ועל מצוות עשה

בוידוי אנו מביעים חרטה לא רק על פגמים שפגמנו ממש, אלא גם על מצוות העשה שנמנענו מלעשות, ועבורי לפעמים זה החלק העיקרי של הוידוי. אמת, עשיתי רעה השנה, אבל רוב הצער שבלבי מכוון כנגד הדברים שלא עשיתי דווקא. ייתכן וזו חתימתה של החברה המודרנית המניפה על נס איזו השגיות, אבל אני רואה את הפגם הזה כזקוק במיוחד בתיקון, וכיוון שאין אדם מוכיח אלא על עצמו, מצאתי את ספר יונה כהזדמנות הולמת לדבר על כך.

ככלות הכל, ספר יונה מתאר אדם הנמנע בכל כוחו, באופן נואש כמעט, מעשיית הטוב.

בשבחם של רעיונות שחלף זמנם

מכשפה לא תשרוף

באירופה של ימי הביניים חל איסור חוקי על משפטי מכשפות. מן האיסור לבדו, ששב ונשנה בקודקסים חוקיים כאלה ואחרים, ניתן לראות שנטיית הלב הייתה קיימת, שנשים בודדות נחשדו על הטלת קללות ותקשורת עם השטן, ומההכרות שלנו עם חברות מסורתיות - סביר גם שחלקן תפקדו כך. אנחנו מכירים כמה מקרים של משפטי כישוף לפני המאה הי"ד, אבל בודדים ממש. מלכים ונסיכי כנסייה כתבו פעם אחר פעם שכאשר אישה מעידה על עצמה שהיא הסתודדה עם השטן, הפכה לכלב שחור, עופפה לה בלילה ופיזרה קללות - אין להאמין לה משום שהדבר אינו אפשרי. כישוף אינו פועל כך, לימדו אבות הכנסיה (ולפעמים - גם כי כישוף פשוט לא פועל). הענישה הראויה? לשפוך עליה דלי מים צוננים, שתתאפס.