לזכות התחביר

לפני זמן מה הבנתי כי מיומנויות קריאה בסיסיות אינן דבר מה מתבקש.
ההוכחה הפשוטה ביותר לעניין הזה היא עצם קיומם של מבחנים להבנת הנקרא בבתי הספר ובפסיכומטרי - מבחנים אשר אינם מהווים שום משוכה עבור אדם שיודע לקרוא, ואתגר של ממש עבור אלה שלא.
האוריינות נמצאת בשקיעה ברחבי העולם המערבי. הסיבות לכך עשויות להיות רבות ומגוונות - ייתכן שזו אשמתה של מערכת החינוך שלא מתמודדת עם האתגרים החדשים, ייתכן וזו אשמתה של מערכת החינוך שזנחה את השיטות הישנות והמנוסות, ייתכן גם ומדובר במיומנות אנכרוניסטית אשר לא מביאה תועלת התפתחותית עבור מרבית האוכלוסיה כפי שלא הביאה לה בתקופות קדומות.
כן, סביר שבוגר של מערכת חינוך מערבית ישמר את היכולת לפענוח בסיסי של סמלים (על אף שמחקר שנתקלתי בו ואיני מצליח לאתר בנוגע למדינות הסקנדינביות דווקא מדבר על אבדן יכולת לפענוח סמלים יחודיים בקרב כ15 אחוז מהאוכלוסיה אחרי גיל ארבעים. מילים בשימוש תדיר נשארות עדיין בזכרון החזותי, אך היכולת לפענח מילים חדשות אובדת), אבל מדובר לרוב רק ביכולת להעביר בכתב פרגמנטים מהשפה המדוברת. משפטים קצרים הבנויים בתוך תחביר בסיסי ולא משתנה כמעט.
העלאת מילים לכתב מאפשרת לנו בחינה של מילים אלה, הפיכה במשמעויותיהם והרכבת מבנים רעיוניים מורכבים מתוך מחשבה תחילה. אפילו במסגרת צ'ט אינטרנטי, איננו דחוקים בזמן כבתוך שיחה חיה, ואנו ניחנים בחירות לברור את מילותינו ולתלות אותן זו בזו באופנים שמייצרים רעיונות מורכבים, ביטויים אמביוולנטיים, מבנים שיכולים לשרוד גם במנותק מהרגע בו נהגו ומהרגש שהגה אותם. בכל אלה משמש התחביר הן כטיט והן ככוח המשיכה. בזה עדיין מותר האדם מן הבהמה. קופים מסוגלים לרכוש אוצר מילים לא קטן - נכון לעכשיו נראה שהם לא מסוגלים לגבש ממנו משמעויות חדשות.

התמקדות במילות מפתח על מנת לצלוח טקסט מורכב, נראית לי כסימן היכר בולט של אוריינות לקויה. הדבר ניכר במיוחד בדיונים פוליטיים, כאשר להק אנאלפביתים מהזן האתאיסטי פולטים את אותם הבלי דוקינס בכל מאמר בו מוזכרות המילים "דת" או "אלוהים", או להק מן הגנוס הכהניסטי פולט את אותן נהמות של שנאת זרים בכל מקום בו מוזכרים ערבים.
תגובה פבלובית לטיעונים מסוימים, במיוחד אלה השגורים יתר על המידה, היא דבר טבעי סך הכל. כשהתגובה הפבלובית מתרחשת בתגובה למילים, מדובר בדגרדציה של ממש.
אצטט חילופי דברים מויכוח בנאלי שנקלעתי אליו בטעות. אני מצטט מובאות בלבד, ומבטיח שהן אלה הרלוונטיות.

אני:
"למה הם צריכים לסבול מיעוט יהודי במדינה החדשה שלהם? כי הם שם [...] וכי אנחנו, איכשהו ועם כל הבעיות בהתחלה - רובם ערבים שרצו להשמיד אותנו, הצלחנו לסבול מיעוט ערבי באותה פרופורציה במדינה החדשה שלנו, אי אז."
לא אני:
"וישראל כן מוכנה ויכולה לסבול מיעוט ערבי? או בדואי? או כמעט כל מיעוט אחר פה? אתה באמת לא חי פה ושומע מהם טענות לקיפוח ולהשפלה יומיומית? לסבל יומיומי וחוסר תקווה? לזעם על הממשלה ועל דעת הקהל במדינה? [...כמה שורות של תיאורי עוולות...] השאלה היא לא אם ישראל מקפחת את המיעוטים שלה, זו עובדה. השאלה היא האם אתה חושב שזה מוצדק או לא. אני לא, אם זה לא היה ברור."
אני:
[קצת על מסקנות שיחותיי עם ערבים מקומיים ועל עוולות...]  אבל אלוהים אדירים, למה אני בכלל טורח להיעמד מאחורי איש הקש הזה? זה שוב לא רלוונטי לטענה. עושה רושם ששמאלנים הכריעו מראש בקשר לעליונותם המוסרית והאינטלקטואלית, ולפיכך הם שולפים טיעונים פבלוביים שאינם קשורים לנושא בכלל. "מיעוט ערבי?" - "אויויוי, המיעוטים מקופחים"
לא אני:
"אויויויוי המיעוטים מקופחים?" מה זה אמור להביע? לא ידעתי שאני בכיין אם אני דואג לזכויותיהם של אנשים בארץ ובעולם.
אני:
כאשר תגובת[ך] ל"מה הקשר של דבריך לטיעון הכולל? אתה מגיב בצורה פבלובית, מבוססת מילות מפתח, שלא קשורה למה שאמרתי בשום דרך" היא תגובה פבלובית (הפעם למילים "אויויוי") שלא קשורה למה שאמרתי בשום דרך, אני נאלץ לוותר על התקווה להסביר ל[ך] משהו אי פעם. לפחות בפורמט הפייסבוק.

חילופי הדברים האלה נראים לי כהדגמה ראויה לעקרון עליו אני מדבר. אמנם ניתן לטעון כי בן שיחי העלה את עניין מעמד המיעוטים בישראל כדאגה למעמד המיעוטים האפשריים במדינה פלסטינית היפוטתית, אך מאחר והוא לא טרח לטעון דבר כזה באף שלב בדיון, נראה שאין זה המצב.
הסיבה לכך שהשיח הפוליטי והדתי מהווים שדה מיטבי לבחינת הדגרדציה המתוארת היא עמידתם בשני תנאים. ראשית - לאחר כמה אלפי שנה בהם מיטב המוחות של האנושות השקיעו עצמם בתחומים אלה, הרף המינימלי הנדרש כדי להגיד בהם דבר מה מעניין הוא די גבוה. שנית - כולם, למעט כמה יוצאי דופן אינטלגנטיים במיוחד (שלמרבה הצער אין חלקי עמם), משתוקקים לדבר על זה. כתוצאה, הופך הויכוח הפוליטי הממוצע לאוסף של טיעונים ערוכים המזנקים מהכיס למשמע מילות מפתח. עשוי להיות חינוכי ומשעשע לכתוב אלגוריתם שמייצר ויכוח פוליטי ישראלי סטנדרטי. חשוב רק לזכור שגם הבדלים משניים בניסוח הטיעונים עשויים לגרום למילות מפתח שונות לצוץ בסדר שונה, ולפיכך להפוך לחלוטין את צורת הויכוח.
אבל עד כאן לגבי תיאור התופעה. על אף הסלחנות וההבנה שהפגנתי כלפיה מלכתחילה, ברור שכאדם אוהב ספר צר לי על אבדן בני שיח וקהל לקוחות פוטנציאליים. אני מניח שמרבית קוראיי יזדהו עם הסנטימנט הנ"ל.
אלא שקיימת תנועה אינטלקטואלית אשר מניפה את הדגרדציה הזו על דגלה, וברצוני לנצל הזדמנות זו על מנת להוקיע אותה. אני מתכוון כמובן לתנועת התקינות הפוליטית.
בויכוח ישן על התופעה הנלוזה הזו, טען אחד מחסידיה (א"ק) כי כל מה שהתנועה באה לעשות זה לייצר מודעות למילים בהם אנחנו משתמשים, למשקל שלהן ולמשמעותן. ודאי שמדובר בשטות - אנשים היו מודעים היטב למשמעויותיהן ומשקלן של מילים כמעט ומאז שהדי מלותיהם התחילו להגיע אלינו ("תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" מספר הושע קופץ מיד לראש). מה שתנועת התקינות הפוליטית עושה זה להצר את המילים, לנתק אותם מתוך מארג השיחה ולהפוך אותם למושגים הראויים לביקורת, ליחס חיובי או שלילי, בפני עצמם. כמו אצל קופים.
למילים יש מטען, ודאי. אך רק הקונטקסט, האופן בהן אנו משתמשים במילים אלה, קובע לאן המטען הזה מכוון. מילים, ממש כרובים, לא יכולים לפגוע באיש. צריך אנשים כדי לפגוע באמצעותן. ואם אף אחד לא התכוון לפגוע באמצעות המילה ועשית כך בכל אופן? ובכן, כנראה שהיית טיפש מספיק כדי לפגוע איתה בעצמך לבד. גם עם רובים זה קורה כאשר המשתמש לא מיומן מספיק.
אם מילה פוגעת בך - קח לך אותה והפוך אותה לשלך. המנעות ממילים פוגעת בראש ובראשונה בנפגע, הופכת אותו לצד המתגונן, מצרה את טווח האפשרויות המילולויות שלו, את טווח הדמיון העצמי. חלוקת דברים לתקינים ולא תקינים, נושאי מטען חיובי או שלילי מביאה לאופן חשיבה בינארי אשר חוסם אימוץ רעיונות מיריביך ומציאה של עמק השווה.
כמו מרכיבים רבים אחרים של השמאל האמריקאי החדש, נראה שהאידיאולוגיה העומדת מאחורי התקינות הפוליטית היא "על מנת לכפר על יחסינו המזלזל לחברות מפגרות, נהפוך עצמנו למפגרים". המסקנה היא ודאי אפשרית, היחס המזלזל לחברות המפגרות ראוי אמנם לכפרה, ואף על פי כן אני מאמין שיש דרכים טובות יותר.