יום חמישי, 23 באוקטובר 2014

קריאה בתורה: פרשת נח

הגמרא בפרט, אך ספרי קודש רבים בכלל, מדפיסים בסופו של כל דף גם את המילה הראשונה של הדף שאחריו, כך שלא יווצר הפסק בקריאה בעת הפיכת הדפים. לפעמים הוהגת ככה גם התורה,  אם לא בעימודה - אז בלשונה ממש.

פרשת נוח היא דוגמא בולטת. המבוא לסיפור נוח נמצא בפרשת בראשית אשר קודמת לה, והפרשה עצמה מסתיימת בהציגה את משפחת אברהם ונדודיהם. או, אם נדייק - משפחתו של אברם.

נראה לי שהדבר משרת מטרה דומה. הרש"י המפורסם מפרשת בראשית שואל מדוע מתחילה התורה בפרשת בראשית ולא בלך-לך. ככלות הכל גם הוא ידע כי התורה אינה ספר היסטוריה. היא ספר החוקים - הדת - של העם היהודי ועיקרה ודאי עוסק בו, וזה שעמים אחרים בחרו לאמץ אותו יחד עם תבנית העם שבו, זה כבר בעיה שלהם עניין אחר.

נדמה לי שהוספת החוליות הזו כדי לחבר את מה שניתן לחבר מבטאת עניין עקרוני. הכל קשור, אומרת התורה. בין הסיפורים החמים של הפרשה - המבול, מגדל בבל, ראשית אברהם, מחברות רשימות משפחתיות כדי שנזכור שלא מדובר באוסף של סיפורים חינוכיים, או חוקים ומשפטים, אלא במארג חי בו כל דבר דבר מצוי בתוך הקשר. כן, הקשר משפחתי.

המסע של אברהם, בפרשת 'לך לך' הוא לכאורה מסע היסוד העברי. חציית הנהר ונטישת בית אביו ו'כל העולם בעבר השני' במצוות קול הקורא לו. ואכן מדובר במעשה מייסד. אלא שלפני מסעו של אברהם מחרן היה מסע תרח מאור כשדים, גם הוא לארץ כנען, אלא שנקטע באמצע. לפני הצו הגדול לאברהם היו סיבות אחרות. אולי מדובר היה באבל? ברצון לצאת מהארץ שלקחה את בנו הרן שמת לפניו? לפני אברהם הזכור בשל מסירותו ופעולותיו, היה לנו פשוט אברם, שניתן לתרגם גם כפטריארך.

בל נשכח. כאשר צ'סטרטון מבקר את התנועות הנאו-פגאניות של תקופתו (ראשית המאה העשרים), הוא כותב כי אין בהם שום דבר פגאני, כל תפיסותיהם את האלוהי הן נצריות למשעי. הדבר היחיד במערב שמשמר בתוכו פגניות אותנטית, הוא כותב וממשיך, זו הנצרות.

דמויות אינן דמויות בפני עצמן. רעיונות הם לא מוצרים ארוזים וחתומים בסופר. סיפורים אינם יכולים להיות מחולקים לפרשות שעומדות בפני עצמם. ההצדקה היחידה לפרשת השבוע היא שהסיפור ממשיך בשבוע הבא. הסיפורים המייסדים ביותר בפרשות הראשונות - סיפור גן עדן והרצח, סיפור המבול, סיפור מגדל בבל, סיפור אברהם - מחוברים על ידי סחוס גניאולוגי דחוס, שמות על גבי שמות של אנשים שמעשי גבורתם לא נודעו לנו, אך נודעה לנו הווייתם. גדולתם של ארכפשד, חי, עבר ופלג הוא בקישור שהם מייצרים, בעדותם החרישית כי אף אדם אינו אי.

נראה לי שזו גם עדותם של הפרשיות הראשונות. רש"י משיב לשאלתו על נחיצותה של פרשת נוח, בכך כי רוצה הכתוב להעיד על זכותו של הבורא על בריאתו, ובכך להעניק תוקף משפטי קנייני להבטחותיו בהמשך. תשובה הקוסמת לי יותר לגבי נחיצותן של פרשיות אלה נמצאת בסנהדרין ד', שם מוסבר הצורך הזה כמכוון בין היתר לשלום הבריות: "שלא יאמר אדם לחבירו: אבא גדול מאביך". להראותך כולם קשורים. אף עם אינו אי גם כן. אברהם הוא אמנם אבינו הקדום, אך הוא גם אביהם של בני ישמעאל, ושל עמלק גם כן. אך יתרה מכך, גם תרח הוא אבינו הקדום, ונחור. ונוח.

הנאה ביותר לתפקיד זה היא התורה עצמה. התורה, המשלבת בתוכה לשונות רבים מספור השלובים יחדיו על מנת לזמר את התפתחות הרעיונות על אותם דברים עצמם, התורה - שמשמת זירת היאבקות על הרעיונות, שבין הגבולות התחומים על ידי סיפוריה ומשפטיה מתכתב כל דור ודור עם כל הדורות שקדמו לו על הדברים החשובים, על משפחות ועל חוקים ועל האל, שכל דור חש צורך להשאיר כמנחה לשוליה את הערותיו.
התורה היא אחד מהטקסטים הקדומים בעולם, וכנראה המכובד שבהם בין משפחות האדם. צירוף זה, המטריף כבר מספר מאות את רוחם של נאורים, הגיוני וחשוב. בל נחשוב שאנחנו עומדים לבדנו ומעל כולם, בל נשכח את התולדות של הדברים, את תקפותם לכל דור ואת התגלגלותם עד אלינו, או, כשמו היווני של ספר בראשית, הגנזיס.

כך דלעתי יש ללמוד וללמד אותה*. מחוברת. עם מקום של כבוד לחיפוש המקורות הקדמונים, הניתוח הטקסטואלי וההשוואתי מחד, ומקום של כבוד לפרשנות המסורתית של כל הדורות מאידך. כזו שמוצבת ארצה וראשה מגיע לשמים. או להפך.

*אף כי לא בגילאי היסודי והחטיבה. שם מוטב להתמקד בפשט והבנת הנקרא.

[הסדרה מוקדשת לעילוי נשמת חברי רומן באמבייב ז"ל]

יום שבת, 18 באוקטובר 2014

פרשת בראשית: האליבי של וולטר וייט

הנושא של כנס 'מאורות' הקרוב הוא 'מלחמה לנצח?', ובעקבות פרשת השבוע באתי מזה להרהר מעט בראשיתה של זו.

המלחמה תופסת אותנו מוקדם, רק פסוקים ספורים מדעת טוב ורע. זהו למעשה הקשר האנושי השני המוצג בתורה - מיד לאחר האהבה המקלקלת את השורה והמסיתה מדרך האמת, באה לנו הקנאה והתחרותיות אשר מובילות לידי רצח. שבר יסודי מונח פה לפתחנו - פאזל משולש שאינו מגיע לכדי הרכבה, אשר מצוקתו משם רק תלך ותגבר. החיבור והקשב בין האנשים מביא אותם לניתוק מן החוק השמימי (בגן עדן ובהמשך גם במגדל בבל), בעוד נסיונם להתקרב לשמים מביא אותם לניתוק טראגי ונפשע איש מאחיו.

קין והבל הם ראשיתו של שבר נוסף, אשר מלווה אותנו לאורך כל ספר בראשית ובמשך רוב ההיסטוריה האנושית. ייתכן ואלה האקורדים האחרונים שלו אותם אנו שומעים כעת מן ההפגנות בנגב, ייתכן גם כי כדברי ההיסטוריון הדגול אבן-ח'לדון, מדובר בקונפליקט נצחי שיסודו בטבען של חברות האדם. זהו הקונפליקט שבין יושבי הקבע לבין הנוודים, בין עובדי האדמה לרועי הצאן. אפיונים אלה לדמויות הפועלות ניתנים מיד לאחר שמותיהם, אך גם בשמותיהם משתקף הדבר. כל כולו של קין הוא האחיזה, הקניין, בניגוד להבל הנע ברוח, שאין בו קבוע.
ההמשך של המפגש הראשון הזה ידוע היטב. קין רוצח את הבל. יושב הקבע מקנא בקרבתו של הנווד אל השמים וחפץ לקחת אותם ממנו. אך התורה לא תניח לסיפור האישי להיות משל פשטני על יחסי אוכלוסיות, לא מניחה לנו לשכוח את הפרט.
קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה.  וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ

קין נענש מן המקום בו חטא. בסיסו נלקח ממנו, אותה האדמה אותה הוא עובד, האדמה אשר מאחוריה הוא מחביא את מעשה הרצח, שוב אינו נשמעת לו. כך גם נלקחת ממנו גם הצדקתו הרעיונית. הרי הוא הוזהר על כך מקודם, הוזהר במפורש.
הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ
הנסיבות לא משנות, אומר הקדוש ברוך הוא. אין זה משנה אם זה הלך לך ואתה עמוד של יציבות המנסה לסלק את הכאוס מחצרך, או שמא לא הלך לך דווקא ואתה אוכלוסיה מוחלשת הנאבקת על זהותה - החטא הרובץ בפתח הוא אותו החטא והוא משתוקק לך, דווקא לך כפרט. כאשר אתה רוצח, אל תאמר שהיה זה כדי להתקרב לשמים, אל תספר שזה נעשה כהגנה מונעת על אורח החיים שלך. התירוצים החיצוניים הם רק תירוצים. מה שרובץ לפתח הוא עדיין חטאת, והשליטה עליו עומדת ומצויה רק בידיך, לא בידי הנסיבות. הצדקות היסטוריות על כוחות חברתיים יהיו לחוד. באשר לפשע, אתה זה שפושע, וככזה - אתה לא ראוי לדבר עליו ביקשת להגן*.

לכן, אגב, מתועב בעיני סיומה של הסדרה 'שובר שורות' (וכל מי שמעוניין בהפתעה מסיום זה יכול לדלג לתחילת הפסקה הבאה). וולטר ווייט, הפושע המתדרדר שגונה לכאורה על ידי הסדרה, מנצח שם ניצחון מוסרי מוחלט. הוא אמנם מאבד את חייו (שהיו חשובים בעיניו כקליפת השום, שכל מעשיו נעשו מתוך תפיסתו אותם כהפקר), אך מצליח לנקום את נקמתו, לזכות בהערצה מכל הסביבה על כוחו ולהשאיר למשפחתו את אותו הכסף שיסדר אותה לאחר מותו. הסדרה מצקצקת על מעשיו של ווייט, אך מאשרת את החלטותיו בתוך ההקשר הקשה של הקפיטליזם התחרותי וכן הלאה. היא שופטת אותו כבן תקופתו וכמוצלח בלהיות כזה, ובכך היא שופטת את התקופה ולא את מעשיו.

המקרא לא עושה כך, נהפוך הוא. הכוחות החברתיים לא נבלמים בגלל החטא. קין מגורש מהאדמה, אך דרכו נשארת. רעיון העיר מתגשם  בבנו חנוך, ממש בדומה לדוד אשר כובש ורוצח בדרכו ללקיחת ירושלים, ועל כן נדחה מפניו בית המקדש ומתגשם בבנו בלבד. המטרה לא נפסלת בגלל הפשעים שנעשים למענה. אך הפושע למענה מנוע מלבוא אליה.
הכוחות הגדולים של ההיסטוריה מתקיימים, המתח והמאבק לא ילכו לשום מקום, אך על הבודדים החיים בשטח מוטל להכריע במעשיהם אם יוכרע המתח במריבה והתפצלות נוסח קין והבל, או בחיזור והשלמה המלווים את המריבות אצל האבות והאימהות - גם הם המשך לדיאלוג מתמשך בין אנשי המרעה לאנשי האדמה, מראים לנו מודל אחר של משפחה, שניתן לקיים גם במעט דמים. מתוך דיאלוג זה ראשיתו של עם ישראל, אשר יצא זה עתה מזכרון הארעיות של הסוכות אל שגרת הבטון. עמנו יצאו אף האושפיזין - אברהם ויעקב הנוודים, יצחק ויוסף תושבי הקבע, משה שיצא מגדול הארמונות אל גדול הנידודים, הרועה דוד כובש הערים, ושלמה שבנה אותן.

המתח והמאבק בחברה קיימים, הם נולדו עוד לפני שנולדה החברה כפי שאנו מדמיינים אותה כיום. הם נולדו במשפחה. אלא שכל משפחה או חברה בוחרת גם באלה כלים לנהל מאבקים אלה - אם כיריבים עקרוניים או כבני משפחה שנגזר עליהם להתקיים יחד, והאחריות שהם ישאו על כך, אומר המקרא בפרשה הראשונה, תהיה אישית, לא קבוצתית.

*ידוע לי שרוב הפרשנים המסורתיים פירשו צירוף זה כשני משפטי תנאי ("אם תיטיב - שאת, ואם לא תיטיב - ...) ולא משפט תנאי אחד. ואף על פי כן נראה לי שתפיסתו כמשפט תנאי בודד מתיישבת טוב יותר עם הטקסט.

[הסדרה מוקדשת לעילוי נשמת חברי רומן באמבאייב ז"ל]