האדם בכלל, היהודי בפרט, טובע דרך קבע את משפטו על המחזוריות הסתמית של העולם. הוא מייצר היסטוריה על ידי ציון אירועים, שרירותיים יותר או פחות. הוא מונה את השנים.
וכמו כל דבר אחר שעושה את האדם באופן אינטנסיבי יתר על המידה - לעתים זה פשוט מייגע. אנו צריכים את המסגרת כדי להבין את הסביבה שלנו - אבל לפעמים מוטב לנו להפסיק להבין אותה, ולו רק כדי שנוכל להרגיש את גודל הפגם שבהבנתנו.
לכן יש תועלת בהחזקת לוחות שנה מרובים. ביכולת לחלוף בין מסגרות ובין רעיונות. יש הקלה ביכולת להתבגר ולהחליף זהות כרונולוגית לא תוך דקה אחת, אלא במהלך תקופה המגודרת בשתי צדיה. תאריך גרגוריאני מחד ועברי מאידך. מהעשרים בספטמבר אני יכול כבר להיות בן 26. בה' תשרי - אני חייב להפסיק להיות בן 25. משהו בזהותי נותר עדיין בידי. לבחירתי.
גם אזורי הזמן מספקים לנו משהו מהפורקן הזה, מאותה ההמלטות מן הלו"ז - קללתו הגדולה והנוראה ביותר של האדם מאז המהפיכה התעשייתית. היום עודו נכנס, כסערה, או כיצור חי, אך עצם התקדמותו על פני הכדור כמו מרמזת שניתן גם לעצור אותו, אולי להפנותו לאחור. הגעתו למקומות שונים בזמנים שונים מהווה פגם באופיו המופשט, המוחלט של הזמן. אולי אני צריך להגיע לפגישה ב14:00, אבל - חי כרונוס - אל מקבילי ברומא השעה 14:00 עוד לא הגיעה כלל. לו עוד נותר זמן לברוח.
מובן שחירויות אלה הולכות ונגזלות מאיתנו על ידי עולם גלובלי השואף ליותר ויותר יעילות, תיאום, אחידות. עולם שמכבד מנומסות ובז עמוקות לאנשים הנצמדים אל מסורות אבותיהם, במיוחד אלה שלא מביאים להם יתרון בשוק החופשי. אצל אסימוב יש סיפור בו מגיעה אחרית הימים בשעה הנקובה ובאופן המאכזב המון אנשים. המלאך החיובי מוצא פגם בחישובים - תרבויות שונות סופרות את הזמן באופן שונה - השעה היעודה לא תוכל להגיע עד אשר תתאחד האנושות ותקבע לעצמה ספירת זמן אחידה. בפסקה האחרונה של הסיפור, עושה האנושות בדיוק את זה.
אז איני יודע למה התכוון אזימוב, הטכנוקרט והאופטימיסט. אבל העניין מצלצל נכון. הזמן הוא אדון אכזר דיו. אנא, אל תהדקו את הרצועה.
אז שנה טובה, גבירבותיי. עכשיו או בינואר. מתי שתרגישו מוכנים לאחת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה