפצים מלפני עשור נמצאים עתה בחזקתי.

על אלה אני אבל. על המקדשים שלא יחרבו כי לא יוקמו. על אלה שאינם אבלים - לא מתוך בחירה מודעת להתעלם מאבל על מקום מקדש, דבר זה סביר ממגוון סיבות. אני אבל על אלה שלא יודעים שמקום, בניין, חפץ, יכול כלל להיות בהם מן הקדושה. שצריך.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה