יום ראשון, 4 בדצמבר 2011

קריאה בתורה: פרשת ויצא

בפרשה שקראנו השבוע, פרשת "ויצא", עובר יעקב בן יצחק שני מפגשים. שני זעזועים קשים, מהלומות של ממש, כאלה שעוקרות אותו מתפקידו הפאסיבי ומשליכות אל קדמת הבמה. הוא עושה את מלוא המטאמורפוזה מילד-צל, זה העוקב אחר העושה, מצעיר מתומרן על ידי אמו (אולי כנגד אביו הזקן?) לאבי משפחה פעיל ואיתן, הכורת בריתות בזכות עצמו. מה שמכונה בלשון לארפים: פקטור.



יעקב מקבל שתי ייעודים. הראשונה מאמו - לשאת אישה ממשפחתה, והשני מאביו - אותה ברכה שהוציא מיצחק. אך בשלב הזה אלה מטרות הוריו בשבילו, הוא מקבל אותם אך הן אינן פנימיות לו. ויעיד אופן הפנמתו את המטרות הללו.

הזעזוע הראשון הנו בעל אופי אפי. כאן מתחילה עלילת הייעוד. כלומר - את הברכה שלו קיבל יעקב בהקשר ביתי, בהקשר תחרותי, ספק רב יש לי אם היה לו הפנאי להקשיב לה ממש בתוך המעמד הזה. התוכן שלה לא שינה כנראה, לא זעזע אותו. את אביו הוא הכיר מלידתו, וכעת היה זה אב זקן וחלוש. גם את אלוהי אביו הכיר יעקב מילדותו, ולכן ודאי גם הוא היה כבר זקן וחלוש. יעקב הוא יושב אוהלים - איזה אלוהים אחר יכול הוא לדעת פרט לאלוהי אביו?
והגילוי הזה מפתיע אותו כל כך. הגילוי הזה גם מחריד אותו.
טז וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי.
יש אל גם מחוץ לאוהלו של אבא. יתרה מכך - יש אל. לא ידעתי אותו קודם. יש אל לי.
יז וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה:  אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.

מדוע פוחד יעקב? הרי החלום שלו אינו מכיל אלא הבטחה לו. הבטחה חד צדדית, ללא דרישה, ללא איום.
אלא שהגובה מחייב. האחריות הפתאומית. לראשונה זוכה יעקב ליחס של אדם בוגר, שמחוץ למשפחה. הסיפור הזה מתחיל בו.
כשהתורה אומרת יושב אוהלים, קשה לי להניח שהכוונה היא לאוהלה של תורה, נוכח היעדרה הזמני של זו. בכלל - לא היה הרבה מה ללמוד. נראה לי ש"איש תם יושב אוהלים" מתפרש בעיקר על ידי הפסוק הבא -  'ורבקה אוהבת את יעקב' ומסתכם בסיפור שבא מיד אחר כך ומשלים את הפרק - בישול לאחיו איש הציד. נדמה לי שהתורה מספרת לנו כי אבינו הקדמון היה בנעוריו די נקבה.
והנה, כאשר אולץ על ידי התככים המשפחתיים לצאת לראשונה בחייו מהמיית האוהל, אל השממה שמחוץ לשבט, אל הלילה הראשון שהוא עושה בגפו ממש, תולש אותו משהו מקיומו הקודם ומשליך השמימה. ומצהיר, כאן ועכשיו -  וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ.
ושאין לו עוד דרך חזרה וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת:  כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ.

וזה נורא. נורא לשנות פתאום פרספקטיבה, לקבל את האחריות שמגיעה עם הכוח. זהו פחד גבהים. נורא גם לדעת שאלוהים הזה חיכה לך מחוץ לאוהל כל חייך בלי שאתה תדע זאת. נורא לדעת שעכשיו, משגילית זאת, גם האוהל אינו אוהלך. שהשתנית לנצח, שנחוץ לך אוהל אחר, אוהל במידות אלוהיך.

והוא מקבל את האחריות. אמנם לא מיד, תחילה אינו יכול לעשות דבר. עלי להניח שהוא שב ונרדם, רועד מצינה ואימה. אך אז, בבוקר, כאשר מתפוגגים החלומות והאדם שב ורואה את עולמו לבטח, הוא כבר שליו.
 יח וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ, מַצֵּבָה; וַיִּצֹק שֶׁמֶן, עַל-רֹאשָׁהּ.  יט וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, בֵּית-אֵל; וְאוּלָם לוּז שֵׁם-הָעִיר, לָרִאשֹׁנָה.
הוא פונה אל השארית של חלום הלילה. האבן עליה הניח את ראשו. ניתן לקרוא לזה עבודה זרה, אך זה יהיה אכזרי. יעקב מבצע הזרה ודי לו בה. מאלוהים יש לשמור מרחק מה כדי לא להשרף, האבן לו כגדר. כאבן גבול.
  כ וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר:  אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ.  כא וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים.  כב וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה--יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.
אבן גבול ממש. הסכם. יעקב יודע שהאצילות אשר הושרתה עליו מחייבת אותו. הוא הופך את רעד ההתגלות לדבר מה אנושי ומעשי. הסכם, חוק, אם תרצו - הלכה. והאבן שומרת.

הזעזוע השני דומה לו ומנוגד. הוא מתחיל את העלילה הלירית של יעקב. החוט המשפחתי של יעקב, כמנוגד לחוט התאומים שיד האחד אוחזת בעקב רעהו. ראיתי כבר פרשנות ביקורת מקרא אשר משייכת את האירועים אשר התרחשו ליד הבאר בחרן לאיזה מנהגי רועים ובעלות במזרח הקדום גרידא. אבל כאן נכנסת האמונה לעניין. אין זו גרסא בה אני יכול להאמין - לא מכיוון שבהכרח אינה נכונה, אלא מאחר שעבורי היא אינה חשובה כלל ועיקר, מתגמדת ונמקה מול התיאור הנקי ביותר שאני מכיר למורא אשר מן הזן הארצי. מורא אישה.
ט עוֹדֶנּוּ, מְדַבֵּר עִמָּם; וְרָחֵל בָּאָה, עִם-הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ--כִּי רֹעָה, הִוא.  י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל, בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וְאֶת-צֹאן לָבָן, אֲחִי אִמּוֹ; וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ, אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.  יא וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב, לְרָחֵל; וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ.
הוא רואה אותה ולא מדבר. לא עכשיו, לא בדקות הקרבות. מה יגיד? מה אפשר להגיד פה? הוא מלא בכוח פתאומי, מתפרץ, שאם ינסה לבטא במילים יאלץ לצעוק וגם אז לא ירגיש קרוב לפורקנו. הוא, איש תם יושב אוהלים, מפנה אליה את גבו ומגלגל מן הבאר אבן הדורשת את מניין הרועים כדי להזיזה. וזה טבעי וברור כשמש. ככלות הכל - דרקונים לא היו פה לקטול, ומשהו עם הידיים צריך לעשות הרי.

והאבן? האבן אליה שב ופונה יעקב כהתמודדות עם הזעזוע? האם עתה משמשת האבן כמדרגה? כמכשול? או שיעקב שב ומציב לעצמו גבול עם מה שלא ניתן לגעת בו ישירות?
אחר כך, כנראה מותש ורצוץ אחרי המאמץ, הוא מפנה אליה את ראשו. הראש עדיין מושפל, הוא פונה לצאן, לא מדבר אליה, מה אפשר להגיד? הוא משקה את הצאן, אחד אחד, מסתכל למטה, מרגיל את הכיוון הזה - כן, גם הנה אפשר להסתכל. אינך נשרף, אינך משתנק. מרגיל את המחווה -  וַיַּשְׁקְ, אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, קודם הרי ל וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב, לְרָחֵל. ואחרי שעושה זאת, נושק לה לשלום, בוכה. כי עכשיו כבר אפשר. אפשר להרפות את השרירים, אפשר לחזור לנשום.

רק הערה נוספת. שמו של יעקב ישאר רק לעלילה הלירית. הפרשה הזו היא פרשת צמיחתו מתוך המשפחה, ובפרשה הבא יקבל האספקט האפי שלו שם אחר. שם שיניפו צאצאיו. אך לא לכולם ניתן לבצע הפיכה כה רדיקלית. בניו של יעקב, אבות השבטים, זוכים לשמות הקבע שלהם מכוח סכסוך מדרוג משפחתי נוסף - מדרוג משפחתי נוסף, אפילו: נשותיו של יעקב מתקוטטות על אהבתו, תוך ניצול שפחותיהן באותו המרוץ. שמות הילדים משקפים את האווירה ששררה בביתו. איזה משקפים? מנציחים אותה.

כהרגלה מציגה כאן התורה, בלי כחל וסרק, את שורשיהם 'הפשוטים' של הדברים 'הגדולים'. את יהודה לפני האריה על הדגל, את לוי שלפני משימתו-גלותו, את יוסף שלפני מצרים. כל השמות הגדולים האלה - ואין צורך להזכיר את המטען שיש לשמות בתרבות ישראל - מקורם באוהל הפילוג, מטענם משם. ללמדך: ההיסטוריה מתרחשת שעה שאתה עסוק בעניינים אחרים.

ואיפה יעקב נמצא בנקודה הזו? האם בעלילה האפית שלו? בוגר וגובר? או שמא בעלילה הלירית? שבוי באהבתו אל רחל, אולי מתייחס אל לאה רכת העיניים כאל אבן נוספת אותה הניע בדרכו. כך או כך הוא מתעלם מתככי האוהלים בהם צמח. את שמות הילדים רק הנשים קובעות. יעקב אינו מתערב בזה. הוא יעניק לבניו את הייעוד כמה פרשות אחר כך, בברכת השבטים. אך בנתיים? הוא אינו מתערב בעניינים הללו, בפרגורטיבות שלהן.
ואולי חבל, כי הוא, דווקא הוא, יכול היה לעשות כן. גם הבית חשוב. ושלום הבית גם. והיעדרו.

2 comments:

  1. המממ.. זה בהחלט מעניין, הייתי שמח לשמוע עוד על ההבחנה שלך בין העלילות בחיי יעקב. ואני כבר מחכה לפרשה הבאה.

    השבמחק
  2. ד"פ, לבקשתך...

    כמה רעיונות שעלו לי בשבת שעברה מתיישבים יפה ומקבלים מסגרת בתוך הקריאה שלך בפרשת ויצא.

    ‫נראה לי שקשה להתעלם מעוד "זעזוע" שחווה יעקב בבוקר שלאחר נישואיו הראשונים. ואני לא מדבר דווקא על הזעזוע (המוחשי והפשטי) של מציאת האישה ה"לא נכונה" במיטה.

    תמיהה מתבקשת שעולה מקריאת הסיפור הזה היא - איך יעקב "בולע" את התירוץ הילדותי של לבן "לא יעשה כן במקומותינו"? איך הוא לא זועק - "למה נזכרת עכשיו, אחרי שבע שנים? ומה עם כיבוד הסכמים והלנת שכר?".
    ואני חושב שהתשובה היא שדברי לבן גרמו ליעקב זעזוע עמוק. זעזוע שגרם לו לשתוק, להתכנס ולחשוב, במקום להתפרץ ולדרוש את המגיע לו.‬

    ‫לבן מצטדק כלפי יעקב "לא יעשה כן במקומותינו לתת הצעירה לפני הבכירה"‬, אך בדבריו מסתתרת תוכחה עוקצנית וחדה: "לא כך נהוג אצלינו, אחייני הצעיר. לא מה שעשית אתה לאביך ולאחיך הגדול, אביך הזקן שאהב בן אחד, את בנו בכורו, וקיבל אל מיטת חוליו, בכהות עיינים, בחושך ובמרמה את הבן השני, הצעיר,‬ שלקח במרמה ותחת תחפושת את ברכתו".
    וכאן שוב תופסת תחושת האחריות את יעקב כשהוא לא מוכן. עולה ומנקרת בו השאלה שהציקה לו בשבע השנים האחרונות - מה יאמר ללבן, אבל יותר מכך, איך יתרץ לעצמו את התנהלותו בפרשייה ההיא? - האם התירוץ "רימיתי את אבא כי אמא אמרה לי לרמות" מניח את דעתו?
    התחושת הצורבת של המרת דבר אהוב בדבר זר ומנוכר במקום רגיש ומקודש כל כך, של ההחמצה הנוראית שבשבע שנים שירדו לטמיון ברמאות ובמחטף, מכה בו ומבהירה לו באור חדש את עוצמת החטא שחטא לאביו ולאחיו.

    ואולי ממקום כזה, צומחת ביעקב קומה נוספת של גדלות נפש, של היכולת "למלא שבע זאת" ולהשאיר את לאה בביתו, אף שקיבל אותה במרמה. זו מידה של אחריות שלמד מאביו, שלאחר שנחרד לחשוף את הרמאות, קיבל עליו מה שאמר ללא שינוי והוסיף "גם ברוך יהיה".

    השבמחק