לפני מספר שנים כתבתי ביומנחי הקדום שלי:
"היום תפסתי את עצמי אומר תודה לכספומט. בן רגע ירד במשהו ערכה של כל תודה שאמרתי בחיי".
האבחנה שרירה וקיימת. שחיקה זה דבר נורא. דבר שיש לפקוח לב ועין נגדו, להעיר את עצמך כל פעם מחדש כדי להתנגד אליו.
פעם ראיתי תמיהה "מה רע כל כך בכל עמודי הצדקה המזוייפים של הפייסבוק? אז יצאת טיפש, אז לחצת לייק, אז קידמת איזה נוכל פעוט. אז מה?"
אני חושב שאותה שחיקה חלה גם פה. המיזמים האלה מתעלקים על רצונם הטוב של אנשים, והנזק שלהם כפול. ראשית - אותה הקלות המשלה עצמה: משמתרגל האדם לקשר את רצונו הטוב לקליקים חד-פעמיים, מתרגל לחשוב שזו זו הדרך להצלת עולמות ועלמות, הוא מעלה את ערכם של הקליקים בחייו, ומשפיל בעיני רוחו את מעלת הדרכים שבהן יכול רצונו הטוב להועיל.
שנית - בשעת החשיפה. אני חושב שכל פעם שאדם מבין כי חלק מרצונו הטוב לנוכל, פוחת גם האמון שלו ברגש הזה. הוא מפקפק בקיומו, רואה בו כחולשה דרכה אפשר להזיז אותו. וכאן זה כבר לא משנה שלמעשה הוא לא הפסיד שום דבר פיזי. נוכלים חדרו אל אמונו דרך צוהר. את הצוהר הזה יש לסגור, להצר, לאבטח.
וכך הוא נשחק לו הפתח. ואני זוכר איך לפני שנים נפנפתי ברחוב אדם שביקש ממני כמה מספר שקלים עם סיפור אמין ביותר, רק כי התרגלתי לאטום את עצמי לסיפורים האלה. כל כך מאובטח היה הפתח הזה שקלטתי את הסיפור רק אחרי שעברו כבר חמש דקות, והוא התרחק מכדי שאצליח למצוא אותו.
המזוזה הזו מוגשת בסימן סגירת מעגל: היום תפסתי את עצמי אומר "אמא ש'ך זונה" לכספומט שסירב לשתף איתי פעולה, וכנראה שלא בפעם הראשונה. ואתם יודעים מה? עם זה אני דווקא בסדר גמור - ככלות הכל, יש דברים שמותר לשחוק, וגם "אמא ש'ך זונה" צריך הרי להגיד למישהו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה