tag:blogger.com,1999:blog-88116792241836174832024-03-21T10:50:56.702-07:00האופן שבתוךתרבות - היסטוריה - משחק.
קריאות בכתובים, חיבור הפזור, הפחת רוח.דניאל פידלמןhttp://www.blogger.com/profile/11530338091752632913noreply@blogger.comBlogger35125tag:blogger.com,1999:blog-8811679224183617483.post-46420024741053612302017-03-27T06:38:00.003-07:002017-03-27T06:38:28.848-07:00לגנות חרבון בנשמה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="_1dwg _1w_m _2ph_" style="font-family: inherit; padding: 12px 12px 0px;">
<div style="font-family: inherit;">
<div class="_5pbx userContent" data-ft="{"tn":"K"}" id="js_eel" style="font-family: inherit; font-size: 14px; line-height: 1.38;">
<div class="_5wj-" dir="rtl" lang="he" style="font-family: inherit;">
<div class="text_exposed_root text_exposed" id="id_58d915b552b867c65550399" style="display: inline; font-family: inherit;">
<div style="font-family: inherit; margin-bottom: 6px;">
רינאר השועל הוא גיבור של רומנסות ימי בינימיות. שועל פיאודלי מקסים, אלגורי רק למחצה, חוליית מעבר הכרחית בדרך מהאודיסיאה לבאגס באני, המערים תכופות על דודו המנוול, הרוזן והזאב איזנגרים. דיסני התכוונו להשתמש בחומר הזה לסרט, אבל הפרוייקט נגנז, ועיצוב הדמויות חזר אלינו ברובין הוד - רינאר כרובין הוד ואיזנגרים כשריף מנוטינגהם.</div>
<div style="font-family: inherit; margin-bottom: 6px; margin-top: 6px;">
אני מצדי קראתי בילדותי תרגום עברי ונטול-כריכה של אחת מהגרסאות הספרותיות לזה שנכתבו במהלך המאה ה19, ופיתחתי חיבה עזה לדמות. כלומר, זה היה מינורי מספיק כדי שלא <span class="text_exposed_show" style="display: inline; font-family: inherit;">אזכור שום דבר ספציפי שקרה שם, אבל בהחלט משהו להחזיק לו פינה חמה ללב ולקוות להתקל בו בפעם הבאה שיצא לי לשוטט בממלכת הפיירי.</span></div>
<div class="text_exposed_show" style="display: inline; font-family: inherit;">
<div style="font-family: inherit; margin-bottom: 6px;">
עד כאן הכל טוב. אלא שאז הגיע לב גרוסמן, מבקר ספרים ניו-יורקי שהחליט שהוא רוצה להכנס לכתיבת פנטזיה, אלא שעשה זאת בדרך ייחודית למדי וביקורתית במיוחד. בספרו הראשון, "הקוסמים", מגיע נער אמריקאי גאון שחייו ריקים ונטולי משמעות למקבילה של הוגוורטס ומגלה שגם החיים שם ריקים ונטולי משמעות. בחיפושו אחר משמעות הוא וכמה חבריו מגלים דרך להגיע למקבילה של נרניה - ואחרי שהם הופכים למלכיה ומושיעה - הם מגלים שגם החיים שם הם ריקים ונטולי משמעות. אז מילא. הכתיבה של הספר לא הייתה נטולת כישרון, עולם הקסם המתואר לא היה נטול תיאורים מעניינים, להארי פוטר נחשפתי בשלב מאוחר מכדי שזה יהיה מסלעי קיומי, והבעיטות בנרניה הם ממילא דבר שנוטים להתרגל אליו מוקדם. אמרתי לעצמי, נמשיך עוד ספר.</div>
<div style="font-family: inherit; margin-bottom: 6px; margin-top: 6px;">
ב"מלך הקוסמים", הספר השני בסדרה האמורה של גרוסמן, מתוארת באחת משתי העלילות קבוצה של קוסמים מתיימרים המנסים ליצור קשר עם משהו קסום מן העבר, ומאחר והם יושבים בעמק הלואר, הם מחליטים ללכת על איקונה מקומית - רינאר השועל. משהו בי התעורר - הידד, חשבתי, אני הולך לפגוש חבר ישן שלא ראיתי כבר שנים ארוכות. מעניין מה קורה איתו. ותחושת הציפייה שלי התעוררה, ביחד עם ייחולי אל הפליאה. ממש כמו שקרה לפרוטגוניסט כאשר גילה שיוכל להגיע לפסידו-נרניה שלו.</div>
<div style="font-family: inherit; margin-bottom: 6px; margin-top: 6px;">
זו צריכה הייתה להיות נורת אזהרה, אבל אני לא מאד קשוב לכאלה במהלך הקריאה, ולפיכך המשכתי לקרוא בהתלהבות. טו מייק לונג סטורי שורט - לקראת שיאו של הספר הטקס נערך, מצליח, רינאר השועל מגיע לוילה בה הם יושבים, רוצח באכזריות את כל חברי הקבוצה, למעט הגיבורה. אותה הוא אונס באכזריות. למה? ככה, כי זו הייתה גחמה שלו וביקום אין משמעות כלל. כי הוא מימי הביניים ומגלם דמות טריקסטר, ודמויות טריקסטר הן אכזריות מטיבן. סוף.</div>
<div style="font-family: inherit; margin-bottom: 6px; margin-top: 6px;">
אז בקשה ממכם - אל תהיו לב גרוסמן, אין למה. נכון, אפשר להשתמש במקודש על מנת לזעזע, אבל לזעזוע הזה יש מחיר, ולפיכך צריכה להיות לו גם הצדקה. ההצדקה שניתנה פה הייתה גרועה ובנאלית - כן, אנחנו יודעים שימי הביניים לא הצטיינו באידיאולגיה הצמחונית שלהם, אבל מדובר בדמות מגניבה ואהובה של גיבור עממי ששרדה בתודעה במשך מאות שנים, לא ברוצח ואנס לגחמתו. ההתעקשות העקבית שלך על סירוס הקסם מהפליאה והתקווה שבו אינה מעשה הגון כלפי אנשים אותם אתה מזמין פנימה על ידי שידור סממנים של קסם, זה מעשה טורפני. ובנוגע למסר הכללי? ובכן, זה שאתה מתעקש לחרבן לאנשים בתוך הנשמה, לא באמת מוכיח שנשמות לא קיימות. אם כבר, נהפוך הוא.</div>
</div>
</div>
</div>
</div>
<div class="_3x-2" style="font-family: inherit;">
<div data-ft="{"tn":"H"}" style="font-family: inherit;">
</div>
</div>
<div style="font-family: inherit;">
</div>
</div>
</div>
<div style="font-family: inherit;">
<form action="https://www.facebook.com/ajax/ufi/modify.php" class="commentable_item" data-ft="{"tn":"]"}" id="u_c1_d" method="post" rel="async" style="margin: 0px; padding: 0px;">
<div class="_sa_ _5vsi _192z" style="color: #90949c; font-family: inherit; margin-top: 12px; padding-bottom: 4px; position: relative;">
<div class="_37uu" style="font-family: inherit;">
<div style="font-family: inherit;">
<div style="font-family: inherit;">
<div class="_3399 _a7s clearfix _zw3" style="border-top: 1px solid rgb(229, 229, 229); clear: both; font-family: inherit; margin: 0px 12px; padding-top: 4px; zoom: 1;">
<div class="_524d" style="font-family: inherit;">
</div>
</div>
</div>
</div>
</div>
</div>
</form>
</div>
</div>
דניאל פידלמןhttp://www.blogger.com/profile/11530338091752632913noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-8811679224183617483.post-2813990420511355602017-01-19T09:37:00.000-08:002017-01-19T09:37:36.947-08:00המוסד ותורתו<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="_1dwg _1w_m _2ph_" style="font-family: inherit; padding: 12px 12px 0px;">
<div style="font-family: inherit;">
<div class="_5pbx userContent" data-ft="{"tn":"K"}" id="js_10" style="font-family: inherit; font-size: 14px; line-height: 1.38;">
<div class="_5wj-" dir="rtl" lang="he" style="font-family: inherit;">
<div class="text_exposed_root text_exposed" id="id_5880f8dcae9857c80683318" style="display: inline; font-family: inherit;">
<div style="font-family: inherit; margin-bottom: 6px; margin-top: 6px;">
אני וד"ר רולי בלפר עסקנו בזה בארוע בית המדרש שבכנס מאורות, ומאחר שלא רב הסיכוי שאכתוב משהו מעבר לכך, הנה לכם הרעיון.</div>
<div style="font-family: inherit; margin-bottom: 6px; margin-top: 6px;">
כשעלה בפני הצורך להסביר לסבא וסבתא שלי את עניין התורה שבעל פה, ההשוואה המיידית שצצה לי הייתה סדרת 'המוסד', של אייזק אסימוב, שכאילו נכתבה כדי להוות אילוסטרציה.</div>
<div class="text_exposed_show" style="display: inline; font-family: inherit;">
<div style="font-family: inherit; margin-bottom: 6px;">
ראו הרי - את החורבן אין למנוע, בין אם מדובר בחורבן ממשי של בית המקדש השני, ובין אם בשואה מטפיזית, איזו שבירה של הכלים. כל מה שאפשר לעשות בעת הזו היא למלט זרע ולנטעו במדבר, יהא זה אותו מוסד שמבקש רבי יוחנן בן זכאי מהקיסר להקים ביבנה, או התורה עצמה שניתנת במדבר על כתרי האותיות המוצפנות שלה.</div>
<div style="font-family: inherit; margin-bottom: 6px; margin-top: 6px;">
וכאן מתחילה הצמיחה שלה. המוסד לכאורה נוצר רק על מנת לעסוק בידע נתון מראש, לימוד התורה או כתיבת האנציקלופדיה, אבל כל דור ודור מתעמת מול משברי אמונה חדשים, תנאים חברתיים וטנולוגיים משתנים, ובכל דור ודור צמחה ומתפתחת התורה בדיוק על פי מה שצפה ותכנן זה שהצפין אותה מלכתחילה. גדלה ומתפתחת על מנת שבסופו של דבר תוכל ליצור מקדש חדש ולאסוף את הניצוצות למקומם.</div>
<div style="font-family: inherit; margin-bottom: 6px; margin-top: 6px;">
וכך גדל לו המוסד ומתפתח, יוצר ומשפיע על הענפים המונותאיסטיים האחרים, אבל מאחר והרשות בכל זאת נתונה, הרי שישנה גם רשת בטחון להלכה, אשר מונעת ממנה להפוך למערכת פורמליסטית מתמטית, ומשמרת בה את הרוח ואת כוונת המפקד. אלה הם אנשי המוסד האחר, החנוונים, העגלונים ומפני הזבל שכל אחד מהם יכול להתגלות כאחד מל"ו צדיקים, אלה שמעבירים את המסורת הפשוטה על אגדותיה, אותו מוסד מיסטי ולא נתפס של כנסת ישראל ונשמת האומה.<br /> לעתים מתרחש מאבק בין המוסדות האלה של ההלכה והאגדה, אבל בסופו של דבר גם הוא חלק מהתכנון.</div>
<div style="font-family: inherit; margin-bottom: 6px; margin-top: 6px;">
ומי הוא הפרד אם כן? האינסטינקט הראשוני יהיה לנקוב בשמו של שבתאי צבי, ואני אמשיך איתו. הפרדים הם משיחי השקר למיניהם, אלה שמנתקים את עצמם מהכלל ומביאים את הרעיון הסופי שישים קץ לגולה ויביא את התיקון הסופי ואת האימפריה כאן ועכשיו, ובכך הם פורצים את גבולות המוסד ומבזבזים את הכוחות שהצטברו בו על גאוותם העקרה.</div>
</div>
</div>
</div>
</div>
<div class="_3x-2" style="font-family: inherit;">
<div data-ft="{"tn":"H"}" style="font-family: inherit;">
</div>
</div>
<div style="font-family: inherit;">
</div>
</div>
</div>
<div style="font-family: inherit;">
<form action="https://www.facebook.com/ajax/ufi/modify.php" class="commentable_item" data-ft="{"tn":"]"}" id="u_0_2f" method="post" rel="async" style="margin: 0px; padding: 0px;">
<div class="_sa_ _5vsi _ca7 _192z" style="color: #90949c; font-family: inherit; margin-top: 12px; padding-bottom: 4px; position: relative;">
<div class="_37uu" style="font-family: inherit;">
<div data-reactroot="" style="font-family: inherit;">
<div class="_3399 _a7s clearfix" style="border-top: 1px solid rgb(229, 229, 229); clear: both; font-family: inherit; margin: 0px 12px; padding-top: 4px; zoom: 1;">
<div class="_524d" style="font-family: inherit;">
</div>
</div>
</div>
</div>
</div>
</form>
</div>
</div>
דניאל פידלמןhttp://www.blogger.com/profile/11530338091752632913noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8811679224183617483.post-75710992513133784932016-11-25T03:15:00.001-08:002016-11-25T03:15:52.286-08:00הצעה לבירור<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="_1dwg _1w_m" style="font-family: inherit; padding: 12px 12px 0px;">
<div class="_5pbx userContent" data-ft="{"tn":"K"}" id="js_f" style="font-family: inherit; font-size: 14px; line-height: 1.38; overflow: hidden;">
<div class="_5wj-" dir="rtl" lang="he" style="font-family: inherit;">
<div style="font-family: inherit; margin-bottom: 6px;">
מתוך Moral Tribes, ספר שבוחן סיבות לערכים שונים בין חברות ומציע כלים לגישור. יצא שקראתי את זה ממש בעת השריפה בחיפה.</div>
<div style="font-family: inherit; margin-bottom: 6px; margin-top: 6px;">
The Public Goods Game is, once again, the laboratory version of the Tragedy of the Commons. Individuals can contribute to a common pool, which gets multiplied by the experimenter and then<br />divided evenly among all players. Individuals maximize their payoffs by not contributing (free riding), but groups maximize their payoffs by fully contributing.<br />...<br />More recently, Benedikt Herrmann and colleagues have examined cooperation and punishment in a set of large-scale societies, and the results are equally striking. People in cities around the world played repeated Public Goods Games in which players could punish free riders<br />...<br />First, you’ll notice that, right from the start, people in different cities contribute at very different levels, with people in Athens, Riyadh, and Istanbul contributing a little over 25 percent of their allotments on average and people in Boston, Copenhagen, and St. Gallen contributing more than 75 percent. Second, there are roughly three different patterns concerning how the games play out over time. In places like Copenhagen, contributions start out high and stay high, because most people are willing to cooperate initially and because people will pay to punish the few who aren’t. (Even in places like Copenhagen, however, cooperation unravels over time if there’s no opportunity to punish.) And then there are places like Seoul, where contributions start out moderately high and then rise up to very high levels as free riders get reined in by punishment.<br />Finally, there are place like Athens, Riyadh, and Istanbul, where contributions start low and stay low. This last set of results is surprising: Given that cooperators in these places can punish the free riders, why doesn’t cooperation ramp up over time the way it does in Seoul?<br />It turns out that in places like Athens, Riyadh, and Istanbul, there is an opposing social force. In this version of the Public Goods Game,<br />cooperators can punish free riders, but free riders can also punish cooperators, a phenomenon known as “antisocial punishment.” In places like Athens, people who didn’t contribute to the common pool<br />often paid to punish those who did. Why would anyone do that? In part, it’s about revenge. Free riders resent being punished by cooperators and strike back. But it can’t be about revenge only<br />because, in some places, low contributors will punish cooperators on the first round! It’s as if they are saying, “To hell with you do-gooders! Don’t even think about trying to make me play your little<br />game!” As shown in figure 3.2, the prevalence of antisocial punishment is an excellent predictor of a group’s failure to cooperate.</div>
<div style="font-family: inherit; margin-bottom: 6px; margin-top: 6px;">
עכשיו, איני יודע אם הייתה סוכנות אנשית בכלל, או ערבית בפרט, בשריפות האחרונות. מה שאני יודע הוא שקיימים הבדלים ערכיים תרבותיים, ושהתרבות המתקיימת בין אתונה, ריאד ואיסטנבול היא אכן בעייתית בהרבה בכל הנוגע להכרה בטוב משותף ופעולה למענו, וחשוב יותר - אם נעצום את העיניים להבדלים מעין אלה ונסתום את פיהם של המביאים אותם בטענות הנכונות והלא שייכות כי כל האנשים אחים, כי על כל האנשים להיות שווים בזכויותיהם וכי קיימים הרבה אנשים מכל הסוגים בכל עם ועם, נמצא את עצמנו עם תאום בנצי גופשטיין בתפקיד שר הפנים תוך עשור.</div>
<div style="font-family: inherit; margin-bottom: 6px; margin-top: 6px;">
מה עושים? איך מגשרים על הפער ובונים תרבות מכילה ובת קיימא במרחב? כל אלה שאלות מאד טובות. אם נציב אותן, ייתכן שנמצא תשובה.</div>
<div style="font-family: inherit; margin-bottom: 6px; margin-top: 6px;">
(Before moving on, let me say that my intention here—in this chapter and elsewhere—is not to pick on Greeks or the members of any other nation or tribe. Instead, my hope is that we can learn from<br />the successes and failures of different social systems—systems for which few individuals bear any significant responsibility. To learn these lessons, however, we must be willing to say things that could be interpreted as insulting and that may sound distressingly similar to the things people say when they are airing their prejudices.***)</div>
</div>
</div>
<div class="_3x-2" style="font-family: inherit;">
<div data-ft="{"tn":"H"}" style="font-family: inherit;">
</div>
</div>
<div style="font-family: inherit;">
</div>
</div>
<div style="font-family: inherit;">
<form action="https://www.facebook.com/ajax/ufi/modify.php" class="commentable_item" data-ft="{"tn":"]"}" id="u_0_17" method="post" rel="async" style="margin: 0px; padding: 0px;">
<div class="_sa_ _5vsi _ca7 _192z" style="color: #90949c; font-family: inherit; margin-top: 12px; padding-bottom: 4px; position: relative;">
<div class="_37uu" style="font-family: inherit;">
<div data-reactroot="" style="font-family: inherit;">
<div class="_3399 _a7s clearfix" style="border-top: 1px solid rgb(229, 229, 229); clear: both; font-family: inherit; margin: 0px 12px; padding-top: 4px; zoom: 1;">
<div class="_524d" style="font-family: inherit;">
</div>
</div>
</div>
</div>
</div>
</form>
</div>
</div>
דניאל פידלמןhttp://www.blogger.com/profile/11530338091752632913noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8811679224183617483.post-47889609845088937662016-08-03T17:22:00.001-07:002016-08-04T01:41:27.027-07:00סיפורת<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
כאן מרוכזים סיפורים קצרים שכתבתי.<br />
<div>
<br /></div>
<div>
<div>
<a href="https://drive.google.com/open?id=0B5GYx27A3HVkb3pUYVdwaGktWFE">זכרון עקרבים</a> (#סמוראים, #תוגה. התפרסם בגיליון מס' 6 של "בגלל")</div>
<div>
<br /></div>
<div>
<a href="https://drive.google.com/open?id=0B5GYx27A3HVkTnA4OXM4d0M0akU">תיקון שבת</a> (#יהודים, #לא_שואה, #מעשה_מרכבה. התפרסם בגיליון מס' 10 של "בגלל")</div>
<div>
<br />
<div>
<a href="http://www.blipanika.co.il/?p=2772">זימון </a>(#צה"ל, #נאו_חסידות, #גשם. התפרס ב"בלי פאניקה")</div>
</div>
</div>
<div>
<br /></div>
<div>
<a href="http://2016.olamot-con.org.il/story/%D7%9E%D7%A2%D7%91%D7%A8-%D7%A7%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%98%D7%A8%D7%94/">מעבר. קניטרה</a> (#כנענים, #רמת_הגולן. נכתב עבור תחרות הסיפורים של כנס "עולמות")</div>
<div>
<br /></div>
<div>
<a href="https://drive.google.com/open?id=0B5GYx27A3HVkYncwdi1PS3F5aTg">בהקיץ </a>(#אגדות, #ישועים. לא פורסם)</div>
<div>
<br /></div>
<div>
<a href="https://drive.google.com/open?id=0B5GYx27A3HVkRGlhTUl4YXJITUU">סופר צללים</a> (#ציניות, #השטן. לא פורסם)</div>
</div>
דניאל פידלמןhttp://www.blogger.com/profile/11530338091752632913noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8811679224183617483.post-72547096638784597392016-01-02T10:00:00.000-08:002016-01-02T10:49:52.978-08:00לשבח הבועה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
[המחשבה ישנה. העלתי על הכתב בעקבות הפיגוע בדיזנגוף, כי לאור נסיונות מתחדדים אצלי האף-על-פי-כנים]<br />
<br />
תל-אביב זו עיר פוסט-ציונית, במובן החיובי ביותר, ה(פוסט-)ציוני ביותר של המילה. תל-אביב זה מה שקורה אחרי שהציונות (בתפיסתה ההרצליאנית) מנצחת.<br />
<br />
שמה של תל-אביב הוקנה לה מן הערגה שבגולה, הארכיטקטורה והתכנון שלה יובאו בשלבים מהמערב. היא עצמה צמחה על קרקע ריקה מערבים ואת אלה שנתגלו כסמוכים אליה הצליחה לגרש או לביית. בתל-אביב קמה החברה היהודית-חילונית הנאורה שפניה אל אירופה, אשר הצליחה להכניס את הקצינים שלה אל הקסרקטין בתל-השומר ואת הדתיים - אל בתי הכנסת של בני-ברק, לא לבטל חלילה; אלה ואלה חלק מהמורשת ומנציחים אותה. אבל רחוק מהלב.<br />
<br />
ניתן לטעון שבמידת מה הושג האידיאל הזה כבר לקראת שנות הארבעים. עיר מפלט יהודית, מרובה מעגלים וקהילות, עם שפה ותרבות עברית אבל צמאון למבקרים, אורח חיים בורגני ואידיאלים סוציאליסטיים, תבניות אירופאיות ומוטיבים לבנטיניים. אה, ומיקום גיאוגרפי.<br />
<br />
הבועה התל-אביבית (שגיאוגרפית רחבה בהרבה מתל-אביב, כמובן) היא אותו מקום בישראל היהודית בה לא מתקיימת תודעה של ספר, של חיכוך יומיומי ואתגור של זכות היהודים לשבת בארץ ישראל. למעשה, החיכוך העיקרי של הבועה הוא עם הרעיון הציוני עצמו, כלומר, עם המציאות המתקיימת מחוצה לה. של הציונות החיה (הכוללת גם מודלים לא הרצליאניים) מול זו המכוננת.<br />
<br />
חיכוך זה מוליד הן התפרצויות ריאקציה אולטרה-ציוניות כגון "האריות של הצל" או "אם תרצו" המחפשות לתגור את תגרת הציונות ולפיכך תרים בכל מקום אחר ערעורים עליה, הן ריאקציה אנטי-ציונית כזו הנלמדת ברוב-רובם של חוגי הרוח ובחברה באוניברסיטת תל-אביב המבקשת להחזיר את הגלגל אחורה ולקבל מחילה על מהלכי כינון הציונות (נישול הערבים, כור ההיתוך).<br />
<br />
אני מתייחס לשניהן כריאקציונריות מאחר ושניהן נובעות מאותה מצוקה, מאחר ושניהן מוצאות כי הציונות - אשר באופן פורמלי נותרת האידיאולוגיה ההגמונית בחברה - אינה רלוונטית להווייתם. שניהן מתכחשות לתשתית הציונית עליה נשענת תל אביב ולכך שבניגוד לפרוייקטים אוטופיסטיים אחרים של תחילת המאה העשרים, הפרוייקט הזה היה פרוייקט מושג. שהושג. ואף אם ניתן לטעון עד היום נשען אותו הבסיס על קיומו של ספר ציוני רחב הנפרש על פני יתר הארץ, הרי שעיסוק ציוני בתל-אביב עצמה הוא לא רלוונטי באופן עמוק. הישיבה היהודית בארץ-ישראל נדמית בה כל כך נורמלית, שכל עמידה עליה או ערעור עליה נראים תלושים באותה המידה.<br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="http://up403.siz.co.il/up1/mgvw1ydizyxm.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" src="http://up403.siz.co.il/up1/mgvw1ydizyxm.jpg" height="202" width="320" /></a></div>
<br />
<br />
אז מה שעושים בה זה מריצים כל מני דברים אחרים. בין אם אומות סטארט-אפ, מצעדי גאווה או מחאות אוהלים. מתמודדים עם בעיות אחרות, פוסט-ציוניות, כמו לדוגמא עם ההבנה הפתאומית שעל אף שפנינו עדיין אל אירופה אחורינו בכל זאת אל אפריקה. אז היות ופורמלית הציונות היא עדיין הדבר החשוב ביותר במדינה, נוטים לפעמים פוליטיקאים לכנות גם את הדברים האלה 'ציונות' (כמו בסרטון המצחיק ההוא של המחנ"צ על 'מהי ציונות בעיני' או שם המפלגה עצמו), אבל בשביל זה הם הרי פוליטיקאים.<br />
<br />
המעניין פה הוא כי מתוך עמדת חוסר-הרלוונטיות שלה, הבועה התל-אביבית טוענת לעמדת הנהגה כלל ישראלית. אני רואה בכך דבר חיובי בבסיסו. התקווה של הציונות היא להסתיים בהצלחה, ולא יהיה רע שהיא תדע מה עשוי לחכות לה אחר כך, אחרת נגזר עלינו להתבחבש בתהליכיה ללא מוצא כבקומוניזם. תל-אביב יכולה לתת לספק כמה כיוונים כאלה.<br />
<br />
אבל לא את כולם. כמו שכתבתי בהתחלה, תל-אביב וגרורותיה הם מימוש נקי מאד של ציונות מזן מסויים, שתכנן בדיוק למה צריך לעשות סינקרטיזם ומה יש לשמור מחוץ לגדר. מה שנותר בחוץ הספיק להשתנות. הדתיים לא נשארו בבתי הכנסת, הערבים לא נשארו בנוף, יוצאי ארצות האסלאם ('מזרחים' בפי העדה האקדעמית-פרוגרעסיבית) לא קיבלו את כל הנחות היסוד שביקשו מהם ובכלל יצא שהסינקרטיזם לא תמיד זרם לכיוונים שכתבו בשבילו באודסה של שנות העשרה ובתל-אביב של שנות העשרים.<br />
<br />
אז אם נסכם, עבור המנהלים שביננו: הבועה התל-אביבית איתנה ושונה ומנותקת וטוב לנו בכך, בעיני. יש לה גם השפעה חיובית, גם אם לא ישירה, על יתר המדינה, להוות מגדלור שיוביל אותה מן המאבק הציוני אל דברים מעניינים יותר (אין זאת לזלזל בממשותו של המאבק הציוני כיום, אלא שלפעמים ניתן לפתור דבר רק כאשר מונח לפניך הבא אחריו). רק שכדי לממש את השפעה הזו, צריכה תל-אביב לאמץ את ה'פוסט' שבה במלואו, ולהפסיק לעסוק בציונות - ל'טוב' ול'רע'.</div>
דניאל פידלמןhttp://www.blogger.com/profile/11530338091752632913noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-8811679224183617483.post-26154165847642791342015-09-24T14:03:00.000-07:002015-09-24T21:25:06.523-07:00יונה ועיר<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
בספר יונה אנו שומעים על אירוע שנראה היה בודאי נסי לכל דבר עבור שומעיו, מונומנטלי עד לכדי קומיות. הנה קמה לה נינוה העיר הגדולה, בירתה של האימפריה האשורית הנוראה שכילתה את ממלכת ישראל, אשר הכניסה את הג'נוסייד להיסטוריה כאסטרטגיית שלטון, עיר שידיה מלאו חמס ומדון - ומתהפכת תרתי משמע. כמו לנו מדי שנה ניתנת לה ארכה של ארבעים יום לשוב מדרכה הרעה, ומיד לשמע בשורה זו מאדם זר - קם בית הדמים הזה והופך את לבו.<br />
<br />
ראשית כל תמהיני - כיצד זה חוזרת עיר בתשובה? אנחנו מכירים כמובן קריאות לחשבון נפש ציבורי, אלא שבמרבית הקריאות האלה מקובל כי כל אחד מהשבים משתדל לחבוט על חזה חברו יותר מעל חזהו שלו, ומאחר וכך - כל אחד מצפה לקטרזיס שיתרחש במקום אחר וחשבונות נפש ציבוריים שכאלה נוטים להשנות ולהתמסד. כך לדוגמא ביום כיפור - הנה כבר ארבעים ושתיים שנה מלקה הציבוריות הישראלית את עצמה על חטא ההיבריס של מלחמת יום כיפור, ומעולם לא כשלו למצוא לה אשם חדש.<br />
<br />
ספר יונה מספק לנו תיאור מעניין של תהליך תשובה ציבורית.<br />
אנו יודעים כי נינוה היא עיר פושעת. גם ממקורות חיצוניים, וגם מנוסח הציווי המקורי אל יונה - קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה--וּקְרָא עָלֶיהָ: כִּי-עָלְתָה רָעָתָם, לְפָנָי. אך המסר אינו מיועד להנהגה שלה. לא ניתן להקריב את המלך כדי להחזיר את המנדט השמימי - בעיר שחטאה, המלך לא יכול לשמש כאשם הבלעדי כפי שהש"ג אינו יכול לשמש ככזה. עם זאת, תפקידו מיוחד וחשוב - המנהיג פה משמש כחוליה הכרחית בשרשרת התשובה, מדובר במלך שגם קשוב לשטח ומולך על ידי עמו:<br />
וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה, בֵּאלֹהִים; וַיִּקְרְאוּ-צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים, מִגְּדוֹלָם וְעַד-קְטַנָּם. ו וַיִּגַּע הַדָּבָר, אֶל-מֶלֶךְ נִינְוֵה, וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ, וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו; וַיְכַס שַׂק, וַיֵּשֶׁב עַל-הָאֵפֶר<br />
וגם מוליך אותם, ונותן לדברים תוקף של חוק, משנה את מהותה של העיר:<br />
וַיַּזְעֵק, וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה, מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו, לֵאמֹר: הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן, אַל-יִטְעֲמוּ מְאוּמָה--אַל-יִרְעוּ, וּמַיִם אַל-יִשְׁתּוּ<br />
<br />
תהליך התשובה עצמו מתואר בפסוק ה', וכולל ארבע חלקים מובחנים:<br />
שתיים בשלב ההכנה: <br />
וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים, הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה - הוא שינוי אורחות חיים. נסיבות פיזיות שתולשות משגרת היום ומסמנות שינוי אמיתי.<br />
וְיִקְרְאוּ אֶל-אֱלֹהִים, בְּחָזְקָה - הכרה בכך שיש מישהו לו חייבים לתת תשובה. מישהו שניצב מעל למלך. <br />
ושתיים בשלב הביצוע: <br />
וְיָשֻׁבוּ, אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה - תשובת הפרט.<br />
וּמִן-הֶחָמָס, אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם - תשובת הכלל.<br />
<br />
וכאן בעיני טמון מפתח. הקריאה לחשבון הנפש היא מלמעלה, אך זה כל מה שהיא ומלווה בדוגמא אישית. לפני שישובו אנשי נינוה מן החמס אשר בכפיהם (ואיזה תיאור מרתק זה - יעזבו אותו - וישובו), צריך כל אחד ואחד מהם לשוב מדרכו שלו, הרעה באופן עצמאי ובלתי תלוי. מלמעלה מגיעה הפקודה, כל אחד עושה את דרכו שלו אחורנית, אך כולם שבים מן החמס אשר בכפיהם המשותפות.<br />
<br />
***<br />
<br />
"טוב ויפה," יאמרו לי המוכיחים בשער. "אבל זה לא עונה על השאלה - איך מתניעים תהליך כזה? איך מגיעים אל המלך, ועוד מלך שקולו ישמע בעירו?"<br />
<br />
ועל זה אין לי תשובה, אך עצם הפתאומיות של הדבר הזה, עצם הדלקה הזו שמתפשטת בשדה הקוצים של נינוה, מראה כי לכל אבן יש את הכח לנתץ את רגלי החימר של פסל "כוחי ועוצם ידי", לכל פרפר יש איזה סיכוי להניע טייפון בצדו השני של העולם.<br />
<br />
ניטשה, אשר בנה את הגותו המשפיעה על רעיונות של התעלות מעבר למוסר, נשבר נפשית ואיבד את כך את תפקודו כאשר במהלך מסעו באיטליה ראה עגלון המצליף בסוסו באכזריות. הוא רץ לעצור את העגלון ולבכות על צווארו של הסוס עד אשר נעצר על ידי שני שוטרים על הפרת הסדר הציבורי.<br />
<br />
אין אדם יודע את גלגלי שעוניו הפנימיים של אדם אחר - גם לא של חברה אחרת. איני חושב שתחומים כגון פסיכולוגיה או סוציולוגיה קירבו אותנו במשהו להבנה מעין זו, ואפילו נסבור כי כן - ודאי אין הדבר נכון מנקודת מבטו של הפרט המקבל את החלטותיו מתוך חוסר ידע. לעולם אינך יודע מה יצמיחו מילותינו ומעשינו במורד השנים, וכל אחד מאיתנו עשוי להיות יונה של ננוה כלשהי. אך בהעדר נבואה אישית עבור רבים מאיתנו, אין לנו אלא לאחוז במה שיש לנו - בין אם חוקים פסוקים או אינטואיצה המדגדגת לנבואה - ואז לעשות את חובתינו על הדרך בה אנו מבינים אותה, ולומר את כל האמת שבידינו.<br />
<br />
ויונה עצמו? ובכן, נראה שאפשר לומר שהוא בטח לא טורטר לשווא. שדווקא הוא, על קולו, קומתו ופניו, היה המפתח הנחוץ עבור המהפכה הנינוואית - קשה לראות מנעול מורכב שכזה נפתח בארעי. וייתכן שגם סרבנותו הייתה נחוצה. אולי דווקא נינוה הייתה זקוקה לנביא שנראה כאילו שהרגע הקיא אותו דג, ושמתנבא מתוך שנאה וסלידה, מתנבא כמי שכפאו דג - אף אחד לא אוהב לקבל תוכחה ממי שנראה כנהנה מזה.</div>
דניאל פידלמןhttp://www.blogger.com/profile/11530338091752632913noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8811679224183617483.post-71977529971224582412015-02-11T16:23:00.003-08:002015-02-11T18:34:23.284-08:00כמו שבלול, תמס יהלוך<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
בימים האחרונים מוצף הפייסבוק בחלזונות ובאנשים שמתנגדים להם.<br />
<br />
לעומדים מהצד, שאינם בקיאים בנפתולי השיח ונזהרים שלא לדרוך בטעות במקום רגיש, קשה לפעמים להבין את פשר התופעה. כאחד הנמנים על אוכלוסייה זו, החלטתי לפנות אל הפעם האחרונה בו ארעה תופעה עונתית זו.<br />
<br />
ואני מדבר כמובן על הפעם בה ארעו כל התופעות המעניינות באשר הן: המאה הי"ד.<br />
<br />
<a name='more'></a><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiMPokV0I706Br0AcGle_OEfPdR9TJ-PpSrXcQq6mxB1tdS53P1KfDuPCVaOXY_j66cupX9nCBdZzaePeODqknvDTylwXEi5RvFuMFVNn5yLiHO_UMg7drYhjr-qYTzVgigBrQcribWt3c/s1600/knight-snail.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiMPokV0I706Br0AcGle_OEfPdR9TJ-PpSrXcQq6mxB1tdS53P1KfDuPCVaOXY_j66cupX9nCBdZzaePeODqknvDTylwXEi5RvFuMFVNn5yLiHO_UMg7drYhjr-qYTzVgigBrQcribWt3c/s1600/knight-snail.jpg" height="160" width="320" /></a></div>
<br />
אחת מהמלחמות הנלמדות פחות של המאות הי"ג והי"ד - ומערכת החינוך הישראלית מתעלמת ממנה כליל - היא מלחמתם הגדולה של האבירים בחלזונות. עדויות רבות לה ניתן למצוא באיורים של כתבי יד של המקרא מהתקופה. <br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhmJPdqyXmJ4T2GptWUJ_9zKRZ6Puspounq-Ap23MNr6gqGPAtGIA37BSjj7qGeMTh9Y2WoPMPvUo0Kc4oNa7Yy2MhEpasFALw13-ZICnVn2qQBsEFBCB1xDZBOJzxs8MisHi_J3V-08vo/s1600/knight-snail2.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhmJPdqyXmJ4T2GptWUJ_9zKRZ6Puspounq-Ap23MNr6gqGPAtGIA37BSjj7qGeMTh9Y2WoPMPvUo0Kc4oNa7Yy2MhEpasFALw13-ZICnVn2qQBsEFBCB1xDZBOJzxs8MisHi_J3V-08vo/s1600/knight-snail2.jpg" height="146" width="320" /></a></div>
<br />
<br />
אז אף אחד לא באמת יודע מה המוטיב הזה עושה שם, אך מאחר ודוקטורטים לכתוב צריך - רבים מנסים. גרסא אחת לדוגמא רואה בכל זה מלחמת מעמדות (כפי שאפשר לראות בכל דבר ועניין אם מטים את הראש טיפה שמאלה וממצמצים). החלזונות עשויים לסמל פה את הפחדנות והעצלות, ולפיכך את הלומברדים, מעמד סוחרים איטלקי של מה שלא היה עדיין קפיטליזם ממש, אבל לא מתוך חוסר רצון. למה פחדנות? כי הם לא נלחמים. למה עצלות? כי הם גם לא עובדים. על פי גרסא זו, מלחמתם המאויירת של האבירים בהם היא מלחמת מאסף לשימור ההגמוניה.<br />
<br />
פירושים אחרים הם תיאולוגיים יותר. יש המתבססים על הצמדה תכופה של המוטיב לסיפור התקומה מן המתים של לזארוס על מנת לטעון כי השבלול הבוקע מקונכייתו מסמל את תחיית המתים בכלל. אני לא בטוח מה מסמל האביר בקריאה זו, אבל אולי את הכוחות הגשמיים-מלחמתיים העומדים עלינו לכלותינו בכל דור ודור.<br />
<br />
על אותו משקל אבל לכיוון השני, יש שטוענים כי בעל המחושים מסמל את המוות דווקא. ככלות הכל, גם בכתבי יד של התהילים נוטה המוטיב להופיע, בריחוק לא רב מדי ל<a href="http://kodesh.snunit.k12.il/i/t/t2658.htm">פרק נ"ח</a>, אשר מבטיח מוות איטי אך נחרץ וחסר פניות אף לאותם רשעים החושבים עצמם איתנים - כְּמוֹ שַׁבְּלוּל, תֶּמֶס יַהֲלֹךְ. זהו מאבק בדבר שנדמה כקטן אך למעשה מצוי בכל. לפחות בסתיו.<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEilFsiBfboOOGObYr0VUV5pPFL8MV3YDDThTx4eVIIt1jcsYZox_2lbZRwSV0HQsdIR8_5IL6oKEyFumOkOBj5stUS89B-OmQnV_MZJs7lSytTwsmrtG8y8AXeSgTZTYnBNfbB4Xpj3De4/s1600/knight-snail3.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEilFsiBfboOOGObYr0VUV5pPFL8MV3YDDThTx4eVIIt1jcsYZox_2lbZRwSV0HQsdIR8_5IL6oKEyFumOkOBj5stUS89B-OmQnV_MZJs7lSytTwsmrtG8y8AXeSgTZTYnBNfbB4Xpj3De4/s1600/knight-snail3.jpg" height="196" width="320" /></a></div>
<br />
בכלל, לעג לאבירים הוא תמיד אפשרות טובה, ואולי המשכנעת ביותר. יכול מאד להיות שמדובר בגיחוך ידידותי למחצה על אותם לוחמי נצרות נועזים שנערכים לקרב מכריע מול לוחם זר ומשונה העוטה - כמוהם - שריון כבד. אם ניקח בחשבון שהחבר'ה שישבו במנזרים ועשו את האיורים היו לעתים קרובות אחיהם הצעירים של אותם האבירים, אשר נשלחו לעשות את חייהם בחיק הכנסייה בעוד הבן הבכור יורש את הציוד הצבאי של אבא - הרי נוסף לנו גם מניע.<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjiu35yrXNsuWFmH_jPBpgk51D-_JRng2BJ4xdigIlrCFhYbYHQnY0uhfRzpNsn5LokJsRPF7dlCH-joQQl6pETV5IFlB_nJrg7DecE9gA-ESItK-UqFj2ExHHFZAgPoB-ZsuMAQPhF6L0/s1600/knigh-snail1.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjiu35yrXNsuWFmH_jPBpgk51D-_JRng2BJ4xdigIlrCFhYbYHQnY0uhfRzpNsn5LokJsRPF7dlCH-joQQl6pETV5IFlB_nJrg7DecE9gA-ESItK-UqFj2ExHHFZAgPoB-ZsuMAQPhF6L0/s1600/knigh-snail1.jpg" height="135" width="320" /></a></div>
<br />
אז יהיו הסיבות להופעתו המעגלית של השבלול על דפי ההיסטוריה אשר יהיו, אין ספק כי זו תשאיר בלבנו שובל זכרונות רירי. שמחתי לגלות כי סוגייה חשובה זו ממשיכה להעסיק אף היום, ושמחתי לתרום לה את תרומתי הצנועה אשר נגנבה בעזות רוח אבירית <a href="http://britishlibrary.typepad.co.uk/digitisedmanuscripts/2013/09/knight-v-snail.html">מהספרייה הבריטית</a> (איורים) ומ<a href="http://www.kenandrobintalkaboutstuff.com/index.php/episode-74-they-failed-to-organize-italy/">הפודקאסט של ר' קנת' הייט</a> (חכמה).</div>
דניאל פידלמןhttp://www.blogger.com/profile/11530338091752632913noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8811679224183617483.post-89390778821298979022014-10-23T11:51:00.002-07:002014-10-23T11:55:13.911-07:00קריאה בתורה: פרשת נח<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
הגמרא בפרט, אך ספרי קודש רבים בכלל, מדפיסים בסופו של כל דף גם את המילה הראשונה של הדף שאחריו, כך שלא יווצר הפסק בקריאה בעת הפיכת הדפים. לפעמים הוהגת ככה גם התורה, אם לא בעימודה - אז בלשונה ממש.<br />
<br />
פרשת נוח היא דוגמא בולטת. המבוא לסיפור נוח נמצא בפרשת בראשית אשר קודמת לה, והפרשה עצמה מסתיימת בהציגה את משפחת אברהם ונדודיהם. או, אם נדייק - משפחתו של אברם.<br />
<br />
נראה לי שהדבר משרת מטרה דומה. הרש"י המפורסם מפרשת בראשית שואל מדוע מתחילה התורה בפרשת בראשית ולא בלך-לך. ככלות הכל גם הוא ידע כי התורה אינה ספר היסטוריה. היא ספר החוקים - הדת - של העם היהודי ועיקרה ודאי עוסק בו, וזה שעמים אחרים בחרו לאמץ אותו יחד עם תבנית העם שבו, זה כבר בעיה שלהם עניין אחר.<br />
<br />
נדמה לי שהוספת החוליות הזו כדי לחבר את מה שניתן לחבר מבטאת עניין עקרוני. הכל קשור, אומרת התורה. בין הסיפורים החמים של הפרשה - המבול, מגדל בבל, ראשית אברהם, מחברות רשימות משפחתיות כדי שנזכור שלא מדובר באוסף של סיפורים חינוכיים, או חוקים ומשפטים, אלא במארג חי בו כל דבר דבר מצוי בתוך הקשר. כן, הקשר משפחתי.<br />
<br />
המסע של אברהם, בפרשת 'לך לך' הוא לכאורה מסע היסוד העברי. חציית הנהר ונטישת בית אביו ו'כל העולם בעבר השני' במצוות קול הקורא לו. ואכן מדובר במעשה מייסד. אלא שלפני מסעו של אברהם מחרן היה מסע תרח מאור כשדים, גם הוא לארץ כנען, אלא שנקטע באמצע. לפני הצו הגדול לאברהם היו סיבות אחרות. אולי מדובר היה באבל? ברצון לצאת מהארץ שלקחה את בנו הרן שמת לפניו? לפני אברהם הזכור בשל מסירותו ופעולותיו, היה לנו פשוט אברם, שניתן לתרגם גם כפטריארך.<br />
<br />
בל נשכח. כאשר צ'סטרטון מבקר את התנועות הנאו-פגאניות של תקופתו (ראשית המאה העשרים), הוא כותב כי אין בהם שום דבר פגאני, כל תפיסותיהם את האלוהי הן נצריות למשעי. הדבר היחיד במערב שמשמר בתוכו פגניות אותנטית, הוא כותב וממשיך, זו הנצרות.<br />
<br />
דמויות אינן דמויות בפני עצמן. רעיונות הם לא מוצרים ארוזים וחתומים בסופר. סיפורים אינם יכולים להיות מחולקים לפרשות שעומדות בפני עצמם. ההצדקה היחידה לפרשת השבוע היא שהסיפור ממשיך בשבוע הבא. הסיפורים המייסדים ביותר בפרשות הראשונות - סיפור גן עדן והרצח, סיפור המבול, סיפור מגדל בבל, סיפור אברהם - מחוברים על ידי סחוס גניאולוגי דחוס, שמות על גבי שמות של אנשים שמעשי גבורתם לא נודעו לנו, אך נודעה לנו הווייתם. גדולתם של ארכפשד, חי, עבר ופלג הוא בקישור שהם מייצרים, בעדותם החרישית כי אף אדם אינו אי.<br />
<br />
נראה לי שזו גם עדותם של הפרשיות הראשונות. רש"י משיב לשאלתו על נחיצותה של פרשת נוח, בכך כי רוצה הכתוב להעיד על זכותו של הבורא על בריאתו, ובכך להעניק תוקף משפטי קנייני להבטחותיו בהמשך. תשובה הקוסמת לי יותר לגבי נחיצותן של פרשיות אלה נמצאת בסנהדרין ד', שם מוסבר הצורך הזה כמכוון בין היתר לשלום הבריות: "שלא יאמר אדם לחבירו: אבא גדול מאביך". להראותך כולם קשורים. אף עם אינו אי גם כן. אברהם הוא אמנם אבינו הקדום, אך הוא גם אביהם של בני ישמעאל, ושל עמלק גם כן. אך יתרה מכך, גם תרח הוא אבינו הקדום, ונחור. ונוח.<br />
<br />
הנאה ביותר לתפקיד זה היא התורה עצמה. התורה, המשלבת בתוכה לשונות רבים מספור השלובים יחדיו על מנת לזמר את התפתחות הרעיונות על אותם דברים עצמם, התורה - שמשמת זירת היאבקות על הרעיונות, שבין הגבולות התחומים על ידי סיפוריה ומשפטיה מתכתב כל דור ודור עם כל הדורות שקדמו לו על הדברים החשובים, על משפחות ועל חוקים ועל האל, שכל דור חש צורך להשאיר כמנחה לשוליה את הערותיו.<br />
התורה היא אחד מהטקסטים הקדומים בעולם, וכנראה המכובד שבהם בין משפחות האדם. צירוף זה, המטריף כבר מספר מאות את רוחם של נאורים, הגיוני וחשוב. בל נחשוב שאנחנו עומדים לבדנו ומעל כולם, בל נשכח את התולדות של הדברים, את תקפותם לכל דור ואת התגלגלותם עד אלינו, או, כשמו היווני של ספר בראשית, הגנזיס.<br />
<br />
כך דלעתי יש ללמוד וללמד אותה*. מחוברת. עם מקום של כבוד לחיפוש המקורות הקדמונים, הניתוח הטקסטואלי וההשוואתי מחד, ומקום של כבוד לפרשנות המסורתית של כל הדורות מאידך. כזו שמוצבת ארצה וראשה מגיע לשמים. או להפך.<br />
<br />
*אף כי לא בגילאי היסודי והחטיבה. שם מוטב להתמקד בפשט והבנת הנקרא.<br />
<br />
[הסדרה מוקדשת לעילוי נשמת חברי רומן באמבייב ז"ל] </div>
דניאל פידלמןhttp://www.blogger.com/profile/11530338091752632913noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8811679224183617483.post-48985942488280184152014-10-18T16:55:00.002-07:002014-10-19T03:39:55.637-07:00פרשת בראשית: האליבי של וולטר וייט<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
הנושא של <a href="http://meorot.sf-f.org.il/2014/">כנס 'מאורות' הקרוב </a>הוא 'מלחמה לנצח?', ובעקבות פרשת השבוע באתי מזה להרהר מעט בראשיתה של זו.<br />
<br />
המלחמה תופסת אותנו מוקדם, רק פסוקים ספורים מדעת טוב ורע. זהו למעשה הקשר האנושי השני המוצג בתורה - מיד לאחר האהבה המקלקלת את השורה והמסיתה מדרך האמת, באה לנו הקנאה והתחרותיות אשר מובילות לידי רצח. שבר יסודי מונח פה לפתחנו - פאזל משולש שאינו מגיע לכדי הרכבה, אשר מצוקתו משם רק תלך ותגבר. החיבור והקשב בין האנשים מביא אותם לניתוק מן החוק השמימי (בגן עדן ובהמשך גם במגדל בבל), בעוד נסיונם להתקרב לשמים מביא אותם לניתוק טראגי ונפשע איש מאחיו. <br />
<br />
קין והבל הם ראשיתו של שבר נוסף, אשר מלווה אותנו לאורך כל ספר בראשית ובמשך רוב ההיסטוריה האנושית. ייתכן ואלה האקורדים האחרונים שלו אותם אנו שומעים כעת מן ההפגנות בנגב, ייתכן גם כי כדברי ההיסטוריון הדגול אבן-ח'לדון, מדובר בקונפליקט נצחי שיסודו בטבען של חברות האדם. זהו הקונפליקט שבין יושבי הקבע לבין הנוודים, בין עובדי האדמה לרועי הצאן. אפיונים אלה לדמויות הפועלות ניתנים מיד לאחר שמותיהם, אך גם בשמותיהם משתקף הדבר. כל כולו של קין הוא האחיזה, הקניין, בניגוד להבל הנע ברוח, שאין בו קבוע.<br />
ההמשך של המפגש הראשון הזה ידוע היטב. קין רוצח את הבל. יושב הקבע מקנא בקרבתו של הנווד אל השמים וחפץ לקחת אותם ממנו. אך התורה לא תניח לסיפור האישי להיות משל פשטני על יחסי אוכלוסיות, לא מניחה לנו לשכוח את הפרט.<br />
קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה. וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ <br />
<br />
קין נענש מן המקום בו חטא. בסיסו נלקח ממנו, אותה האדמה אותה הוא עובד, האדמה אשר מאחוריה הוא מחביא את מעשה הרצח, שוב אינו נשמעת לו. כך גם נלקחת ממנו גם הצדקתו הרעיונית. הרי הוא הוזהר על כך מקודם, הוזהר במפורש.<br />
הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ<br />
הנסיבות לא משנות, אומר הקדוש ברוך הוא. אין זה משנה אם זה הלך לך ואתה עמוד של יציבות המנסה לסלק את הכאוס מחצרך, או שמא לא הלך לך דווקא ואתה אוכלוסיה מוחלשת הנאבקת על זהותה - החטא הרובץ בפתח הוא אותו החטא והוא משתוקק לך, דווקא לך כפרט. כאשר אתה רוצח, אל תאמר שהיה זה כדי להתקרב לשמים, אל תספר שזה נעשה כהגנה מונעת על אורח החיים שלך. התירוצים החיצוניים הם רק תירוצים. מה שרובץ לפתח הוא עדיין חטאת, והשליטה עליו עומדת ומצויה רק בידיך, לא בידי הנסיבות. הצדקות היסטוריות על כוחות חברתיים יהיו לחוד. באשר לפשע, אתה זה שפושע, וככזה - אתה לא ראוי לדבר עליו ביקשת להגן*. <br />
<br />
לכן, אגב, מתועב בעיני סיומה של הסדרה 'שובר שורות' (וכל מי שמעוניין בהפתעה מסיום זה יכול לדלג לתחילת הפסקה הבאה). וולטר ווייט, הפושע המתדרדר שגונה לכאורה על ידי הסדרה, מנצח שם ניצחון מוסרי מוחלט. הוא אמנם מאבד את חייו (שהיו חשובים בעיניו כקליפת השום, שכל מעשיו נעשו מתוך תפיסתו אותם כהפקר), אך מצליח לנקום את נקמתו, לזכות בהערצה מכל הסביבה על כוחו ולהשאיר למשפחתו את אותו הכסף שיסדר אותה לאחר מותו. הסדרה מצקצקת על מעשיו של ווייט, אך מאשרת את החלטותיו בתוך ההקשר הקשה של הקפיטליזם התחרותי וכן הלאה. היא שופטת אותו כבן תקופתו וכמוצלח בלהיות כזה, ובכך היא שופטת את התקופה ולא את מעשיו.<br />
<br />
המקרא לא עושה כך, נהפוך הוא. הכוחות החברתיים לא נבלמים בגלל החטא. קין מגורש מהאדמה, אך דרכו נשארת. רעיון העיר מתגשם בבנו חנוך, ממש בדומה לדוד אשר כובש ורוצח בדרכו ללקיחת ירושלים, ועל כן נדחה מפניו בית המקדש ומתגשם בבנו בלבד. המטרה לא נפסלת בגלל הפשעים שנעשים למענה. אך הפושע למענה מנוע מלבוא אליה.<br />
הכוחות הגדולים של ההיסטוריה מתקיימים, המתח והמאבק לא ילכו לשום מקום, אך על הבודדים החיים בשטח מוטל להכריע במעשיהם אם יוכרע המתח במריבה והתפצלות נוסח קין והבל, או בחיזור והשלמה המלווים את המריבות אצל האבות והאימהות - גם הם המשך לדיאלוג מתמשך בין אנשי המרעה לאנשי האדמה, מראים לנו מודל אחר של משפחה, שניתן לקיים גם במעט דמים. מתוך דיאלוג זה ראשיתו של עם ישראל, אשר יצא זה עתה מזכרון הארעיות של הסוכות אל שגרת הבטון. עמנו יצאו אף האושפיזין - אברהם ויעקב הנוודים, יצחק ויוסף תושבי הקבע, משה שיצא מגדול הארמונות אל גדול הנידודים, הרועה דוד כובש הערים, ושלמה שבנה אותן.<br />
<br />
המתח והמאבק בחברה קיימים, הם נולדו עוד לפני שנולדה החברה כפי שאנו מדמיינים אותה כיום. הם נולדו במשפחה. אלא שכל משפחה או חברה בוחרת גם באלה כלים לנהל מאבקים אלה - אם כיריבים עקרוניים או כבני משפחה שנגזר עליהם להתקיים יחד, והאחריות שהם ישאו על כך, אומר המקרא בפרשה הראשונה, תהיה אישית, לא קבוצתית.<br />
<br />
*ידוע לי שרוב הפרשנים המסורתיים פירשו צירוף זה כשני משפטי תנאי ("אם תיטיב - שאת, ואם לא תיטיב - ...) ולא משפט תנאי אחד. ואף על פי כן נראה לי שתפיסתו כמשפט תנאי בודד מתיישבת טוב יותר עם הטקסט.<br />
<br />
[הסדרה מוקדשת לעילוי נשמת חברי רומן באמבאייב ז"ל]</div>
דניאל פידלמןhttp://www.blogger.com/profile/11530338091752632913noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8811679224183617483.post-1639768899499677552014-08-25T00:27:00.004-07:002014-09-07T12:16:15.520-07:00קידוש בשוודיה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
באפריל השנה השתתפתי בכנס של תיאוריית משחקי תפקידים חיים בשוודיה. כיאה לפורום מאד נאור הניצב בקווי החזית של הקדמה, המארגנים הציבו במסדרון לוח של check your privellege. אנשים רשמו פריוולגיות שלהם על הלוח כדי שיהיו מודעים אליהם וישתקו, וכל מי שהזדהה עם אחת מהרשומות הוסיף לידה קו.<br />
כך הלכה ותפחה לה הרשימה, מייצרת לה איזו מן מטריצה של מה שנחשב בעיני אנשי הצפון להיררכיה החברתית של הדיכויים. "לבן", "זכר", "אתאיסט", "בריא", "גבוה", "דובר שוודית", "אקדמאי" ועוד כהנה. <br />
ניגשתי ורשמתי "יהודי". אנשים הסתכלו על זה בתמיהה, מישהו צחק "הבנתי את הקטע", אמר.<br />
<br />
לא היה קטע, ובדיעבד הצטערתי על כך. אילוא היה קטע, הייתי ממשיך. <br />
אני סובל מכאבי לילה כרוניים - ולכן יש לי את הפריוולגיה להשלים סדרות ולצפות בזריחות.<br />
הוריי התגרשו בינקותי - ולכן יש לי את הפריוולגיה של חמישה אחאים.<br />
ראייתי גרועה - לכן יש לי את הפריוולגיה להגנה קבועה של עיני מחול ומרוח.<br />
אני נמוך - ולכן יש לי פריוולגיה של קרבה יתרה לקרקע.<br />
אני יהודי ולכן אני זר - לכן יש לי את הפריוולגיה להסתכל על קרקסיהם מהצד, לכן איני נתין של מלכיהם העירומים.<br />
אני יהודי ולכן אנשים רוצים במותי - לכן חבריי יקרים יותר, מה שבהחלט פריוולגיה.<br />
<br />
אבל הפריוולגיה האמיתית ביהדותי שם נתבררה לי מאוחר יותר. אגיע אליה בסוף.<br />
<br />
נכנסתי אל סקנדינביה לעשרה ימים שהם שתי שבתות חמוש בשני בקבוקי יין. אחד מהם היה בדעתי להעניק למארחיי בבית חב"ד של קופנהגן בשבת הראשונה, אך מאחר ובהיותם חב"ד הם מקדשים אך על וודקה ומיץ ענבים הסתפקתי בקומיקס של שי צ'רקה כשי לילדים, בעוד שאת בקבוק היין העודף הענקתי לג'יימס ווליס, אבי משחק המינכהאוזן וonce upon a time, ברגע שהגעתי לכנס ולמדתי שהוא נמצא שם "בשם של כל החובבים של המשחקים שלך בישראל". אני מקווה שיתר חובבי משחקיו פה אינם מוחים על שימוש זה בשמם.<br />
הוא הודה לי מאד. "אני שמח לשמוע שמינכהאוזן פופולארי בישראל", אמר, "אתה יודע, יש לי גם חברים חסידים בלונדון שאומרים שהמשחק מאד פופלארי אצלם". אני אמנם יכול בהחלט להאמין, אך חושב שחסידות מינכהאוזן זה לגמרי דבר שמחכה להתרחש.<br />
<br />
לפני חודש, וכאן אני שב ונסחף אל יהודים ואל פריבלגיות, כתב האיש בפייסבוק איזו שנינות על ישראל ועל עזה. שנינות מהזן הבריטי. כלומר, עויינת במידה אבל בטעם טוב, מה שלגיטימי. אלא שעל הסטטוס שלו התיישבו עוד כמה שוחרי שלום אירופאים ואני הגבתי, למרות שיפוטי הטוב, וכמובן שנקלעתי למה שקוראים לו בטעות באינטרנט - וויכוח. <br />
הסופה האנטי-ציונית הייתה זריזה ואינטנסיבית ואני התעלמתי ממה וניסיתי לקבוע את חוקי הדיון. זה התברר כמהלך ההגיוני, כי אז גיליתי אותם. "אני לא מאמין לדברים שאתה אומר" כתב לי הבחור הנאור, עורך ראשי של איזה מגזין משחקי מחשב, "מאחר ואתה לא אובייקטיבי. קודם תודה בפשעי המלחמה של ישראל, ואז אני אוכל לקחת איתך ברצינות". שאלתי אותו אם גם הוא צריך להיות אובייקטיבי. כתבו לי שלא - הצד הפלסטיני הוא החלש והמדוכא, ולכן יש עליו ועל דובריו להיות סובייקטיביים ולהתבטא כאוות נפשם. חתכתי את הוויכוח בכתבי שאין לי עניין לנהל כאלה בעומדי על הברכיים ושלחתי לג'יימס הודעה פרטית בה שאלתיו לדעתו על הצבת הכלל הזה בפני. זה שיש אנטישמיים בפייסבוק זה מילא, אבל פה, בכל זאת - בצענו פת ביחד.<br />
הוא הגיב לי אחרי יום. "בימים אלה אני מנהל את המדיה החברתית שלי דרך טוויטר" כתב. "פייסבוק הוא זירה משנית מבחינתי". תגובה מאד בריטית, נדמה לי. ובטעם לא רע.<br />
<br />
אבל נחזור לשבדיה שלנו.<br />
קידשתי בין הסבבים. ארוחת הערב נפלה באופן מאד גבולי הלכתית, וייתכן שהקדמתי מעט את מועד הכנסת השבת שם. נו, לבי היה במזרח, אז כיוונתי אליו. שותפיי לקידוש היו בעיקר אמריקאים - בחורה בשם שושנה שאומצה וגודלה על ידי חרדים בברוקלין והתלהבה לאפשרות ליידישקייט, ויתר המשלחת מהעולם החדש שהיידישקייט הוא ממילא חלק מתרבותה.<br />
אלא שהזמן להשלמת הסעודה היה קצר למדי ואני רציתי להפטר מתכולת הבקבוק על הדרך הטובה ביותר. אי אפשר להאשים את באי קנוטפונקט בהמנעות מאלכוהול, אלא שהארוחה התקיימה לפני שעת פתיחת הבקבוקים ואבדן העשתונות האוניברסלית. המשתתפים גמעו מעט, ואני עברתי בין השולחנות והצעתי מהיין המקודש.<br />
היה זה צו המקרה שבשולחן השני אליו ניגשתי ישבו כמה ערביי א"י חביבים. ניגשתי אליהם בהתלהבות יתרה. "אהלן, רוצים יין מהבית?"<br />
זה הזמן לספר כי לנורווגים יש משרד לפיתוח וקידום מדינות מפגרות עם שם תקין יותר פוליטית שאיני זוכר כעת. כך קרה שלפני כמה שנים הונהג משרד זה על ידי שחקן תפקידים, ושהנורבגים החליטו שאחת מהדרכים המבטיחות לקדם מדינות מפגרות היא על ידי הכנסת משחקי תפקידים בהם. ככלות הכל - פיתוח אמפטיה, דמיון, חברה אזרחית וכל זה.<br />
המדינות המפגרות שנבחרו לפיתוח חברה אזרחית בהם היו בלארוס ופלסטין. אך בעוד שהלארפרים של בלארוס, אשר שיחקו שם בהצלחה מאז ראשית שנות התשעים, סתם שמחו לתוספת תקציב, בפלסטין גם את זה צריך היה להמציא מאפס.<br />
מה שיצר ניסוי מעניין, ששמח הייתי לחזות בתוצאותיו. בדרך כלל כיוון ההתפתחות הוא ברור. ראשית יש טולקין, אחר כך קמה סביבו תרבות של חובבים הרוצים להתנסות בעולמו ולחיות אותו, אחר כך מופיעים אנשים שלובשים וילונות צבעוניים ומתרוצצים ביער תוך השמעת קולות הירואיים, ורק אחר כך, בשלב מאוחר הרבה יותר, קמים המעמיקים והאקדמאיים אשר מחליטים לייצר לארפים פסיכולוגיסטיים מורכבים למטרות הנדסה חברתית ויתר תיקון עולם. למרבה הצער, שר הטבעות תורגם לערבית רק ב2004, בעקבות הסרטים, ועד כמה שידוע לי - טרם צמחה לו עדת מעריצים של ממש. אני חושב שרמאללה זה המקום היחיד אליו הורדו הלארפים מלמעלה וסקרן לראות אם דבר כזה יכול לתפוס בלי השלב ההרואי, ואנה ילך בלעדיו.<br />
אז אותם ערביי ארץ ישראל נראו לי כאנשים נחמדים מאד. פלסטינים מקצועיים, בוגרי אוניברסיטאות באנגליה ובפינלנד עם אנגלית טובה משמעותית משלי שגויסו בשלב מסויים להיות מארגני לארפים ובהחלט נראה היה שהם מוכשרים למלאכה ונהנים ממנה. כמה וכמה משחקים נערכו ברמאללה, ולפני שנה נערך גם משחק גומלין בפינלנד - משחק על חיים תחת כיבוש שהיה שיחת היום. ראשית נראה היה לי שמדובר במשחק פרופוגנדה גס למדי, אבל משקראתי את ספר החומרים למשחק שנתפרסם לאחרונה, התחוור לי שיש לו איכויות נוספות.<br />
מהתרשמות נראה היה לי כי על אף שקו המפלגה של הערבים במקום היה בעיקר התעלמות וסירוב, לא תמיד הם ששו לקיים אותו ואף סקרנים פה ושם. אלא שבמקרים המסויימים עומדת החובה מעל לכל. לא חשבתי על זה כאשר התחלתי בחלוקת היין, ונראה היה כי הם הופתעו מאד מההצעה שלי.<br />
מוחמד הציל את המצב. "אני לא שותה יין", שיקר. "אסור לי". בדיעבד, נראה שהשקר שימח אותי. כשאנשים מסתכלים זה לזה בעיניים, חרמות אידיאולוגיים הם תירוץ מביש הרבה יותר ממנהג אבות, גם אם אינו נשמר. אם יש איזה אות לשפיות, הריהו זה.<br />
<br />
זמני דחק בי, והייתי סקרן להגיע לפרזנטציה של המשלחת הרוסית על תבנית-אב לפיתוח לארפים עבור מערכת החינוך שלהם. בכלל, הסלאבים נראו לי כחלק השפוי ביותר בכנס, ממוקדי מטרה ושואפים לומר משהו בקשר אליה. כך שחטפתי את שליש בקבוק היין שנותר ויצאתי אל הכנסייה.<br />
<br />
כן. הכנס התקיים בכפר שבדי מזוייף, כלומר, דבר מה שנראה כמו כפר ונועד לכנסים. היה מאד פסטורלי, מאד קר בלילות, נחלים דקורטיביים עם גשרים מעליהם וכנסייה לותרנית. אני לא בטוח אם מדובר בצורך ממשי עבור קהל הכנסים המקומי, אך זה שלנו לא הפגין צורך בכנסייה ייעודית והשתמש בה כאולם נוסף. <br />
ידוע, אני יהודי גרוע למדי, אף כי את הפרשנות המקיפה ליין נסך איני מקיים מסיבות אידיאולוגיות. כאשר התיישבתי עם בקבוק הקידוש מתחת לצלב חמקה במוחי השאלה האם מדובר ביין נסך הפוך במקרה הזה, כאשר יין קידוש פולש אל כנסיה שוממה, אך לא ראיתי טעם לעשות עמה משהו. מלכתחילה המצב היה בעייתי מאד מבחינה הלכתית - אך היו אלה בחירות מודעות שלי שהובילו אותי אליו. לכאורה הייתי מוקף במאות גויים של שבת, אך מלכתחילה באתי לעשות את השבת איתם, ללמוד וללמד. מאחר ואצלם התארחתי, ועמם סעדתי (על טהרת הטבעונות) להפריד אותם לקטגוריה אחרת לצרכי השבת הזו נראה היה לי סותר רוח של ההלכה. <br />
בקיצור, ההלכה מאתגרת אותי, ואני עושה כל מאמץ לאתגר אותה חזרה. נראה כי אלה שתיים מהסיבות העיקריות לכך שאני איתה.<br />
<br />
אבל כנראה שיש עוד. במהלך הכנס שלושה אנשים פנו אלי בנפרד כדי להודות לי. שתי בחורות ובחור. מהולנד, מגרמניה ונדמה לי שליטא.<br />
"כל הכבוד לך", אמרו "שאתה עושה פה את הדברים הדתיים האלה שלך. קידוש ותפילות וציטוטים מהתלמוד ומהחסידות לדיונים על המשחקים. זו... אווירה מאד ספציפית פה. ככה פשוט יצא שאנחנו נוצרים מאמינים, והאווירה פה לא ממש מניחה לבטא את זה. יסתכלו עלינו מאד עקום. טוב לפחות שיש אותך בסביבה. זה משחרר".<br />
אז אשריי על הפריוולגיה. ברוך שלא עשני גוי. אני אמנם גויופיל מושבע, אבל תכלס - ככה יותר מעניין.</div>
דניאל פידלמןhttp://www.blogger.com/profile/11530338091752632913noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-8811679224183617483.post-77761670337907761902014-08-24T21:01:00.004-07:002014-08-24T21:01:55.315-07:00לגנות דרקונים<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="_1x1">
<div class="userContentWrapper">
<div class="_wk">
<div class="text_exposed_root" id="id_53faae11cb8a49790327458">
<span class="userContent" data-ft="{"tn":"K"}"><span dir="rtl">נראה שהסדרה "פארגו", ממש כמו "האמן ומרגריטה", עוסקת בתגובת האדם נוכח
המפגש עם הדמוני. כמו האמן ומרגריטה מזומן לו השטני אל תוך העולם על מנת לשמש כתער אכזר המפריד בין אותם אנשים אשר ניחנו בהכרת הטוב כמניע עצמאי לבין "אנשים נחמדים", אלה שרק הפחד מעונש מונע מהם
לחטוא. "לסטר?" אומר מפקח המשטרה הרפה "לסטר בחיים לא יפגע בזבוב".<br /> <br /> אלא שבניגוד לוולנד אשר מגלם אך את מידת הדין (לאחר שמידת החסד
גלתה מבריה"מ ע"י מסך הברזל של האתאיזם המדעי) אשר הפיתוים שהוא מציב לפני אנשי מוסקבה הם רק בגדר תחקור
אקטיבי של תובע אכזרי וחסר-פניות, לורן מאלוו מייצג<span class="text_exposed_show">
שטן ימי-ביניימי יותר, נחש מדיח ומשחית שעושה רע על מנת לעשות רע, שזורע
ארס פשוט מאחר וזה טבעו, בלי להתעניין בחורבן שיצמח ממנו. כל מעבר
שלו בחיי האדם הוא שיר הלל לפריקת עול, להעדר מוחלט של תוצאות מהתבוששות
בתוך יצר הרע. קיומו בעולם הזה מתבסס על רשותם של אלה שבהתמודדותם עם יצר הרע מודאגים
אך ורק מהתוצאות. <br /> <br /><b> (כאן מתחילים ספוילרים ממשיים לעלילת "פארגו" אשר ימשכו מספר פסקאות)</b><br /> <br />בניגוד ליצירות אחרות אשר עניינן בהדרדרות מוסרית, שלעתים קרובות מעמידות פנים כנזעקות נוכח החורבן המוסרי אך למעשה מפארות אותו ("שובר שורות" היא דוגמא מדוייקת לזה), ייחודה של "פארגו" היא שזו מציבה מול השטן לא רק את הפאוסט העלוב שכורת את העסקה עמו - תמימותו ששרדה עד גיל ארבעים תמורת</span></span></span><span class="userContent" data-ft="{"tn":"K"}"><span dir="rtl"><span class="text_exposed_show"><span class="userContent" data-ft="{"tn":"K"}"><span dir="rtl"><span class="text_exposed_show"> פטור מההשלכות של יצריו האפלים</span></span></span>, אלא גם את שומרי הסף, משרתים של
הקהילה אשר חובתם הלא-אישית גוברת על כל חשש מההשלכות למילוי החובה. </span></span></span></div>
<div class="text_exposed_root" id="id_53faae11cb8a49790327458">
<span class="userContent" data-ft="{"tn":"K"}"><span dir="rtl"><span class="text_exposed_show">הדרקון ממלא את חובתו בסיפור. צלו רווי הדם מראה בבהירות הן את העלייה של עובדי הציבור אל מעמדם הנשגב (ובמיוחד של גאס, אשר בתו מעלה אותו על דרך הישר של ההתעלמות מההשלכות, מחזקת אותו בתפקידו אשר נח עליו מקרי וכפוי, ודוחפת אותו לכפר על
חטאו הראשון) והן את השקיעה של החוטא. מבחינת "</span></span></span><span class="userContent" data-ft="{"tn":"K"}"><span dir="rtl"><span class="text_exposed_show">ראה נתתי לפניך היום, את-החיים ואת-הטוב, ואת-המוות, ואת-הרע".</span></span></span></div>
<div class="text_exposed_root" id="id_53faae11cb8a49790327458">
<span class="userContent" data-ft="{"tn":"K"}"><span dir="rtl"><span class="text_exposed_show"> </span></span></span></div>
<div class="text_exposed_root" id="id_53faae11cb8a49790327458">
<span class="userContent" data-ft="{"tn":"K"}"><span dir="rtl"><span class="text_exposed_show">בסופה של הדרך, שני הצדדים
מקבלים את ההזדמנות שלהם להתייצב מול הדרקון, ולחשוף בעמידתם זו את חוקי הטבע הבסיסיים
ביותר לעינהם של הצופים. מי שהורג את הדרקון בשל גאווה וקנאה הופך להיות לדרקון הניצוד, מי
שהורג את הדרקון על מנת להגן על עירו, הופך לגיבור, ומטה המשפט בידיו.<br /> <br />ואכן, כך קורה. הגיבורים זוכים לבטחון של המשפחה ולהמשך שמם. רשעות הרשע נחשפת כאשר תיק הנשמות של
השטן מגיע לידי המשטרה ואותו הרשע מוקע מהמין האנושי וצולל ישירות אל השאול,
כדרך הוגו בסקרוויל לפניו.<br /> <br /><b> (כאן הם הסתיימו)</b><br /> <br /> הבעתי כבר את דעתי
על החלוקה המתועבת שעושים פוצי "הארץ" וסייעניהם של מוצרי התרבות לתרבות
גבוהה ונמוכה. אמנם ברור כי בפועל נעשית האבחנה על מנת להפריד בין רגשותיהם הנעלים של האנשים החושבים כותבי "הארץ" לאלה של האספסוף דלת העם, אך עדיין - חלק ניכר מהסלידה שלי כלפי אותה חלוקה, באה מההצדקה שקראתי
לה באותו עיתון. איני זוכר אם היא נכתבה בידי יצחק לאור או מנוול אחר, אבל
עיקר הדברים עסקו בכך שתרבות נמוכה מבססת את הנחות היסוד של צרכנה, בעוד
שתרבות גבוהה מערערת אותן.<br /> </span></span></span></div>
<div class="text_exposed_root" id="id_53faae11cb8a49790327458">
<span class="userContent" data-ft="{"tn":"K"}"><span dir="rtl"><span class="text_exposed_show">אין בזוי בעיני מזה. מרוח המרד
הממוסדת והמעונבת שנושבת במסדרונות הנאורים. מחתרנות מתמדת כאידיאולוגיה. מיום שעמדתי
על דעתי נדמה לי כי כל דקונסטרוקציה שלא לצורך רקונסטרוקציה היא מבחינת
מעשה הרוסטרטס. עבד כי ימלוך. טרור שיכור מכוחו.<br /> <br /> אבל עדת המאמינים
לכפירה הזו גדולה. לכן יש לברך על כמה סדרות שיצאו לאחרונה (ואוסיף אל
"פארגו" גם את "בלש אמיתי") שעל איכותן המקצועית ועומק רבדיהן קשה לערער,
אשר דואגות להזכיר לנו את האמיתות הבסיסיות של הכאוסקמפף, את זה שהרבה לפני
שהומצאה המשטרה מחדש ככוח דיכוי על ידי המיתולוגיה המרקסיסטית, שימשה ככוח המשם חוק ושומר עליו, אותו החוק שיכול לבדו להעניק את החירות החיה.<br /> <br /> "אגדות
נחוצות לנו", חוזר ומספר צ'סטרטון "לא כדי לספר לנו שיש דרקונים". כל ילד
יודע שיש דרקונים. "אגדות נחוצות כדי לספר לנו שדרקונים אפשר להביס". טוב להזכר בזה, וחובה לספר על כך מחדש כל דור ודור, פן יכלו הדורות. "</span></span></span><span class="userContent" data-ft="{"tn":"K"}"><span dir="rtl"><span class="text_exposed_show">החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת, בחיים--למען תחיה, אתה וזרעך".</span></span></span></div>
<div class="text_exposed_root" id="id_53faae11cb8a49790327458">
<span class="userContent" data-ft="{"tn":"K"}"><span dir="rtl"><span class="text_exposed_show">ושימותו המרשעות.</span></span></span></div>
</div>
</div>
</div>
</div>
דניאל פידלמןhttp://www.blogger.com/profile/11530338091752632913noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8811679224183617483.post-18228350123206324962014-03-07T02:48:00.004-08:002015-02-28T22:45:01.837-08:00היסטוריה שיכורה. עוד כוס.<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
במחוזות של צה"ל בהם שהיתי, נהוג היה לשחק "הגמד והענק" לפני פורים. מאחר
ואני הוא אני, חשתי צורך לספק בסיס תיאורטי היסטורי לעניין תמוה זה. ואפילו
פעמיים.<br />
<br />
<b><u> הגמד והענק. סקירה קצרה. מוגש כשירות לציבור. טייק 1</u></b><br />
<br />
מקורו של משחק הילדים והמשרדים המשעשע הידוע בשם "הגמד והענק", הוא
בקהילות איטליה של המאה ה-14, עת השתוללה מגיפת המוות השחור בכל אירופה,
קוטלת כשליש מכלל האוכלוסיה. בתקופה זו של חשש ואימה, מקובל היה שניתן
להנצל ממות, כאשר נתון אתה להגנתו של מי שכבר מת, בייחוד מות קדושים.<br />
<br />
תחילה הסתמך המנהג על האיגרת אל הקורינתיים פרק י"ח שם נאמר -"לי המוות
ולי החיים, מעבר לסף אדע לב אדם, וחנון אחוננו", ודחף מאות אנשים לחפש את
הגנת ישו והקדושים. לאחר מכן, החל מאבק על שארי הקדושים, ובו פרץ ההמון
הוונציאני אל כנסיית הבשורה הקדושה ופירק את גופתיהם של פרמיתיוס ואולקאנוס
לחתיכות אשר נשמרו כקמיעים. בוניפיצי מפירנצה, הכרוניקאי המפורסם, מדווח
כי "ופרץ העם למקום קודשו משל היה ארבה סרציני, ויפשוט בקול כאש בשדה
קוצים, וגם את לחם הקודש לא כיבד. ומנהיגם דולצ'ה דה אנאריאו, איש עברי
מומר צעק בבשר זה ניגאל, זה לחם הקודש". המנהג הנואש הזה פשט בחצי האי
האפניני כולו, עד כי תוך שבועיים ניכר כבר מחסור של ממש בגופות אוטנטיות של
קדושים.<br />
<br />
אי אז החלו האיטלקים לחפש הגנה גם בבשרם של מתים אחרים.
הנקרופוליס המפורסם של רומא נחפר מחדש, אחוזות הקבר שבו נשדדו, והמתים
חולקו בין שועי העיר - בכללם מרבית הכמורה הרמה, שלא שהתה באביניון (קיים
גינוי מהאפיפיור למנהג, אך זה כנראה יצא רק עשור לאחר מכן). פשוטי העם
נאלצו לצאת ולחפש תלי קבורה קדומים יותר, של השבטים הלטינים והאטרוסקים
הראשונים. הגופות שנמצאו שם היו נמוכים מצאצאיהם בעלי דם גרמניה, ועל שם
תליהם היחודיים נקראו צוורגן - גמדים.<br />
<br />
כך התקבע מנהג שמתנותיהם של
הגמדים מגנים על אוחזם מפני מוות ומגיפה, וכבר בשנת 1456, מתועד ע"י
כרוניקאי אלמוני כי בפסטיבל הגדול של ונציה "נהוג כי יעמוד אחד מקפודי הראש
הגמדים, ויהא כצוורג המחלק מתנות הדוצ'ה לכל עובר ועובר, זכר למגיפה
וגאולתה". נראה כי כך נהוג היה במשך חמישים שנה לפחות, וגמד בן העיר היה
מחלק מני מתיקה ל"ענקים" העומדים סביבו, עד הרעב של 1507, שבה, במהלך
פסטיבל בגנואה, נקרע לגזרים גמד מקומי בשם אסקו ויטאטי, כמחאה חברתית על כך שסעיף
המתנות לא עבר בתקציב. על פי מכתב של מרטין לותר עשור מאוחר יותר, אף בחצר
האפיפיורית של בית בורג'ה, נהוג היה לקרוע גמדים לחתיכות. בחבורות
הקונדיטיירי, עת נזקקו לתוספת דחופה של מזל, נהוג היה להטיל פור כדי לאתר
את ה"גמד" הסמלי (שכן גמדים של ממש לא היו נפוצים בקרב אותן חבורות של
שכירי החרב) - נראה שמשם הגיע עיקרון אי הוודאות והגרלה.<br />
<br />
לאחר
אירועים אלה בוטל המנהג ונרדף, וכל אזכור של גמדים או "ענקים", הוביל
לחקירה בלשכה הקדושה. נראה כי בערך אז אומץ ע"י הקהילה היהודית ברומא,
כמחאה תרבותית, כפי שניתן ללמוד משו"ת "דעת קדושים" של הרב יחיאל סקרמנטי:
"והיה כי תיגזר גזירה זו על שארית הפליטה, כי לא יוכל עד לכלותו, ויפנה העם
לרבש"ע בצום ובתפילה. ותאמר בת קול קחו לכם את אשר קצה נפשם בו, וקרבוהו
לפני המלך הגדול וחמתו הגדולה, כי לא כלה תיכלו, רק בקצה המרעה תפשוט
השלהבת, וכל העדה תיגזר לחיים".<br />
ואכן, עד היום נהוג ומקובל משחק משעשע זה בחג הפסטיבלי של קהילות ישראל.<br />
<br />
<b><u> הגמד והענק. סקירה קצרה. מוגש כשירות לציבור. טייק 2</u></b><br />
<br />
שורשיו של המשחק פופולארי זה, הנהוג בכל כיתות ג' ולשכות צה"ל, נעוצים
בקהילה היהודית של המבורג במאה ה18, במנהגים אשר היו נהוגים בבית הסחר של
האחים יהויכין (יושקה) ודוד פישר.<br />
<br />
הימים היו ימי השפל הכלכלי
שבעקבות מלחמת הירושה הספרדית, כאשר דרכי הסחר מערבה נחסמו לפתע בגלל
נטייתם של בית בורבון לבכר את השווקים של העולם החדש והאישוש מחדש של השיטה
המרקנטילית. בית פישר, שעיקר פרנסתו היה מטקסטיל, נפגע קשות ועמד על סף
פשיטת רגל.<br />
<br />
בחג הפסח של שנת ה'תי"ז, החליט יהויכין פישר, בלב
דואב, לוותר על הענקת דמי הקמחא דפסחא לעובדיו לקראת החג. היות והמנהג היה
שגור ורגיל, גרם הדבר לתחושות קשות מאד בקרב העובדים ותפוקת העבודה ירדה אף
מעבר למקובל.<br />
חודש לאחר חג הפסח, החליטו האחים שאין הדבר יכול עוד
להמשיך כך. במעט החסכונות שנותרו להם (והם נאלצו להפקיד אף ספר תורה גנואזי
נדיר שעבר להם בירושה), קנו שלושים לחמניות מתוקות ובאישון הלילה הטמינו
אותם (כאב המטמין אפיקומנו) ליד עמדות העבודה של מועסקיהם. בכל לחמניה
הייתה נעוצה פתקא "מענק מיוחד, למען יפתח יומכם במתיקות הלב, ולבכם -
לעבודת אמת".<br />
<br />
קשה להעריך עד כמה הייתה משפיעה עובדה זו לבדה על
מצב רוחם של העובדים, אלמלא נוכחותו של מוישל'ה פרקינר. מוישל'ה היה מנקה
ופועל שחור הלוקה בשכלו, אשר הועסק על ידי האחים פישר מתוך חסד. קרוא וכתוב
ידע בקושי, וכאשר ראה את הפתקא, נצטהל בליבו ובפיו. "תראו" אמר לחבריו
העובדים "כתוב פה שקיבלתי לחם מענק. ואפילו ענק מיוחד".<br />
<br />
העובדים,
שהגיעו באותה העת לשיאים חדשים של מרמור ויאוש, החליטו שלא לבאר למוישל'ה
את שגיונו. תחת זה, רוו ממנו נחת, וסיפרו לו עוד ועוד פרטים על הענק הנדיב
שבגנו מותקנת מאפייה, והוא מחלק לחמים לעובדים מצטיינים. החוויה המשותפת
קרבה בין העובדים וייעלה משמעותית את תפוקת העבודה, עד שהעלבון על העדר
המענק הממשי של ה"קמחא דפסחא", כמעט ונשתכח.<br />
<br />
בשנה שלאחר מכן,
הקדימו האחים תרופה למכה. יושקה פישר כינס את כל עובדי החברה חודש לפני חג
הפסח, ואמר להם מראש כי "הפעם לענק אין כבר כסף עודף, אף לא לפכסמים
ומגדניות. הוא עצמו ניצב בפני פשיטת יד, אם לא רגל".<br />
<br />
במהלך הנאום,
פרץ מוישל'ה בבכי תמרורים על הענק הנדיב ומיאן להתנחם. העובדים ניחמו כבר
על נפשם שהביאו איש תם ופשוט זה להתמוטטות עצבים כה מוחלטת והסתכלו אנה
ואנה, כאילו מחפשים מנין יבוא עזרם.<br />
<br />
עזרם הגיע מרבי שייע. רבי
שייע, אחד מתלמידיו של החוזה מלובלין, עבר באזור בדרכו לפאריז הקרת. הרב
האזין לסיפור במלואו ואמר "כל ישראל ענקים זה לזה. והנה, בחג זה של
תהפוכות, יתהפך נא הגלגל ויתנו נא הקטנים לגדולים פן יפלו אלה ובמפלתם
ירסקו את כל המערכת הכלכלית. ומשום שישראל ענווים הם, ולא מגלים מי הגדול
מרעהו - יתנו נא הכל להכל".<br />
<br />
וכך אכן עשו. בני פישר קיבלו את
הלחמניות המתוקות שלהם, ואף שפשטו רגל מספר שבועות לאחר מכן, נותר בפיהם
טעמם המתוק של עצת רבי שייע. העצה עצמה, לעומת זאת, המשיכה הלאה במורד
הדורות והתקבעה כמנהג חשוב אף כי סתום בכל קהילות ישראל להם יותר מדי זמן
פנוי על הידיים.</div>
דניאל פידלמןhttp://www.blogger.com/profile/11530338091752632913noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8811679224183617483.post-71447311217420404472014-02-28T01:40:00.002-08:002014-03-02T02:01:02.443-08:00שיעורי בית - מניפסט<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<u><b>אני לא מאמין</b></u><br />
<br />
כדי לנסח מניפסט חברתי-חינוכי, עלי להכריז תחילה על כמה עמדות. על כמה "אני מאמין". או, במקרה הזה, על כמה "אני לא מאמין".<br />
<br />
<u>אני לא מאמין </u>בשכבות סוציו-אקונומיות, בטבעיות של החיבור שמניח ביטוי זה.<br />
<br />
התנאים הכלכליים שבהם גדלתי עשויים להקרא תנאי עוני בפי מתבונן חיצוני. כמעט כל הבגדים שלבשתי היו בגדי יד שנייה מהגמ"ח של היישוב - שילמנו שקל לבגד, דמי תחזוקה. שנתיים מחיי ישנתי במסדרון, ולאחר מכן חלקתי חדר עם אחי ואחותי עד גיל 16. קניית ספר הייתה אירוע כלכלי שצריך להיערך לקראתו. במשפחתי לא היו כלי רכב או רשיונות נהיגה, ומושג היציאה לנופש לא היה קיים. על חו"ל אי אפשר היה בכלל לדבר. מרכיב הבשר בתזונה שלי יוצג לרוב על ידי נקניקיות מבושלות. איזה עוד סממנים חיצוניים יש לזה?<br />
<br />
עם זאת, גדלתי בתוך חברה שראתה את עצמה כאליטה. אפילו שתי חברות כאלה - סובייטיים עירוניים מחד, ושליחות מנתנחלית מאידך. לקרוא לימדו אותי מגיל ארבע. במשפחה ציפו ממני לקרוא קלאסיקה עולמית ופילוסופיה ולדבר על מה שקראתי בשולחן שבת. ציפו ממני גם ללמד את האחאים שלי לקרוא לפני שהם מגיעים לכיתה א', מה שעשיתי. גדלתי בהיותי חופשי מפחד של גנבה, חופשי מפחד של אלימות, חופשי מפחד של היררכיה חברתית קשיחה. חברת השווים שבה גדלתי הייתה נידחת מספיק כדי לשפוט אנשים על פי מעשיהם. הייתה לי סביבה מזינה של מבוגרים מעניינים לאתגר אותי - מורים, הורים של חברים או חברים של הורים.<br />
<br />
בישוב היו אנשים מבוססים יותר ופחות מאיתנו, אבל לא היו מעמדות, או שכבות או שדרות, או יתר הנאו-מרקסיזם.<br />
זו בחירה, לא לקבוע את מקומך ואת כללי המשחק שלך בעולם על פי מידת ההכנסה, ואני מאמין שזו הבחירה הראויה לעשות. נאמר כבר בפרקי אבות שהעשיר הוא זה ששמח בחלקו, ויצא לי לראות באופן אישי עשרות דוגמאות לעניין הזה.<br />
<br />
<u>אני לא מאמין בצדק חברתי</u>, בקיומו של המושג או בנחיצותו. כדי להניח את קיומו של צדק חברתי יש להניח איזשהו מצב רצוי שאמור היה להתקיים בחברה, אך הופרע בשל עוולות כאלה או אחרות. אני לא מוצא עדויות לכך שאיזון כזה יכול להתקיים ונראה לי שהוא מנוגד לטבע האדם. אני חושב שצדק הוא מושג מורכב מדי, מוחלט ואינטימי מכדי שאפשר יהיה לעשות בו שימוש כזה. אפילו בבית משפט אי אפשר לרוב לעשות צדק, לגמול לכל אדם על פי מה שמגיע לו, לאזן את הכפּוֹת. בבית המשפט אפשר לאכוף את החוק, אפשר לעצב את הנורמות שלו בשם תיקון עולם אקטיביסטי, אבל כדי לשפוט בצדק צריך לדעת יותר ממה שיכול להיגלות לשופט בשר ודם. <br />
<br />
אני חושב שכל מדיניות כלכלית שתיכפה על אוכלוסייה רחבה תהיה בהכרח כפייה של אי-צדק, חלוקה מחדש של משאבים על פי חלוקות חברתיות רחבות ושגויות בהכרח, בידי צבא של פקידים ועובדים שאינם מסוגלים להבין את החומר האנושי שאת דינו הם גוזרים ולרוב גם לא מסוגלים להתעניין בו.<br />
<br />
<u>אני שונא מהפכות </u>ואת הרומנטיזציה שנעשית להן בחוגי הנאורים. אני חותם על מילותיו של ביסמרק כי המהפכות נהגות על ידי אינטלקטואלים, מבוצעות על ידי פנאטים ופירותיהן נקצרות על ידי חלאות ואופורטוניסטים. אני חושב שמהפכות נוטות להשמיד את הנחות היסוד שעליהן נשענת החברה, ואינן מסוגלות, בשל טבען, להעניק חדשות. תחושת האחווה ההיא שמקבלים בלב ההמון? זה עובר קצת אחרי שכוך האדרנלין.<br />
אני חושב שהרגש המניע מהפכות הוא רגש קמאי, אפל ואטאביסטי, רגש של התנגדות והשמדה שאליו כל כך קל לחבר אנשים כדי להפוך אותם להמון. מהיכרותי עם ההיסטוריה נראה לי שמיעוט קטן מאד של מהפכות היטיב עם האוכלוסיה אשר חוללה וסבלה אותן, ושכל אותן מהפכות כוונו נגד אליטה שנכפתה מבחוץ (כמו המהפכות האנטי-סוציאליסטיות במזרח אירופה בסוף המאה הקודמת).<br />
<br />
<u>אני לא מאמין באוכלוסיות מוחלשות</u>. ישנן אוכלוסיות חלשות יותר מבחינת יכולתן הכלכלית או הפוליטית (וכבר מצינו בעבר שאין קשר הכרחי בין הדברים), אבל גם לאוכלוסיות האלה יש לתת את הכבוד המגיע להם - הן חלשות, לא מוחלשות. הן סובייקט, לא אובייקט. האחריות למצבן נמצאת בידיהן, לא בידי המוסד המדכא, ולכן גם החברים בהן יכולים לשנות את מעמדם בעצמם, בלי להחריב עולם ישן עדי יסוד או יציאות כלליות נגד "הדיכוי".<br />
<br />
<u>אני לא מאמין בדיכוי</u>. אנשים וקבוצות פועלים למען האינטרסים שלהם, תוך כדי רמיסה אקטיבית יותר או פחות של אינטרסים של אנשים אחרים. אפשר לחנך אנשים פרטיים להיות מודעים לסביבתם, אבל אי אפשר לחנך לזה ברזולוציה כללית-סטטיסטית. החמלה והאמפתיה נעלמות כשמגיעים למספרים הגדולים, וכך עליהן להיות. צדק לחלוטין יוסיף וסריונוביץ' שר"י שאמר שמוות של אדם זה טרגדיה ומוות של מיליונים זה סטטיסטיקה.<br />
<br />
המילה דיכוי יוצרת דימוי פעולה אקטיבית הדורשת כוונת מכוון. זה דימוי שקרי אשר פוגע באפשרות של החלקים החלשים בחברה לשפר את מצבם. האנשים למעלה אינם סדיסטים, פשוט לא אכפת להם, מה שבהחלט סביר ויש להניח כאקסיומה. במקום לרסק את הראש במאבקים נגד הממסד הדכאני, יש ללמד אנשים לאתר אינטרסים בפעולה ולייצר אינטרסים משותפים.<br />
<br />
<b><u>אז מה כן?</u></b><br />
<br />
אז אחרי שדחיתי את חמשת ההצעות האלה - מה כן אפשר לעשות? ומה אני צריך לעשות במעמדי כמורה? אני בוודאי לא מתכחש למצוקה שבה חיים אנשים, שבה חיות משפחות, שבה חיות קהילות. <br />
<br />
מבחינתי מורה מחוייב לתלמידיו, לא לחברה כולה. תלמידיי, באופן אידיאלי, יהיה מתנות לחברה, אבל זה לא צריך להיות המניע הראשון שלי. חשוב לי להעניק להם את הכוח להצליח גם מבחינה כלכלית, את ההתמדה, תחושה של כבוד עצמי וחירות, את הידיעה על החירות האינסופית המוטבעת במצב האנושי, את היכולת הטבועה בהם לשנות את עצמם ולהמציא את עצמם מחדש. אני מקווה שבכיתה שלי אצליח להביא תלמידים לא להתייחס לאנשים לפי רמת ההכנסה שלהם, אלא לפי צרכיהם, ללמד אותם לתקשר עם בני אדם אחרים ברמות שונות ומגוונות.<br />
<br />
אני חושש מהביטוי "חינוך לערכים". אני מאמין בערכים שאני מחזיק (גם כאשר הם סותרים), אבל חושב שיש שחצנות קולוניאליסטית בכפייתם החינוכית על אנשים עם חוויות חיים שונות משלי, שאיני יודע לאילו ערכים יזדקקו. למרות זאת, מאחר שאני בכל זאת מאמין בערכים שלי, בכוונתי להציע אותם כאפשרות, לחשוף אותם בפניהם עד כמה שאצליח לעשות איתם את הצדק הזה באמצעות דוגמה אישית ושיחה. אין בכוונתי להכניס חינוך לערכים במערכי שיעורים. מערכי השיעורים שלי הם משחקיים באופיים, ואני לא מתכנן לרמות. העניין במשחקים הוא הגברת הסוכנות של המשתתפים - הבחירות בערכים יהיו שלהם, והם יוכלו לשפוט אם התוצאות לטעמם.<br />
<br />
<u>ברצוני להציע לתלמידים אדיבות </u>- אותו נימוס פנימי הנובע מתחושה של עוצמה פנימית ושל נדיבות, כאשר תחושת העצמיות מחוזקת על ידי יחס תרבותי והוגן למי שמחוצה לך, ותחושת העצמה מוצאת ביטוי על ידי נימוס.<br />
<br />
<u>ברצוני להציע לתלמידים תחביבים </u>- אני חושב שאדם מתעצב על ידי עשיית דברים שהוא אוהב. אני רוצה שהדברים האלה יהיו רבים ומגוונים. אני חושב שעיסוק בתחביבים מאפשר קשרים בין מגזריים רחבים, ומלמד לשפוט את האדם על פי הדברים שהוא עושה, ולא על פי המקום שממנו בא.<br />
<br />
<u>ברצוני להציע לתלמידים לחשוב בקטן </u>- אנשים מאושרים יותר הם אנשים שמתנהלים בתוך מסגרת של משפחה וקהילה, לא במסגרת כלל חברתית. מי שמנסה להכיל בראשו את האוקיינוס - אמר צ'סטרטון - מפוצץ לעצמו את הראש.<br />
גורם המצוקה האישית אינו אי-שוויון אמיתי, אלא אי-שוויון כפי שהוא נתפס על ידי אנשים. כאשר אנשים יתפסו את עצמם בתוך ההקשר הרלוונטי, ההערכה העצמית שלהם תהיה יותר נינוחה ומדוייקת. כמו כן, פעולה במעגלים הקרובים מאפשרת לאנשים לתקשר עם בני אדם אמיתיים ולא עם פוסטרים.<br />
<br />
<u>ברצוני להציע לתלמידים הומור </u>- קיפלינג אמר - "קחו ברצינות כל דבר שאתם אוהבים, פרט לעצמכם". הומור אמיתי מתחיל בהומור עצמי והוא מאפשר להסתכל על עצמך מבחוץ, מה שמספק יכולת שליטה עצמית, מייצר פרספקטיבה בריאה לאירועים ומשכך. הוא מנוגד במשהו לאידאולוגיה, מאחר שהוא מתייחס לדברים בקלילות ולא בכובד הראש שהיא דורשת. מה שטוב, כי אני לא בוטח באידיאולוגיות. הוא מאפשר להפגין את האדיבות גם על ידי אירוניה ולתקוף למעלה באמצעות סאטירה.<br />
<br />
<u>ברצוני להציע לתלמידים ידע </u>- איכשהו, עם כל הערכים הצודקים והדמוקרטיים של אנשים מסויימים, חלקם שוכחים את חובתו הבסיסית והחשובה ביותר של המורה - ללמוד וללמד: ללמוד הרבה על מנת להיות מסוגל ללמד באופן רלוונטי. ידע הוא ערך בפני עצמו מאחר שידע הוא כוח, וכוח הוא הבסיס לערכים בעלי איזושהי משמעות.<br />
<br />
אני רוצה להראות לתלמידים שלי כי ידע אינו תחום על ידי אסכולות אלא מצוי ומקיף כל, כי שום פיסת מידע לא חייבת ללכת לאיבוד וכי מכל פיסה כזו אפשר להפיק תועלת. ידע מתחבר לכל ידע אחר ומעצים ומגוון אותו, כי יכולת למידה היא קבוצת שרירים ענפה שיש לפתח על ידי אימונים ולמידה. שיש ידע בספרים ויש ידע בבני אדם ויש ידע שעדיין לא נתגלה ושלא בשמיים הוא, ושאם הם ישקיעו את עצמם בו, הוא יתגמל אותם.<br />
<br />
ידע מעניק לאנשים את האפשרות לקחת דברים בפרספקטיבה, לזהות אמת בין זיופים ואת העיקר בין דברים תפלים, לשלוט בעצמם מול נסיונות של אחרים לשלוט בהם, לדעת לזהות אינטרסים של אחרים ולהיות שם כדי לתת להם מענה. לדעת להסתגל למצבים מתחלפים, להגיב עליהם ולתכנן אליהם.<br />
<br />
אימוץ הידע כעמוד תווך יוצר גם את ההעמקה והמקצוענות המאפשרות להיעשות נחוץ לחברה ולהשתתף בבניינה במקום למחות עליה מבחוץ – אפשרות שאין חיונית ומבססת ממנה דווקא עבור תלמידים מן השכבות החלשות. היא מאפשרת להעשות אדריכלים במקום 'אקטיביסטים', רופאים במקום "מדריכים רוחניים", חוקרים במקום 'הוגי דעות', מהנדסים במקום 'יוצרים' ומורים במקום 'מחנכים'.<br />
<br />
דבר נוסף? שפע של ידע יוצר גם חוויה טקטילית יותר, ממשית יותר וערנית יותר של העולם הסובב. הוא מאפשר לחוש במטען של הדברים, בניואנסים שלהם, לא לקבל את הסביבה כברורה מאליה ולחוות את העושר האינסופי שמקיף את האדם בכל אשר ילך.</div>
דניאל פידלמןhttp://www.blogger.com/profile/11530338091752632913noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-8811679224183617483.post-54531761217425429072013-12-28T17:52:00.001-08:002013-12-28T21:12:13.085-08:00שו"ת נובי גוד<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE">מאחר ורבו במקומותינו ההשמצות וחצאיי האמיתות נגד אחד מחגי ישראל הנכבדים, עלה על דעתי לפזר את הספקות וליישב את ההדורים ולומר את הדברים נכוחה. </span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE"><br /></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE">ולפיכך:</span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<b><span lang="HE"><br /></span></b></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<b><span lang="HE">שאלה</span></b><span lang="HE">:<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE">מה המשמעות של החג "נובי גוד"?
מה מקור החג?<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<br /></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<b><span lang="HE">תשובה</span></b><span lang="HE">:<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE">החג "נובי גוד" הוא חג עדתי
של העדה הסובייטית. הוא מסמל לידה מחדש ואיחוד משפחתי וקהילתי. במקור מדובר בחג
כוזרי, ממלכה יהודית אשר התקיימה בשטח ברית המועצות לשעבר לפני יותר מאלף שנה. שם החג
הוא שיבוש של המילים "נווה הוד", כינויים הסודי של הכוזרים לעיר הבירה
שלהם, עיתיל.<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<br /></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE"></span><br />
<a name='more'></a><span lang="HE">היהודים הכוזרים היו עם נודד. אחרי ניסן
היו עוזבים את העיר כדי לבלות את הקיץ במרעה הצאן ובעבודות השדה, אך בסוף כסלו היו
חוזרים אל נווה הוד (היא עיתיל), כדי לחסות מפני החורף הקשה שבשטחי ברית המועצות
לשעבר, אך גם להתאחד עם המשפחה ולהתחיל שנה חדשה של ענייני מנהל המדינה. לפיכך מכונה
הנווה הוד גם בשם "ראש השנה לאזרחים".<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<br /></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE">בתחילה ביקש המלך זכריה להתקין את החג
בחנוכה עצמה, כדי לאחד חניה עם חניה, אך מאחר ולא יאה שביתו של מלך בשר ודם יחנך
יחד עם ביתו של מלך מלכי המלכים (וכך נהג גם שלמה המלך בזמנו), אוחר הנווה הוד
בשבוע (לאחר י' בטבת). מאוחר יותר חדרו גם אלמנטים נוצריים ופגאניים לחגוג את החג,
כך שלאחר נפילתה של עיתיל שובשו הזמנים, והוצמדה חגיגתו אל לוח השנה של השמש.<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<br /></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<b><span lang="HE">שאלה:<o:p></o:p></span></b></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE">מה המשמעות של מנהגי החג? מדוע מעמידים
עץ אשוח? מיהו סבא כפור הבא לבקר ומי נכדתו? למה מתנשקים בחצות הלילה? ומדוע נהוג לאכול
דג מלוח מתחת למעיל פרווה? <o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<br /></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<b><span lang="HE">תשובה</span></b><span lang="HE">:<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE">עצי האשוח מסמלים את העיר עיתיל עצמה. כידוע,
שכנה העיר עיתיל בדלתא של נהר הוולגה (המכונה אף הוא, עיתיל). כאשר בשנת ד'ת"ק
התגייר המלך זכריה ואיתו כל אנשי הממלכה, קרא עליו רבי יצחק המנגרי את הפרק הראשון
בתהילים, שהפך להמנון הלא רשמי של הממלכה. שמה וסמלה של העיר מגיע מפסוק ג' – "</span><span lang="HE" style="background-color: white; background-position: initial initial; background-repeat: initial initial; font-family: David; font-size: 10.5pt;">
</span><span lang="HE">וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span> </span><span lang="HE">פַּלְגֵי מָיִם</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>, </span><span lang="HE">אֲשֶׁר
פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ, וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל, וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה
יַצְלִיחַ</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>."</span><span lang="HE"><o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE">מהי "עתו"? "עתו"
זו "עיתיל".<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE">לכן נהגו היהודים להעמיד עץ על פני מים
בערב נווה הוד. מאחר ורוב שטח ברית המועצות לשעבר ממילא מכוסה כפור בעונה זו של
השנה, לא הקפידו לחפש מים ממש, אך הנוהג במנהג זה בארץ ישראל, ראוי שיקפיד ויחפש
גיגית להציב בה את העץ. ברכתו היא "ברוך אתה [שם ומלכות למי שמנהג אבותיו בידיו] המחבר שורשים טובים לעמו ישראל".<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<br /></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE">המקור לציפייה אל סבא כפור הוא מן החורף
של שנת ד'תקע"ו. כאשר חזרו הכוזרים אל נווה הוד, גילו כי קרה גדולה נפלה על
הנהר ועל כל עירם, ושקר מכדי להדליק את זיקוקי החג המסורתיים. התכנסו כולם להתפלל בבית הכנסת
הגדול של נווה הוד, ובשל המונם ופרוותיהם הגדישו גם את עזרת הנשים. שלגיה, נכדתו
של המלך, צנועה הייתה ולא יכלה לעמוד בקהל שמא תבוא לכדי חטא. יצאה מבית הכנסת ומן העיר ורצה להתפלל ביער. ובשל תפילתה של אותה צדקת התגלה
אליה אליהו הנביא רכוב על מזחלת ובידיו זיקוקים לרוב. רצה היא חזרה אל בית הכנסת הגדול (לא רצה ממש, כי כל כבודה של בת מלך פנימה, אלא שנעשו לה כמה קפיצות דרך קטנות), וסביבה
מפשיר הקרח ושבים החיים. רצה וצעקה – "סב הכפור מעל הארץ! סב הכפור!". לאחר
מכן נשתבש הכינוי.<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<br /></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE">נהוג להתנשק בחצות הלילה מפני הקור העז,
אך בדורנו, כדי להקפיד על הצניעות יש להקפיד שלא ינושקו גברים על ידי נשים ונשים
על ידי גברים.<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<br /></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE">המנהג לאכול דג מלוח מתחת למעיל פרווה
השתרש בגלל היותו של הנווה הוד ראש השנה לאזרחים. בראש השנה לא הייתה מספקת ידם של
הכוזרים במרעה לראש של דג, ולפיכך היה זה מעין השלמה ל'ראש שנה שני'. אך כדי שלא
יבואו עמי הארצות לכדי טעות, נזהרו ותיקנו כי חובה על הדג להיות מלוח דווקא, כנגד
המתיקות של ראש השנה דתשרי. ונהגו לאכול את הדג מתחת למעיל מכיוון שקר, והקפידו כי
המעיל יהיה מעיל פרווה היות ובני כוזר צדיקים גמורים היו, וחששו כי יבואו לכדי
מראית עין – שמא יראה הדג כבשר וימצאו אוכלי בשר תחת מעיל חלבי.<o:p></o:p></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE"><br /></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="RTL">
<span lang="HE">[מוקדש באהבה לכל אותם רבנים שסוברים כי "סמוראים" זה שיבוש של "שומרים", "הצאר" הוא "צר", ולקסטת הברהמינים נשמטה הא' שבתחילתם]</span></div>
</div>
דניאל פידלמןhttp://www.blogger.com/profile/11530338091752632913noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-8811679224183617483.post-14155304191875282262013-12-05T01:41:00.001-08:002013-12-05T02:05:58.193-08:00אני? אני מסיפר אחר<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
ניקח לדוגמא את דונה גרציה (חנה) מנדס-נשיא. באמת, דמות נפלאה – אישה ספרדית, עצמאית, אמיצה, משפיעה, ניהלה רשת להצלת יהודים, קידמה באופן יעיל הקמה של מפלט יהודי בארץ ישראל, קידמה תורה, רפואה ואמנות גם יחד, הצליחה לכפות חרם בינלאומי על נכס של מקבילת האו"ם דאז. איזו דמות ראוי ונוח יותר להפוך לגיבורה לאומית? לקרוא על שמה רחובות ומוסדות, לצייר על שטרות (הרי רק לא מזמן חיפשו נשים עבורם), להציב כדוגמא ומופת במערכת החינוך?<br />
<br />
אבל לא הולך.<br />
<a name='more'></a> ולא שלא מנסים. הנה לפני שנתיים, בחלוף חצי האלף להולדתה, קיימו לזכרה מספר אירועים. נשיא המדינה דיבר יפה מאד. יש מוזיאון, בטבריה. פעם בעשר שנים יוצא עליה רומן היסטורי או ביוגרפיה. פעם בשנה מגלה איזה איש רוח את קיומה וכותב עליה מאמר נלהב ומשתפך. כי קל להתלהב ממנה ולהשתפך, באמת קל. הנה, אני עושה את זה עכשיו.<br />
<br />
אלא שלא הולך. אדם סביר מן הישוב כנראה שלא שמע את השם הזה. אולי קרא איזה מאמר משתפך של איש רוח נלהב, אבל גם אז לא זוכר בדיוק מתי חיה ומה עשתה. גם אז תשאר דונה גרציה שרויה במעטה של זניחות, במעמד של אנקדוטה לא רלוונטית, הבזק משונה בצד ההיסטוריה.<br />
<br />
והדברים ברורים. בהיסטוריה שלנו אין מקום לשכמותה.<br />
<br />
במהלך קורס קצינים אחד בו השתתפתי, נערך שבוע ערכים וזהות בירושלים. אחת מהסדנאות שבו עסקה בהיסטוריה, ונפתחה כאשר המדריכה שאלה את הצוות עם איזו תקופה בהיסטוריה היהודית כל אחד מזדהה. התשובות היו פחות או יותר כדלקמן: שואה, קום המדינה, קום המדינה, שואה, קום המדינה, שואה, שואה, חורבן הבית, קום המדינה, חורבן הבית, קום המדינה, שואה (אמת, התשובה שלי לא מופיעה פה, אבל היא באמת מסיפר אחר). התשובות האלה מציגות היטב את האופן בו נתפסת ההיסטוריה של העם הישראלי. סיפר פשוט - היינו גאים ושמחים, באו גויים רעים לענות אותנו אלפיים שנה וכשהם ממש התחילו להגזים אז נמאס, בא ההרצל ושבנו להיות גאים ושמחים. <br />
אז זה מובן ונסלח. כדי לזכור פרטים, צריך איזה הקשר לחבר אותם אליו. פרטים היסטוריים שאי אפשר להציב בהקשר רחב, אי אפשר למיין לאף מגירה בזכרון – אובדים כמעט מיד. יש הגיון בהצבת סיפר מלכד, וכאשר מדובר בהוראה להדיוטות – יש גם יתרון בהצבת סיפר פשוט. <br />
<br />
אלא שהכלים האלה לא יכולים להכיל את השפע. דונה גרציה היא המחיר (אחד מני רבים) שאנו משלמים על הצבת הגבולות במקום בו הם נמצאים כעת, ועלינו לעשות בירור – האם אנו יכולים להרשות לעצמנו לשלם את המחיר הזה.<br />
<br />
כי אין לה מקום, פשוט אין. בברית המועצות לא היה סקס, ובגולה לא היו יהודים עם השפעה פוליטית ותעוזה. קל וחומר שלא יהודיות כאלה. לתלמיד מן השורה אין הקשר היסטורי לשים אותה בו – כדי להבין מאיפה באה דונה גרציה יש ללמד על האצולה היהודית של תור הזהב בספרד ועל פזורתה. על משפחות בנבשתי ומנדס, ואולי בדרך גם גם על אברבנאל ועל שמואל הנגיד ועל בית ריש גלותא, אולי על ערגה לארץ ישראל ומורא ממנה – על דוד הראובני ושלמה מולכו. על ההצטלבויות המשונות לפרקים של יהודים, נוצרים ומוסלמים בתקופה שכבר לא הייתה ימי הביניים. שודדי הים האלג'יראים שלנו, נניח.<br />
<br />
כדי להבין באיזו סביבה תפקדה יש ללמוד על התפשטות האימפריה העותמאנית, על דרכי הסחר עם הודו, על המעמדות השונים והמשונים שיצרו להם היהודים באיטליות השונות והמשונות. פתאום צריך להשחיל עוד כמה סוגי יהודים אל הקו הישר ההוא שמחבר בין יהודי מיתי אידיאלי, יהודי ישן בלאי ויהודי חדש צה"ל. יתירה מזה – צריך להשחיל יהודים שתקשרו עם סביבתם, ניזונו ממנה והזינו אותה.<br />
<br />
אז האם אנחנו מוכנים לוותר על הגנת הסיפר ההוא שכה אהבו החלוצים וכה אהב בין גוריון? על אותו גיהוק מצחין של אלפיים שנה המבדיל בין היהודים הגאים של מלכויות שלמה והחשמונאים ליהודים הגאים שאנו כאן היום? האם אנחנו מוכנים לגלות בתוך הגלות אנשים חיים, יוצרים ותוססים, אשר קיימו יחסים משתנים עם ההלכה, ואינטראקציות מגוונות עם הלא יהודים סביבם?<br />
<br />
יותר חשוב מזה: הרי אין די בפירוק. התלות שלנו במסגרת מעציבה אמנם, אך כנראה הכרחית. לכן עלינו לברר: האם יש לנו סיפר חדש להציע? האם ניתן לייצר מבנה שיכיל את המגוון הזה אך גם יציע לו מסגרת מובנת בקלות? האם יש לנו די חומרים לסיפור כזה? האם הסיפור הזה ימשיך להיות רלוונטי באותה המידה לישיבתנו כאן? אני לא יודע, אבל אני רעב לכזה.<br />
<br />
כי מסגרות לא רלוונטיות יכולות להשאר בשטח זמן רב, לעוות את תפיסת האירועים, להצר את החשיבה, לשמש כמנוע נצח של שנאה ומצוקה. הביטו לדוגמא במסגרת המרקסיסטית – אנשים הרי קונים עדיין בתאווה את ההבל של מלחמת המעמדות, את החלוקה הדיכטומית למדכאים ומדוכאים, את האסכטולוגיה הגנוסטית של דיקטטורת הפרולטריון. נכון, סיפר זה נזקק לטלאים האלגנטיים (גם אם סכיזופרניים במקצת) של גראמשי וחבריו על מנת לצלוח את המאה העשרים, אך מתקנים כאלה יהיו הרי תמיד לסיפר כובש דיו. פגמים תיאורטיים לעולם אין די בהם כדי להפוך אחד ללא רלוונטי. מה שנדרש לכך הוא הוא סיפר מושך יותר.<br />
<br />
אני רוצה כזה. נראה לי שבתולדות העם היהודי יש חומרים מעניינים יותר מהכנעניות הקמאית שסימנה את פסגת זה הנוכחי. יותר נדיבות, יותר תחכום, יותר עושר, יותר הומור, יותר תנועה וגיוון. ובעוד שאינני בטוח על מה בדיוק לכתוב אותו, הרי שאולי לא רע יהיה להתחיל מדונה גרציה.</div>
דניאל פידלמןhttp://www.blogger.com/profile/11530338091752632913noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8811679224183617483.post-7563852751502699532013-12-05T01:40:00.002-08:002013-12-05T16:38:22.156-08:00מצוקתו של יקה פוץ<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<u><b>מצוקתו של יקה פוץ </b></u><br />
<br />
"מה זה משנה אם זה מדוייק? ללמוד אפשר מכל דבר" - כך אמרה לי סטודנטית אחת, והותירה אותי נטול אויר לזמן מה. ובאמת - מה זה משנה? הרי תפקידנו כמורים הוא לחנך, לגרום לריאקציה ולפתח את הילד החושב? לחשוב הרי אפשר על הכל. דקדקנות עובדתית? הבוז להן - העובדות היבשות שייכות לחינוך הישן, תכף תרצה גם שנשנן תאריכים.<br />
<br />
אז למה זה מטריד אותי? למה מפריע לי שמרצה נכבדת אומרת דברים מופרכים לעילא ושאיש לא מוחה בעדה?<br />
<a name='more'></a>מים רבים כבר זרמו מתחת הגשר הזה - אזדרם גם אני. אני בטוח שבין סטודנטי העבר של הקורס הזה היו גם כאלה שזוכרים כי המרד הגדול לא התרחש בשנת שבעים לפני הספירה, ולפיכך אינו יכול בשום אופן לשמש ממאפייני תקופתו של ספרטקוס. זורמים. העיקר הוא המסר. המסר! די להתעכב על שטויות! "אתה מפריע לי כשאני מתרגשת". יש נראטיב, נו.<br />
<br />
לא, לא, הטרחנות הזו לא יאה לפה. ככלות הכל, מה בין ידע פורמלי למורה? אנחנו הרי לומדים כי מורה צריך לגרות - ולקבל, לספר - אבל בעיקר להקשיב ולהכיל. היסטוריה היא סיפור סיפורים, ומה שחשוב בה זו ההזדהות, איפה זה פוגש את התלמידים - אם המרד הגדול יפגוש את התלמידים שלך מאה וארבעים שנה מוקדם יותר - מה זה משנה באמת? העיקר שהושג חיבור.<br />
<br />
אלא שמשהו באווירה הזו, הנוכחת בכל פה, המכתיבה את הבון טון – מציק בכל זאת. ואני נזכר בסיפור המעשה ששמעתי על יקית אחת - נחמה ליבוביץ', אשת החינוך והתורה. מספרים כי במהלך שיעור משיעוריה קם לו תלמיד והציג איזו פרשנות משלו לפרשה. ליבוביץ' האזינה לדברי התלמיד עד תום, ופתרה אותם ב"לא!" נחרץ.<br />
התאונן אותו תלמיד "אך מורתנו, מדוע כך? הרי למדנו כבר ששבעים פנים לתורה"<br />
"שבעים פנים, כן. שבעים ואחת – לא!" ענתה לו.<br />
<br />
אני מודה, אני אוהב את הסיפור הזה. הוא דוחף אל סביבתנו התומכת והמקבלת את קיומו של הלא-נכון. הוא מזכיר לנו את קיומן של אמות מידה (מילה גסה כל כך, כל כולה רומזת לפערים, נוקשות ומבחנים). היא רומזת שלא כל ידע הוא שווה ערך. היא מעמידה את התלמיד (או את דעתו) בפינה שחורה.<br />
<br />
"אבל ההיסטוריה זה לא העיקר בקורס הזה, העיקר הוא הדיון הערכי". עוד אחת ממגוון התגובות שקיבלתי כאשר פניתי לסטודנטים אחרים כדי לבדוק אם רק אני סובל מאותה תחושת מצוקה. אני מבין את ההטייה שקיימת בסמינר לכיוון דיונים ערכיים למניהם. רבים מתלמידיו הנם יוצאי תנועות נוער, בהן זה בילוי הזמן המקובל ביותר.<br />
<br />
אלא שאי אפשר לקיים דיון ערכי בואקום. כלומר, אפשר – אם לא נתנגד להיותם של הערכים חלולים. ואם ההקשר שבו יערך הדיון יהיה מסולף – הרי שגם הערכים יצאו מסולפים.<br />
<br />
אם תאמינו כי ז'אן ד'ארק הסתירה מהחיילים את היותה אישה ונלחמה איתם בשדה הקרב תוך הנהגת טקטיקות גרילה מתוחכמות – תקבלו תפיסה מעוותת על מקומה של האישה בחברה המסורתית, ותפיקו הגות פמיניסטית שאינה מתייחסת לעובדות. אם תצאו משיעור בידיעה שעל הפלבאים נאסר להכנס אל התיאטראות הרומיים – תצאו בהבנה שקרית על אופיה של הרפובליקה הרומית – ולכן לא תוכלו להבין את מהלך הפיכתה לאימפריה, כנראה שגם תקבלו מושג מעוות על הקדמה. ודאי שתקבלו תפיסה מעוותת על מנגנוני שליטה, כגון "לחם ושעשועים".<br />
<br />
ובעולם כזה אין גם צורך להתדיין. למה להתדיין אם האמת אינה משמשת כערך, כמושא שאיפה? וכמה ערך יש לערך הנזנח לשולי הדרך? "כן, כולם יודעים שהיא מדברת הרבה שטויות, מה זה משנה? יש עוד הרבה קורסים אחרים"<br />
<br />
אמת. כולנו טועים, כולנו לא מדייקים. אדם יכול להיות מומחה ענק רק בתחום צר מאד. אם הוא ירצה לדבר לרוחב – הרי שנגזר עליו לעשות כמה טעויות, מספר אי דיוקים. אבל גם אם הדיוק אינו בר אחיזה, השאיפה לדיוק – דווקא כן. הייתי מצפה שאדם יגביל את עצמו מעט מלדבר בשצף קצף על נושאים שעליהם הוא אינו יודע דבר. הייתי מצפה שאדם שאינו בקיא בנושא מסויים ישתמש יותר בביטויים כמו "איני יודע", " אבדוק ואחזור עם תשובה" בשיעור על נושא זה ממש. הייתי מצפה שאם סטודנט ניגש אליך בסוף השיעור ומעיר על נוכחותן של טעויות בדבריך, תשאל למה הוא מתכוון ולא תשיב כי "השאר לא בקיאים כמוך... אז אני מאכילה אותם בכפית".<br />
<br />
קל וחומר כאשר מדובר במורה. קל וחומר כאשר מדובר במורה שמתיימר להכשיר מורים, ועוד לקיים איתם איזה מן דיון ערכי בנושא.<br />
<br />
אבל למה לטרוח ולהזדעזע. כולנו חברים כאן. האווירה היא נוחה ומקבלת כל. הרי כאשר לכל אחד יש קול שווה, מה זה משנה מה נאמר מדוכן ההוראה? לא מוצא את עצמך בדברי המורה? לא מתחבר אליהם? תגיד משהו אחר! זו הרי זכותך! קול שווה לכולם! בזכות גדולה זכיתי - אף אחד לא כופה עליי את דעותיו באשר למבנה הצבא הרומי. עלי להיות אסיר תודה על כך ולהמנע מלכפות את שלי על אחרים. כאן או בבית הספר.<br />
<br />
"כן, אני יודעת שאתה לא ממש אוהב את הדברים שהיא אומרת" – אמרה לי עוד מישהי. אז כן, אני באמת לא אוהב אותם, ולצערי אני עדיין לא סובלני מספיק כדי לכבד ולקבל אותם כפי שהם. מצוקתי, כפי שאני מבין עכשיו, נובעת אך ורק מהחינוך הנוקשה והאוטוריטרי שנכפה עלי, יחד עם אי אלה עובדות, ומתודה מדעית אחת. אז תוצר כזה יצאתי, מוצק ומציק, מנציח את מעגל ההצקה, בקיצור – יקה פוץ. את חמלת הקהל אבקש.<br />
<br />
<u><b>רקע</b></u><br />
לפני כשנה פרסמתי את הדברים האמורים בבטאון של המסלול הדמוקרטי בסמינר הקיבוצים.<b> </b>המרצה האמורה, ד"ר להיסטוריה במקצועה וחביבת הממסד האקדמי-פוליטי, מנהיגה את תכנית המצטיינים של המכללה, והייתה אחת מהגורמים המרכזיים לפרישתי מאותה התכנית מקץ שלוש שבועות של התחבטויות ומצוקה. לאחר שאת השיעור האמור ביליתי עם פה פעור תוך רעד בלתי נשלט.<br />
אלא שזהו הטקסט השני שכתבתי בעקבות הפרשה. הטקסט הראשון התחיל להתגבש כבר באותו הערב וקיבל את צורתו הסופית בסוף אותו השבוע. התכנון היה לשלוח אותו למרצה בתפוצת קורס רחבה.<br />
ירדתי מהמחשבה הזאת לאחר שכנועים מאנשים שהצלחתי האקדמית חשובה להם, ולאור האדישות בה נתקלתי מצד מי מהסטודנטים, כמתואר לעיל. הדוא"ל המתוכנן נשמר עם זאת ובו רשימת הסילופים הבולטים ביותר מאותה הרצאה. הוא מצורף למטה, כנספח.<br />
<br />
<u><b>נספח: דיוקים</b></u><br />
מספרים על נחמה ליבוביץ', אשת החינוך והתורה, כי במהלך שיעור קם תלמיד והציג איזו פרשנות משלו לפרשה. נחמה ליבוביץ' ז"ל האזינה לדברי התלמיד עד תום, ופתרה אותם ב"לא!" נחרץ.<br />
התאונן אותו תלמיד "אך מורתנו, מדוע כך? הרי למדנו כבר ששבעים פנים לתורה"<br />
"שבעים פנים, כן. שבעים ואחת – לא!" ענתה לו.<br />
בראשית השיעור נאמר לנו שתלמידים תמיד יכולים לזהות מורה שלא התכונן כהלכה. מיד לאחר מכן הועמדה בפנינו דוגמא כזו – על מנת לבחון את ערנותנו, הצטיין השיעור בכמות רבה של פרטים שגויים באופן מלא ומוחלט על הרפובליקה הרומית.<br />
הואיל ואני מאמין שחשוב כי פרט לתכונותיו הכריזמתיות-מיתיות של המורה, יהיו דבריו גם נכונים, אחרת יהיו בבחינת פירות מורעלים, והואיל ורבים מן המשתתפים יהיו בעתידם מורים להיסטוריה, נראה לי חשוב לעמוד על תיקונם של עיקרי הדברים – לכל הפחות, אותם הדברים שאליהם שמתי לב ואותם אני זוכר. ודאי שאשמח לדיוקים נוספים – בין אם על דברי, ובין אם על הדברים המקוריים – אני כותב דברים אלה במוצאי השבת וכבר לא זוכר הרבה.<br />
בסופו של המאמר, אני גם נותן את התשובה שלי לגבי מקורות הכוח והמשיכה של ספרטקוס כדמות מיתית.<br />
<br />
<b>"חלק מהעבדים, במיוחד הגלדיאטורים, נוצרו כאשר האצילים הרומים שעבדו מתוך גחמה חיילים רומים שעברו את "מכון הכושר" הצבאי"</b><br />
<br />
לא ניתן היה לשעבד אזרח רומי מתוך גחמה. תחילה שירתו בצבא הרומי רק אזרחים ממדרגת עושר מסויימת (שיכלו, בין היתר, לקנות את הציוד שלהם). הצבא היה צבא מילואים. ארבעים שנה לפני מרד ספרטקוס עברה רפורמה חשובה ביותר שאיפשרה לכל אזרח להתגייס, יצרה צבא קבע והפכה את הצבא לסולם פוליטי חשוב–כל חייל משוחרר קיבל חלקת אדמה בין היתר.<br />
אמנם היו חיילים משוחררים שהלכו לעבוד כגלדיאטורים לאחר הצבא תמורת משכורת, אך גם זה לא היה אופייני מדי והם עשו זאת כאנשים חופשיים.<br />
<br />
<b>"משחקי הגלדיאטורים היו מיועדים לקיסר ולאצולה... לפשוטי העם אסור היה להכנס"</b><br />
<br />
לא נכון. בתקופת האימפריה הרומית, הייתה הדוקטרינה השלטת, כידוע "לחם ושעשועים", כלומר – אנחנו מספקים לאזרחי רומא מה לאכול ואת מי לאהוד, והם שומרים על הסדר הקיים. מופעי הגלדיאטורים היו חלק בלתי נפרד מסדר זה. למעשה, קבוצות הגלדיאטורים החלו לגבש סביבם את הסיעות הפוליטיות. <br />
למרות שבתקופה המדוברת השיטה עוד לא הגיעה לבגרותה, (כמו גם מוסד משחקי הגלדיאטורים), ההשפעות הפוליטיות שלו בקרב דלת העם כבר ניכרים. שלושים שנה אחרי האירועים המתוארים אהדה הסיעה ה"אופטימטית" (כלומר, תומכי שלטון הסנאט ואצולת הותיקים) את הקבוצה האדומה, ואילו הסיעה ה"פופולארית" (התומכת באנשי צבא קשוחים וצודקים שיביאו צדק חברתי וביזה לאזרח הפשוט) – חילקה את אהדתה בין הירוקים והכחולים.<br />
<br />
<b>"המרד של ספרטקוס היה המרד הגדול הראשון, שנתן השראה לאחרים"</b><br />
<br />
המרד של ספרטקוס היה האחרון בסדרה של שלוש מרידות עבדים. מרידות עבדים אחר כך היו נדירות ביותר. מוסד הגלדיאטורים – שטיפח רוח קרב ושליטה בנשק בקרב עבדים - היה צעיר עדיין, והרומים טרם פיתחו את דרכיהם להכיל אותו. לאחר כשלונו והתעמולה המקיפה אותו (כמפורט בסוף המסמך), המערכת הוסדרה.<br />
<br />
<b>"ספרטקוס רצה לשים קץ למוסד העבדות"</b><br />
<br />
נראה שהתימוכין המקוריים לדברים אלה נמצאים בסרטו של סטנלי קובריק על העניין ומאפיינים היטב את גישתם של במאים אמריקאים כלפי היסטוריה. אין בסיס היסטורי להניח כך והדבר אינו סביר ביותר.<br />
<br />
<b>"המרד הגדול, כמו מרד ספרטקוס, התרחש גם הוא בשנת שבעים לפני הספירה, ואלה מעידים על הסדקים באימפריה הרומית"</b><br />
<br />
המרד הגדול התרחש בשנת שבעים לספירה. מה שחמור באמירה הזו אינה היא עצמה, שיכולה להפלט סתם כך, אלא הקישור המכליל בין האירועים. מאה וארבעים שנה מפרידים בינהם. מבחינת רמת ההכללה, דומה הדבר לכך שמורה עתידי להיסטוריה יאמר כי מלחמת האזרחים האמריקאית (1861) וההתקפה על מגדלי התאומים (2001) התרחשו באותה התקופה והם חלק מהסדקים באימפריה האמריקאית.<br />
<br />
<b>הביטוי היחיד בו נעשה שימוש במהלך השיעור כדי לתאר את רומא היה - "הקיסרות הרומית". פעמים רבות הוזכר הקיסר והתנהגותו ביחס לתרבות המתוארת.</b><br />
<br />
מינוח לא נכון. הקריירה הפוליטית של קיסר הייתה עוד בחיתוליה, אך גם "האימפריה הרומית" אינו קביל כאשר מדברים על החברה במקרה זה. רומא הייתה בעלת משטר רפובליקני, שאמנם התנוון ונעשה בעייתי באותה התקופה, אך המעבר מהרפובליקה לאימפריה בתקופת מרד ספרטקוס היה רחוק מלהתרחש וקשה לדמיון. למרות שאפשר לדבר על רומא כעל רפובליקה שיש לה אימפריה, אי אפשר להשתמש בביטוי "קיסרות" בענייני פנים. ודאי שמשרת הקיסר לא התקיימה.<br />
<br />
<b>"רומא התחלקה לאצילים, מעין מעמד ביניים של חיילים וסוחרים, ועבדים. מרבית העם היו העבדים".</b><br />
<br />
זה לא נכון. החלוקה המקורית של העיר רומא הייתה לפטריקים (שייחסו את עצמם לתושבים המקוריים, אצילים) ופלבאים (שהיו כל היתר). בזמן המתואר החלוקה בין המעמדות הפורמליים התטשטשה ונעלמה כמעט לחלוטין בעקבות שביתות פלבאים. החלוקה המעמדית בתוך רומא העיר הייתה כלכלית בעיקרה. חלוקה פונקציונלית הייתה בין אזרחי רומא לאזרחי ערים איטלקיות אחרות. נראה שבשיאה של העבדות, היוו העבדים כ25 אחוז מאוכלסיית חצי האי האפניני. מרביתם הועבדו בחקלאות, מה שכמובן לא מאפשר ענידת שרשראות יומיומית, כפי שנטען.<br />
<br />
<b>"כשהובא אליו סוסו, שלף את חרבו ושחטו ואמר, שאם ינצח יהיו לו הרבה סוסים יפים משל האוייבים, ואם תהיה ידו על התחתונה, לא יהיה לו צורך בסוס"</b><br />
<br />
יתר הנקודות אליהן התייחסתי היו שגיאות עובדתיות, ולא המסקנות המשונות שנבעו מהן. הנקודה הבאה מסווגת אמנם כעניין של פרשנות, אך נראה לי חשוב להביא גם אותה כמתקשרת לאנקדוטה בה פתחתי. לא כל פרשנות היא אפשרית, לגיטימית ומתייחסת לטקסט, וחשוב להקפיד על כך כתור מורים להיסטוריה. שבעים פנים – כן. שבעים ואחת – לא. לפיכך, זו אולי הדוגמא הבעייתית ביותר מבחינת תלמיד היסטוריה, מאחר ועוסקת במתודולוגיה שגויה.<br />
<br />
במקרה הזה, הפרשנות שניתנה לנו למקור הראשוני, היא שספרטקוס חס על סוסו ומעדיף להרוג אותו משיפול לעבדות. נאמר כי ספרטקוס רואה בהם אותה מהות – זו על שתי רגליים וזו על ארבע – וגואל את סוסו מחזרה אל מעבידיו המרושעים.<br />
<br />
אין לקריאה זו שום ביסוס. ספרטקוס מעוניין בהרבה סוסים ובבעלות עליהם. לא ניתן לטעון ל"קשר הנצחי בין הלוחם לסוסו" – ראשית כל, יש להוכיח קיומו של קשר תרבותי זה בזמן ובמקום הספציפיים (קל לראות ממעשה בהרג שמדובר בסוס המביא את הלוחם למקום הקרב וממנו – לא "סוס מלחמה", מין שנציגיו הבולטים יותר הורבעו בימי הביניים, עם כניסת הארכובות לשימוש), ושנית – האמירה של ספרטקוס על הרווח מראה שהוא מתייחס לסוס כערך הנמדד בכמות ובאיכות ולא כאל אינדיווידואל.<br />
<br />
אני חושב שהקריאה המתבקשת, וסביר שהנכונה, היא שהכרוניקאי מייחס לספרטקוס את ההכרה בגודל הרגע ושימוש בטקטיקה רטורית המוכרת כ"שריפת ספינות" – הווי אומר, "אני קוטע מעצמי את נתיב הנסיגה, מהקרב הזה אפשר לצאת רק כמנצח – על סוסי היריבים". וריאציות מפורסמות של אותה הרטוריקה כוללות את האקט הפיזי של שריפת הספינות ע"י קורטס, ססמת "למות או לכבוש את ההר" של ז'בוטינסקי וaut vincere aut mori של אנרי מנווארה.<br />
<br />
<b>המיתוס של ספרטקוס - סיבות</b><br />
לדעתי, תכונותיו האישיות והתנהגותו של ספרטקוס קשורות אך מעט לתהילתו. ודאי שצריך אישיות חזקה כדי להנהיג מרד, כמו גם יוזמה, אומץ וכשרון אסטרטגי כדי להחזיק אותו במשך שנתיים. עם זאת, אישים רבים בהיסטוריה הפגינו תכונות אלה גם מבלי להפוך לסמל.<br />
ספרטקוס הגיע אל הכרוניקות בזכות שתדלנותו של האיש שהביס אותו, קראסוס. אותו קראסוס נודע הרבה יותר בשל עושרו ונוכלותו מאשר בזכות מעלותיו הצבאיות. מסלול השירות הציבורי ברפובליקה הרומית חייב שירות צבאי ואזרחי לסירוגין, כך שכל פוליטיקאי היה גם איש צבא ולהפך.<br />
באותה תקופה אמנם היה קראסוס קצין מבטיח למדי, אך בשנים שלאחר מכן לא היו לו נצחונות חשובים נוספים, והוא ניצל כל הזדמנות פוליטית על מנת לנפח את כוחו של ספרטקוס ואת הסכנה שהציב הלה לרומא, דבר שיצר לספרטקוס הילה רומנטית ועניין מוגבר מצד היסטוריונים.<br />
מובן הדבר שאפילו כאשר צייר קראסוס את ספרטקוס בצבעים האפוקליפטיים ביותר, טען שתכנן לעלות על רומא ולבזוז אותה, ולא לבטל את מוסד העבדות או להשוות את מעמד האישה.<br />
למעשה, קרה ההפך הגמור. ציורו של ספרטקוס כגיבור רומנטי הגביר עד מאד את העניין הרומי במוסד הגלדיאטורי והביא לגידול בביקוש, ובכמות העבדים שהוכשרו לכך.<br />
(בשלב מסויים הפסיקה טקטיקת הניפוח לעבוד. קראסוס עמד בקואליציה עם שני פוליטיקאים-מצביאים אחרים: קיסר ופומפיי שנתפרסמו דווקא בשל הישגם הצבאי. כדי להשיג נצחון צבאי "אמיתי" פלש קראסוס לפרס ושם ספג את אחד מהתבוסות המשפילות ביותר שידעה רומא אי פעם).<br />
ספרטקוס שרד כפרט בכרוניקות, לא כאגדה חיה. אמנם אנשים מהמעמד הגבוה, שכרוניקות רומיות לא היו זרות להם, השתמשו בדימוי זה מפעם לפעם כבר בסוף המאה ה18, אך השם היה רחוק מלהיות מיתי עד המחצית השנייה של המאה ה19, כאשר סופר איטלקי לאומן כתב רומן היסטורי המציג את ספרטקוס כבן דמותו של גריבלדי וכך החייה את דמותו.<br />
מאז נעשו שימושים רבים בדמות זו, כאשר חיפשו מרקסיסטים וליברלים מוט קדמון לתלות עליו דגל אידיאולוגי כלשהו. מעניין לציין שעד כמה שידוע לי, לא נעשה שימוש (או לכל הפחות שימוש של ממש) בדמותו של ספרטקוס במהלך המאבק המערבי על שחרור העבדים (1770 עד 1870 לערך), ומעניין אולי לברר למה.</div>
דניאל פידלמןhttp://www.blogger.com/profile/11530338091752632913noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8811679224183617483.post-74499155915203416632013-11-04T03:30:00.000-08:002013-12-05T02:07:23.293-08:00על מות הבעל<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
מפעם לפעם פושה במחוזותינו מחאה כנגד השימוש העברי במילה "בעל" לתיאור תפקיד הגבר בנישואין. ואכן, אנשים רגישים לשפה חשים את הצרימה באותה מילה, העוברת כחוט השני בין עניין הנישואין לעניין הקניין.<br />
<br />
<br />
<a name='more'></a>איגרת בן גוריון לחוד, נראה שגם לשמרני השמרנים קשה יהיה למחות על שהקונוטציה הזו שרירה ועומדת כבר מימים ימימה. הפסוק מספר הושע (ב', י"ח) ידוע היטב: "וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד בַּעְלִי". <br />
<br />
אם נתור בקונקורדנציה אחר הקשרם של שני המונחים, נראה כי לשון המקרא מבכרת בכלליות את המילה "איש", בעוד שהמילה "בעל" זוכה לעיקר שימושיה בדיונים כלפי חוץ שאכן שייכים למעמדה המשפטי התלותי של האישה, זאת בניגוד ל"איש" המשמשת על פי רוב לציון קשר, שותפות או חוקים פנים משפחתיים(1).<br />
<br />
אם נניח שאבחנה מעין זו הייתה קיימת, משמעות הפסוק בהושע מוארת באור חדש. הנביא אומר כי הקשר של עם ישראל עם בורא עולם לא יצריך עוד כבלי דין או משפט ויתנהל על מישור אחר. כבר הפסוק הבא מנכיח את שוב את המילה "בעל" ומחבר אותה לעבודה הזרה. בת בבת עם שדרוג הקשר של עם ישראל עם קונו, ממשיך הנביא ומבשר כי "וַהֲסִרֹתִי אֶת-שְׁמוֹת הַבְּעָלִים, מִפִּיהָ; וְלֹא-יִזָּכְרוּ עוֹד, בִּשְׁמָם". הבעלים נמצאים כאן בשורה אחת עם המילה "בעלי" המתייחס אל הקב"ה, ואולי כדי לרמוז שגם בפולחן הנוכחי יש משום עבודה זרה (כפי שיאמר אולי לוינס). הנביא מפריד את הישן ומבטיח כי בעולם שיבוא מערכת היחסים תהיה אחרת, אוניברסלית ולא היררכית, עם השווים ולא תחת הבעלים, כפי שמעידים שלושת הפסוקים המסיימים את הפרשייה - כ וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית, בַּיּוֹם הַהוּא, עִם-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה; וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. כא וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. כב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ, אֶת-יְהוָה.<br />
<br />
נראה לי סביר לומר שכבר המקרא כולל שני פנים של מערכת יחסים זוגית ושעל אחד מהם הוא ממליץ כאידיאלי יותר. ומשם - ובחרת בחיים. יבחר כל אחד את הפן המתאים לו.<br />
<br />
מצד שני, יש משהו סתמי מאד במילים איש ואישה. אז אמת, יש בה בסתמיות משהו ראשוני ורב עוצמה - בגבולות ביתם או זוגיותם הם היחידים בעולם. אבל עלינו לקבל גם כי לשוננו עשירה בהרבה מלשון המקרא, שאנחנו משתמשים בה יותר, על מנת לתאר יותר דברים. שוו בנפשכם אישה פוליאנדרית הפונה אל ארבעת בעליה, כלומר... בני זוגה... כלומר... רבעייתה... בני חמישייתה... אנשיה... אישיה. הדבר עשוי לבלבל מאד, ואי אפשר סתם להתנער ממושג מקראי בלי למצוא לו תחליף. כך שלאחר שעזבנו לרגע את האישה ואת בעלה, הבה נבדוק מה עוד יש לעברית להציע לנו.<br />
<br />
אז כאשר רוצים להבחין בין נשים בכללותן לאלה הנשואות, משתמשים במילה "רעיה". מקבילה לה כמובן הצורה הזכרית "רע", ואני בהחלט נכון להמליץ על הצירוף הזה לדורות, ובעיקר מאחר והוא מחזק פטיש כללי שלי - הרצון לדחוף את העי"ן חזרה אל הלשון העברית, עם כל הכאב שעשוי תהליך זה לגרום. חוץ מזה אלה הן מילים יפות, לפחות עכשיו כשעוד לא משתמשים בהן, לפני שהספיקו להתלכלך מאבקם של תיקי בית המשפט.<br />
<br />
מונח נוסף הכשר לאימוץ שגור כבר בפי רבים, בפרט אלה הרואים בעצם הנישואין או הרישום אפיזודה שולית יחסית, בין אם מתרחשת ובין אם לאו. מדובר במי שאינם מסתפקים בתואר החברי בעת החיים המשותפים שלפני החופה, ולא רואים צורך לשדרג את ההתייחסות עם חלוף הזמן. אני מדבר כמובן על הבנזוג והבתזוג, תארים יפים ונאים שצומחים מאותו העיצור, מתפצלים בהברה אחת ושווים ונפגשים בסיפא המשותפת. זו כנראה השוויונית מבין כל האפשרויות, מכיוון שהכינוי הנקבי אינו נגזר כאן מן הזכרי והם מקיימים סימטריה מלאה. חסרונו של כינוי זה הוא עבור אלה שרואים דווקא חשיבות מכוננת בצד הטקסי. נכון לשימושו בעת הזו, הביטוי לא אומר מאומה על קיומם של נישואין. חסרון אחר בו הוא סיומן של מילים אלה בהברה Ug, אחת מהנוקשות והאלימות יותר בשפה העברית.<br />
<br />
אפשרות אחרונה שאני רוצה להציע הנה מבחינת סגירת מעגל, שכן היא כרוכה בשיבה אל המילה בעל שפסלתי כבר בתחילת הרשימה. כידוע, לא מוציאים ישן מפני החדש גם אם אותו חדש איננו אלא ישן שנשתכח היטב. גם בקדרות הפגאנית של הבעלות יש משהו בעל הוד. גם במסורות משפטיות שהתיישבו זו על זו כתלאי מתקן על גבי תלאי מתקן ישנה עוצמה סמויה. האיש אינו סתם שוכן בבית אלא בעלו ומעט אלו. הקשר לאישה אינו מבוסס רק על אהבה ושותפות אלא גם על משהו קמאי וקנאי יותר. במידה וקיים רצון לשמר את העצמה הפגאנית הזו ואת המסורת הלשונית שצמחה עליה עד לימינו אנו, אך גם להוסיף פן שוויוני לזוגיות מעין זו - אוכל להמליץ על השארת הבעל על כנו, יחד עם הוספה של אות אחת בודדת לאשה. ברית הזוגיות שתווצר עקב כך, בין הבעל לאשרה, אולי תהיה סוערת לפרקים, אך יהיה בה מן השוויון הפולחני. שנאמר Instead of a Dark Lord, you would have a queen, not dark but beautiful and terrible as the dawn! Tempestuous as the sea, and stronger than the foundations of the earth! All shall love me and despair!<br />
<br />
(1)<br />
השוו לדוגמא בין:<br />
אסתר א' כ' - וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה בְּכָל-מַלְכוּתוֹ כִּי רַבָּה הִיא וְכָל-הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל וְעַד-קָטָן<br />
שמות כ"א כ"ב - וְכִי-יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים<br />
<br />
לבין:<br />
בראשית כ"ט ל"ב - וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי-רָאָה יְהֹוָה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי<br />
בראשית ב' כ"ב - עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד<br />
שופטים י"ד ט"ו - וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיֹּאמְרוּ לְאֵשֶׁת-שִׁמְשׁוֹן פַּתִּי אֶת-אִישֵׁךְ וְיַגֶּד-לָנוּ אֶת-הַחִידָה פֶּן-נִשְׂרֹף אוֹתָךְ וְאֶת-בֵּית אָבִיךְ בָּאֵשׁ הַלְיָרְשֵׁנוּ קְרָאתֶם לָנוּ הֲלֹא</div>
דניאל פידלמןhttp://www.blogger.com/profile/11530338091752632913noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-8811679224183617483.post-89084343305975639472013-09-16T08:18:00.000-07:002013-09-16T11:13:31.193-07:00ועל מצוות עשה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
בוידוי אנו מביעים חרטה לא רק על פגמים שפגמנו ממש, אלא גם על מצוות העשה שנמנענו מלעשות, ועבורי לפעמים זה החלק העיקרי של הוידוי. אמת, עשיתי רעה השנה, אבל רוב הצער שבלבי מכוון כנגד הדברים שלא עשיתי דווקא. ייתכן וזו חתימתה של החברה המודרנית המניפה על נס איזו השגיות, אבל אני רואה את הפגם הזה כזקוק במיוחד בתיקון, וכיוון שאין אדם מוכיח אלא על עצמו, מצאתי את ספר יונה כהזדמנות הולמת לדבר על כך.<br />
<br />
ככלות הכל, ספר יונה מתאר אדם הנמנע בכל כוחו, באופן נואש כמעט, מעשיית הטוב.<br />
<br />
<div>
<a name='more'></a>לאחר שנגלית בפניו ההזדמנות, מגיב יונה בכך שבורח ממנה. ניתן להבין אותו, בכל זאת נינוה היא ליבה של האימפריה האשורית, המעצמה הרצחנית ביותר עד לאותה התקופה. 'המשימה גדולה עלי', אומר יונה על פי חלק מהמפרשים, ואכן, המילה 'גדולה' חוזרת שלוש פעמים בתיאורה של נינוה בספר קצר זה. נינוה 'גדולה' ורעתה 'עלתה'. על עלייה זו מגיב יונה בכך שמקטין את עצמו עוד יותר, בירידה כפולה - וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ, וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה, שהופכת למשולשת כאשר מכה הסער באני וזו מאיימת להשבר - וְיוֹנָה, יָרַד אֶל-יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה, וַיִּשְׁכַּב, וַיֵּרָדַם.<br />
</div>
<div>
פרט להקטנה העצמית המילולית, דומני שזהו תיאור מצוין של אימת המטלות, של הדיכאון שעשוי לעטוף אדם עם המחשבה שעליו מוטלת אחריות לעשייה, שהוא צריך להתמודד עם משהו גדול עליו. בין אם מדובר בעיר גדולה, רוּחַ-גְּדוֹלָה או סַעַר-גָּדוֹל. אחרי שבריחתו אינה מספיקה לו – ואם נקבל את הדעה המקובלת שתרשיש היא טרטסוס שבאיבריה, הרי שהוא בורח לקצה האחר של העולם ממש, הרי שהוא בורח אל תוך עצמו. באופן קומי כמעט הוא מדחיק לחלוטין את הדאגות שהביאו כשליו על אחרים והולך לישון למטה.<br />
<br />
אבל גם לאחר שבוצע המעשה, יונה ממשיך לברוח ממנו. הפעם, אחרי הביצוע, הוא בוחר בטקטיקה שונה. 'זה קטן עלי', אומר כעת. 'בשביל זה היה צריך לטרטר אותי? ידעתי מראש שלא יקרה כלום'. יונה כבר לא מזלזל בעצמו, תחת זאת הוא מזלזל במשימה ובעיר, שלפתע חדלה להיות גדולה. "וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן-הָעִיר, וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר; וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה, וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל, עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה, מַה-יִּהְיֶה בָּעִיר".<br />
<br />
מה שעשה כבר לא ראוי כלל לציון, לאחר שבוצעה המשימה מטילת האימה, הופכת היא בדיעבד למשחק בו יונה היה פיאון בלבד, ועתה הוא זועם על שהאל זלזל בו כך. הוא אינו מבטא שום סיפוק על מעשיו בעיר, הוא מסרב להשתתף בהם רגשית גם לאחר הביצוע. פה כמו בהתחלה, הזלזול שלו הוא כלי חרדה מפני עשיית הטוב – ראשית הוא מזלזל בעצמו, ואחר כך בעיר, בערכה ובעשייתו. 'אני? אני לא עשיתי פה כלום'. על מנת להימנע מלהתעמת עם עצמת מעשהו הוא מבקש להרחיק את עצמו ממנו.<br />
<br />
וגם זו היא דרך מוכרת וידועה. לקחת אחריות על הכשלים שלך בלבד, תוך הטלת האחריות על ההצלחות על הסביבה, החינוך, החברים, אפילו על הגנים והכישרונות המולדים. כל זה כדי להמשיך ולומר לעצמך - ידי לא הייתה בזאת. אני לא מעורב.<br />
<br />
על שתי האמירות האלה מגיב הקב"ה בסדרת חינוך. הסערה מראה ליונה שכוחו להשפיע גדול משחשב, אפילו המלחים שבחייהם אך נשק בבריחתו, יראו "יִרְאָה גְדוֹלָה, אֶת-יְהוָה; וַיִּזְבְּחוּ-זֶבַח, לַיהוָה, וַיִּדְּרוּ, נְדָרִים". ההמצאות בפי הדג הגדול, שליח בתוך שליח, גורמת לו להודות שהוא לא זה שצריך להשתוות לגדולתה של נינוה אלא מטרתו "בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי, אֶת-יְהוָה זָכָרְתִּי". הקיקיון מראה ליונה שאין שום דבר שקטן עליו, וכי אדם ששינה ביום אחד את גורלותיהם של למעלה ממאה עשרים אלף, יכול להיות תלוי לחלוטין, פיזית אבל גם רגשית, בחסדיו ובביצועיו של שיח מדברי. בפסוק האחרון הוא גם מזכיר ליונה את מעטה הגדולה והתפארת בו ראה את נינוה קודם שיצא לדרך.<br />
</div>
<div>
ספר יונה עוסק בשליח השוטם את שליחותו, אך יש בו עוד הרבה שליחים. רוח הים, הדג הגדול, הקיקיון, התולעת ורוח המדבר. והנה עוד חוסר איזון שכזה – שליח אחד מגויס ברכות ובקצב שלו כדי לשנות את חייהם של מאה ועשרים אלף. "וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי, לֵאמֹר", וניתן אף לומר שעיקרו של הספר הוא סיפורה של שיחה זו. חמישה אחרים ממונים (ארבעה מתוכם במילה "וַיְמַן") כדי ללמד שליח אחר את ערכה של שליחותו ואת ערכו כשליח. ללמדנו שכאשר אפשר לעשות טוב, החשבונות יהיו לרוב מזויפים, וכי שליח מצווה אף פעם אינו קטן עליה, אינו גדול עליה ומגיע תמיד בזמן.<br />
<br />
<u>נ"ב</u><br />
במניין בו התפללתי ביום כיפור, סיימתי במשפט זה. ציטוט שבשינוי משר הטבעות. לא ראיתי מקום להמשיך שם בכיוון – בכל זאת, את ספר יונה קוראים בתפילת מנחה של יום כיפור ואילו את שרה"ט מאד קשה להספיק, אבל עלה בדעתי שממש זה היה חטאם של האיסטרי.<br />
<br />
האיסטרי הם שליחי ההשגחה לארץ התיכונה, ומבחינה לשונית ותיאולוגית כאחת מקבילים לחלוטין ליתר השליחים-מלאכים-אנגלים. מתוכם רק גנדלף מבצע ממש את שליחותו. "על השליחים הכחולים לא נודע דבר", אבל רדגסט מוותר על שליחותו לאחר שמפחית מערכו ופונה אל הצמחים ובעלי החיים, ואילו נפילתו של סארומן נובעת מתוך גאוותו (או מדוייק יותר – מתוך בוז לסביבתו), ויוצאת לפועל ממש כאשר מכריז שתפקידו קטן עליו.</div>
</div>
דניאל פידלמןhttp://www.blogger.com/profile/11530338091752632913noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8811679224183617483.post-14141177513026263972013-09-09T08:30:00.001-07:002013-09-16T09:55:07.501-07:00בשבחם של רעיונות שחלף זמנם<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<u><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">מכשפה לא תשרוף</span></u><br />
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /></span>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">באירופה של ימי הביניים חל איסור חוקי על משפטי מכשפות. מן האיסור לבדו, ששב ונשנה בקודקסים חוקיים כאלה ואחרים, ניתן לראות שנטיית הלב הייתה קיימת, שנשים בודדות נחשדו על הטלת קללות ותקשורת עם השטן, ומההכרות שלנו עם חברות מסורתיות - סביר גם שחלקן תפקדו כך. אנחנו מכירים כמה מקרים של משפטי כישוף לפני המאה הי"ד, אבל בודדים ממש. מלכים ונסיכי כנסייה כתבו פעם אחר פעם שכאשר אישה מעידה על עצמה שהיא הסתודדה עם השטן, הפכה לכלב שחור, עופפה לה בלילה ופיזרה קללות - אין להאמין לה משום שהדבר אינו אפשרי. </span><span class="userContent"><span dir="rtl">כישוף אינו פועל כך, לימדו אבות הכנסיה (ולפעמים - גם כי כישוף פשוט לא פועל). הענישה הראויה? לשפוך עליה דלי מים צוננים, שתתאפס.</span></span><br />
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /></span>
<br />
<a name='more'></a><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">מדובר בחידוש ימי-ביניימי וחידוש נצרי. בשתי התרבויות מהן שאפה התרבות הנצרית את השראתה רדפו והרגו מכשפות. ברפובליקה הרומית הכיר החוק בכישוף להשחית, ועד להתנצרותה של האימפריה הוצאו נשים להורג על סעיף זה במקרים של מגיפות ובצורות, לפעמים במאותיהן. בקשר לנהוג בארץ יהודה לא ניתן אלא לצטט את המדרש על רבי שמעון בן שטח. האגדתא אמנם לא מספרת לנו על רדיפת מכשפות פרקטית בתקופת בית שני, אבל ודאי משקפת ערגה קיימת לעשות כן, אמונה בכוחן הממשי והצורך להתייחסות אליהן.</span><br />
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /></span>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אותה מעשיות בריאה התחילה להתמוסס בשלהי המאה הי"ד. מקרים של רדיפת המכשפות בחסות חוקית התחילו לצוץ כעשב שוטה פה ושם, ואז הלכו והתרבו בגלים עד אשר הגיעו לשיא רצחני של ממש בראשית המאה הי"ז. קשה להעריך מספרים, אבל מדובר בעשרות אלפים על פני התקופה הזו, בואך מאה אלף. התופעה לא הדירה את עצמה מאף מקום ברחבי הנצרות המערבית אך עיקר פגיעתה נודעה באיזורים הפרוטסטנטיים הפרוטסטניות ויושמה על ידי בתי הדין החילוניים. יותר משלושה-רבעים מן הנהרגים היו נשים.</span><br />
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /></span>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">הכנסיות השונות לא נטו לתמוך בפעילויות האלה ברוב המקרים, אך על פי רוב גם לא התערבו כדי למנוע אותם. ספרו הידוע לשמצה של הנזיר הדומיניקני היינריך קרמר "מקבת המכשפות", נכנס לרשימת הספרים האסורים של הכנסייה שלוש שנים לאחר שפורסם, אך זה לא מנע ממנו להחשב כבר סמכא לענייני סימניהן ודיניהן. גם אם, מכוח מעמדו האסור, היה זה בר סמכא אנטי-ממסדי משהו. לגופי החקירה (אינקוויזיציה בלע"ז) של הכנסייה נאסר להסתמך עליו. עם זאת, האפיפיור אינוקנטיוס השמיני - פופוליסט מושחת עליו נחה גם האחריות שבמינוי טורקוומדה - הסיר כבר ב1484 את הרסן החוקי, הכיר בקיומו של כישוף שטני וקבע עבירה זו לאחת הבודדות שאפשרה חקירה בעינויים.</span><br />
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /></span>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">בסביבה הכללית של מלחמות הדת הרגישו הכמרים חלשים, מאויימים ותלויים בגחמות הרוחניות של צאן מרעיתם. ממילא היה זיהוי עממי כבד בין כמרים למכשפים, שגם הוא התבסס על איזו מציאות (והדים לה אפשר לראות בגיבן מנוטר-דאם של הוגו). במאבק הגדול על הנשמות של ראשית העת החדשה, הופקרו החשודות כמכשפות לשיכוך תאוות הדמים של ההמון. </span><br />
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /></span>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><u>עבר לא תכלה</u></span><br />
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /></span>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">עד כאן הכרוניקה. אין בדברים אלה משום חידוש, והם ידועים במשך חמישים שנה לפחות לאנשים עם נגיעה בתחום. ניתן להתווכח כמובן על הדגשים אבל קשה מאד לומר שבימי הביניים שרפו מכשפות. למעשה, ייתכן שימי הביניים הנצריים הן היא אחת מהחברות היחידות טרום ימינו שבהן לא שרפו מכשפות. עם זאת, המשפט "משפטי המכשפות של ימי הביניים" על הטיותיו השונות, שב ומגיח בפינות שונות של המרחב הציבורי בימינו. העמדת הדברים על דיוקם נתפסת לעתים כדקדקנות ריקה, אך אני חושב שהעניין פה הוא מהותי.</span><br />
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /></span>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">העניין הוא שבתקופה הזו, צץ לו ועלה ההומניזם. האמונה באצילותו וכבודו האינהרנטיים של האדם ובכוחו העצמאי הרב. מבחינה תיאורטית, הפסקנו להיות הרמש החוטא הזוחל על האדמה וכמלאכים נהיינו. ומלאכים, בניגוד לרמש, יכולים ליפול בצורה אפוקליפטית, מוחלטת.</span><br />
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /></span>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">כך קרה שהכישוף אשר זכה בעבר ליחס מזלזל ורחום של מחלה ואחיזת שדים, ואשר גרר בעבר טיפול כמו-רפואי (הנפוץ ביותר כלל מקלחת קרה, אך נתקלתי גם בתיאור של טיגון צואה בסמוך לחולה) הפך ליחס של כבוד אל החטא הנאדר, עליו יש לשאת את מלוא האחריות. אותן פסיכוזות (אישיות וקהילתיות גם יחד) שבו והופיעו כפי שעשו גם באלף השנה שלפני כן. אלא שהפעם - בתקופה שכבר חוותה את תהומותיו הגאים של דנטה ההומניסט - ניתן היה גם להאמין להן.</span><br />
<div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">כאשר אדם שב ואומר כי בימי הביניים שרפו מכשפות, הרי שהוא שב ומחרה אחר השקר הדיכטומי ההוא, על פיו הקדמה ורעיונות החירות מעלים אותנו בקו ישר מאפילת ימי הביניים אל האורה המודרנית הגדולה. שתולדות העולם הן אך מאבק בין שני כוחות מנוגדים - הנאורות, החדשנות והתבונה מחד והשמרנות והדתיות מאידך (ניסוח זה מופיע בספריהם של וייט ושל דרייפר. שניהם הופרכו כבר מזמן מבחינה היסטורית, שניהם משמשים עד היום כמכרה עשיר של מיתוסי הנאורים). שבעבר כל דבר היה רע יותר (וניסוח מעין זה מופיע במבוא של מרק טווין ל'יאנקי בחצר המלך ארתור' - הוא כותב שהוא לא באמת יודע מה הלך במאה החמישית בבריטניה, אבל הוא יודע מה הלך במאה הט"ו, ושזה בטח היה כך או רק גרוע יותר).</span></div>
<div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אדם שאומר כי שרפו מכשפות בימי הביניים (ומתכוון, בדרך כלל, שאחר כך הפסיקו) מנציח בלא יודעין את תפיסת המאבק, תפיסת התקדמות הפשוטה היודעת את מטרתה ואת השלכותיה, של קרב על ההגיון בו כל אחד צריך להיות לנו או לצרינו. הוא נוטה להזדהות באופן אוטומטי עם נושאי דגל 'ההגיון' בכל עידן ועידן בלי להכיר את השינויים מרחיקי הלכת שחלו בתפיסת המושג בין התגלמותיו השונות. הוא מאמין לרוב כי יש רעיונות 'ששייכים לימי הביניים', ו'שעליהם לעבור מן העולם', מאחר ובשנות הששים נטו להאמין בדבר מסויים ואילו בימינו בדבר אחר. זה, גבירבותיי, נקרא argumentum ad novitatem ומהווה כשל לוגי.</span></div>
<div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אז לא. לא ניתן לדעת מה יהיו השלכותיה של איזו אידיאולוגיה נעלה, או של שינוי חברתי, על החברה בפועל. לא ניתן גם לדעת מה תהיה השפעתו ביחס להשקפתו.</span><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"> לעתים קרובות מדי קורה שהניתוח מצליח והחולה מת. </span><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">לפעמים פגיעה באנשים תגיע ישירות דווקא בזכות ההצלחה לשכנע את החברה בכבודם וחשיבותם של אנשים אלה. </span><br />
<br />
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">לפעמים דווקא הרעיונות הישנים והבטלים נושאים בתוכם את התשובה, או את הפסקת האש. אני לא מדבר על שיבה אחורנית, מאחר וזו כידוע בלתי אפשרית. הנהר הוא לא אותו נהר. אך כאשר האדם שגם הוא כבר לא אותו האדם מסתכל אחורה באיזה עניין, אין לו ברירה אלא לחדשו בעיני עצמו. המאה הי"ז הייתה השמרנית והנשלטת ביותר מבחינה דתית והיא הייתה זו בה עלה שוב קרנו של השכל הישר. </span></div>
<div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אך איני בא חלילה לפסול את ההומאניזם הרנסנסי. אין לי שום עניין (כמו שעושים מספר חוקרים קתולים בין זמננו) להסתפק בהפיכת הקיטוב. לומר שאור הוא שחור ושחור הוא אור, וכי העת החדשה כיבתה את המאורות. ההומאניזם האיטלקי והצפוני העניקו למערב בליל צבעוני של רעיונות והצטלבויות. תרבות הלנו-רומית שהובנה מחדש דרך השקפה ימי ביניימית וייצרה את הכלים החברתיים להקמת המודרנה.</span></div>
<div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אז מותר להאמין בקדמה (רעיון שהיה פופולארי מאד לפני מאה שנה, ופופלארי הרבה פחות לפני תשעים). אבל דרכיה לעולם לא פשוטות, לעולם לא ידועות מראש, ואם קיימת - הרי שהיא לא קו אלא ספירלה. אף פעם אין לדעת מתי תזדקק לרעיון ישן ש"צריך היה כבר להעלם מהעולם" על מנת להוציאך מהבוץ אליו שקעה החברה עקב מהפך רדיקלי זה או אחר.</span></div>
<div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">לכן אני מקפיד לשמור ולטפח את כל הרעיונות האלה שהאנושות הנאורה השאירה בבוז מאחורי גבה. מנגב את האבק מפעם לפעם, ושם יפה יפה על המדפים. מי יודע, אולי יועילו פעם.</span></div>
</div>
דניאל פידלמןhttp://www.blogger.com/profile/11530338091752632913noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8811679224183617483.post-27190300056807213242013-06-18T08:42:00.000-07:002013-09-16T10:02:22.772-07:00הכושי חייב ללכת<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
אז "הבצל" הוציאו פיסת סטירה, המתארת את הסרט הקלאסי של "הקוסם מארץ עוץ" כעוד ייצוג של ערכיה השמרנים והקלוקלים של אמריקה בשנות הארבעים. "הבצל" הם עצלנים.<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<iframe allowfullscreen='allowfullscreen' webkitallowfullscreen='webkitallowfullscreen' mozallowfullscreen='mozallowfullscreen' width='320' height='266' src='https://www.youtube.com/embed/SImPXjcC2TM?feature=player_embedded' frameborder='0'></iframe></div>
<br />
איני בטוח שהקהל הנאור יאמץ בלב מלא את ל' פרנק באום, מחבר ספרי ארץ עוץ, אל מחנה הטובים. בכל זאת הוא תמך באווגניקה, תיאוסופיה, איסור על האלכוהול והשמדה פיזית של כלל האינדיאנים, דעות שהיו אמנם נאורות בתקופתו (אולי למעט האחרונה, אבל אני לא מכיר את ההתפלגות הפוליטית בנושא הזה אז) אך הספיקו לצאת מן האופנה. עם זאת, קשה לשלול ממנו את היותו פמיניסט.<br />
<br />
<br />
<a name='more'></a>זה לא סוד גדול. מאמרים על זה <a href="http://jezebel.com/5989268/why-oz-the-great-and-powerful-is-a-major-step-back-for-witches-and-women">הסתובבו </a>באינטרנט בעקבות הפריקוול הנוראי של דיסני. אישתו של באום ואמה היו פעילות חשובות למען זכות ההצבעה לנשים וגם הוא כתב מאמרים רבים בנושא, וכיהן כמזכיר האגודה המקומית להכלת זכות ההצבעה. הספרים שלו מלאים גיבורות פעילות ואסרטיבות. דורותי היא רק הראשונה בהם, אך זה משותף לכל הפרוטגוניסטים שלו. גם הגיבור שבא אחרי דורותי מתברר כילדה שהוסתרה בגוף של ילד על ידי מכשפה - פעילות פנאי נאורה לכל הדעות. אף אחת מהגיבורות שלו לא זוכה למנוחה ונחלה של חיי הנישואין בסגנון איאוון של טולקין. כולן שומרות על עצמאות ועוצמה אישית. <br />
<br />
אמת, זו לא ההבנה המתקבלת היחידה לגבי באום - "ארץ עוץ המופלאה" מציג צבא מגוחך להפליא של פמיניסטיות, וגם תיאור הנשים אצלו הוא ספציפי ביותר - הפרוטגוניסטיות אמנם יוזמות ומנהיגות את ההרפתקה בתבונה, אומץ, תושיה ורגישות, אבל לא ממש טובות בשום דבר מעשי.<br />
<br />
אבל המורכבות הזו לא מיוצגת ב"הבצל", כי בדיקה שכזו תצריך לבדוק ולחשוב ואולי גם לומר משהו ממשי, והזרם הפופולארי מתמיד של ביקורת התרבות לא ממש עושה את זה. הוא מעדיף לכלות את עצמו כפי שמכלה את התרבות ממנה צמח. הוא עצל ולא מתעניין. הוא לא בודק מהו לב המהלך, מה ההקשר ומה החידוש - הוא מאתר סממנים חיצוניים שכבר סומנו כאנטי-נאורים, ומטיח לעברם את אותו הסימון. <br />
דורותי מחפשת עזרה בארץ זרה? אז בטח, היא מחפשת דמות גברית מספיק בארץ לא לה. עזבו את זה שלחפש עזרה בארץ זרה זה רעיון לא רע לעשות. עזבו את זה שהיא עוזרת לכל מי שמתיימר לעזור לה ומאפשרת לו להגיע לשלמות, עזבו את זה שמושיעתה תהיה בסופו של דבר הקוסמת גלינדה הטובה - דמות הגלדריאל המקומית. הבה ניקח את המסגור הקנזסי עליו אנו יודעים שהיה איכסה-פיכסה פטריארכלית, נקבע שזה עיקר הסיפור, ובכך נסגור שרשרת של מעגל לוגי, שהוא כידוע המבנה השלם והיציב ביותר של הטיעון.<br />
<br />
אבל מבקרי התרבות לא ילכו לקרוא. הבעיה של אותם מבקרי תרבות מתחילה הרבה לפני כל תוכן. הקונפליקט האמיתי הוא בשפה. יצירות שאינן עונות לקריטריונים שלהם לשיוויוניות, רגישות ושקריות אינן ראויות להקרא. העבר פסול כמקור לתרבות פשוט משום שאינו מתקדם דיו.<br />
<br />
וזה החזיר אותי לרשומה שכבר כתבתי בפלטפורמה אחרת, אבל עכשיו כתבתי מחדש בלי להציץ.<br />
<br />
מבחינה ספרותית, "אוהל הדוד תום" אינו רומן חזק במיוחד מנקודת מבט עכשווית. למרות זאת, קשה לשלול את השפעתו על השיח הציבורי בארה"ב בעניין העבדות. הרומן הציג בפשטות ובאמינות את העוול היומיומי שהתרחש תחת מוסד העבדות של מדינות הדרום ותיאר את השלכותיהן היומיומיות והאישיות של חוקים דרקוניים. יש שיאמרו כי העדות הטובה ביותר להצלחתו היא האיסור הגורף לו זכה במדינות העבדות, אך עדות טובה אף יותר מזה היא שזכה שם לתפוצה רחבה למרות האיסור - אחרת נתקשה להסביר את עשרות הרומנים שפרחו במענה לו מצד תומכי העבדות. מ"<a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Aunt_Phillis%27s_Cabin">אוהל הדודה פיליס</a>" שהציג תמונת חיים אידילית של עבדי מטע ועד ל"<a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Uncle_Robin,_in_His_Cabin_in_Virginia,_and_Tom_Without_One_in_Boston">תום בלי אוהל בבוסטון</a>" המציג את מעמדם הכלכלי הרעוע של עבדים משוחררים. <br />
<br />
מדובר באחד מהספרים הנמכרים ביותר במאה ה19 כולה. כשלינקולן פגש את המחברת, הארייט סטואו, מורה מקנטיקט, פתח ב"אז את היא הגברת הקטנה שהתחילה את המלחמה הגדולה?"<br />
<br />
אני חושב שהטיעון הובהר דיו. בימים אלה, אם האינטרנט לא משקר*, כמעט לא אפשרי למצוא את הספר הזה בספריות בתי הספר בארה"ב. ההתנגדות לו התחילה באמצע שנות השישים, כאשר הגל העצום של התנועה לזכויות האזרח השאיר מאחוריו כמה שלוליות עכורות של גאווה. פעילים והוגים התחילו להאשים את הספר בדיכוי השחורים והפחתה בערכם. דוד תום - דמות שבוטחת בה', טובה ומטיבה לכל סביבותיה - הוצגה עכשיו כבוגד גזע שמכרכר ומרצה את אדוניו הלבנים. קבוצה פרוגרסיבית אחת הניפה על נס את השאלה "מי הוא הנבל הגרוע יותר - הדוד תום או סימון לה-גרי (בעל העבדים האכזר ביותר ברומן)"<br />
<br />
אז נכון - גם לטיעונים האלה יש מקום. וכבר בשנות העשרים הציג ז'בוטינסקי בחירה דומה באחד מסיפוריו, בו הן הנבל המענה והן הצדיק השותק מגיעים יחדיו לפתחה של גהינום. לויכוחים האלה יש מקום, אפילו מקום חשוב בתוך השיח הציבורי על פירושו והבנתו של הקנון התרבותי שלנו. אך כל אלה מתקיימים רק כאשר הקנון נשאר כזה.<br />
<br />
אלא שבמקום להמשיך ולהתווכח, הספר יצא מהמחזור. הסיבות שננקבות היו פרוזאיות בהרבה. הספר מכיל שפה לא ראויה - דרך מולבנת לציין שהספר עשוי להכיל אזכורים של The N word - פסיכוזה אמריקאית <a href="http://news.yahoo.com/fired-word-negro-spanish-class-135016980.html">מיוחדת במינה</a>. כמו כן, מנציח סטריאוטיפים של שחורים כעבדים.<br />
אז כן, הדוד תום עשה את שלו. מתישהו, מזמן, בשיעור אחר. מי צריך אותו עכשיו? הוא לא זכאי להכנס אל הארץ המובטחת, הוא יקבר בין אמונות העבר. אל הארץ המובטחת יכנסו רק שחורים גאים - ניקח את דג'אנגו. הכושי יכול ללכת. מה זה יכול? חייב.<br />
<br />
ריי בראדברי המנוח, בספרו "פרנהייט 451", מטיל את האשמה לשריפת הספרים הגדולה על הרגישות החברתית, עשרים שנה לפני שזו פרצה לתודעה. אני אמנם לא מאד חושש מכליון התרבות, אבל עם הרגש שהניע אותו לעשות את הקישור הזה דווקא קל לי להזדהות.<br />
<br />
* לא מצאתי מקור רשמי שמאשש את הוצאתו של "אוהל הדוד תום" מהספריות. אבל הרבה מאד מאמרים וביקורות מדברים על זה כעובדה מוגמרת ומתייחסים למעמדו של הספר בארה"ב כbanned. אני מניח שמדובר בעניין של השפעה חברתית רכה ולא בטוח איך אומדים את קיומה.</div>
דניאל פידלמןhttp://www.blogger.com/profile/11530338091752632913noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8811679224183617483.post-56665985206405640092013-06-02T03:58:00.003-07:002013-09-16T10:03:34.464-07:00בגנות ההרמוניה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<b>ומה היא לא</b><br />
<br />
תלמידים בכיתה י"א בדרום נתבקשו לצייר על הקירות דברים שחשובים להם. נערה אחת ציירה את דגל הגאווה ונתקלה בהתנגדות מצד רוב תלמידי הכיתה. המצב התחמם עד שהמנהלת הגיעה להכריע. היא הכריזה שהעניין יוכרע בצורה דמוקרטית - הצבעה בוצעה בין התלמידים אם להשאיר את היצירה על כנה או לצנזר אותה. מרבית הילדים בחרו לצנזר והיצירה הוסרה לאלתר.<br />
<br />
כשקראתי ידיעה חדשותית זו ידעתי כבר מה יהיו המילים שילוו את הופעתה בפיד שלי - "המנהלת חושבת שדמוקרטיה זה כשהרוב מדכא את המיעוט" הוא סיכום סביר שלהם.<br />
<br />
אני מוכרח לומר שאם זה מה שחושבת המנהלת, הרי שאני מסכים איתה.<br />
<br />
<a name='more'></a>למרות שהיא לא מדוייקת. פעמים רבות שבדמוקרטיה מדכא דווקא המיעוט את הרוב. העיפו מבט בחברה שהצמיחה את המושג הזה - אתונה. מאתיים אלף תושבים - ארבעים אלף בעלי הזכות לבחור ולשמש במשרות ציבוריות. לנשים, עבדים ולמהגרים לא שמורה זכות כזאת.<br />
<br />
אז תגידו - נו, מה אתה מביא דוגמאות מלפני יותר מאלפיים שנה? פעם היה מושג עתיק. מאז הוא השתנה.<br />
בסדר. נתבונן במופעים קרובים יותר. מעטים חולקים על היותה של ארצות הברית מדינה דמוקרטית. עם זאת, העבדות בה הייתה חוקית במשך כשמונים שנה. איש לא חולק על חשיבותה של המהפכה הצרפתית לכינון וביסוס הדמוקרטיה. עם זאת - רוצחים נציגי הרוב השולט מיעוט של שלושים אלף איש במשפטי שווא או בלי משפט תוך ארבע שנים.<br />
<br />
רוצים את המאה העשרים? קחו את שוויץ, שהמסורת הדמוקרטית בה נמשכת בגאון משלהי ימי הביניים. שוויץ העניקה זכות הצבעה לנשים (ברמה הפדרלית) ב1971.<br />
<br />
בשלב הזה של הדיון מקמטים האנשים המבינים את חוטמם באבל, כאילו נתקלו בשביעיסט מביע עמדה. "כשאנחנו מדברים על דמוקרטיה" הם מסבירים בעייפות - "אנחנו מדברים על דמוקרטיה ליברלית. שזכויות המיעוט מוגנות בו. זה חלק נורא נורא חשוב בדמוקרטיה".<br />
<br />
משפט זה הנו אבסורדי. קל לראות כי הסיבה לקיום המושג "דמוקרטיה ליברלית" היא שהערכים הליברליים (בין אם בפירוש האמריקאי או האירופאי של המילה), אינם נכללים בדמוקרטיה. <br />
<br />
אדם שאומר שהגנה על המיעוט (או זכויות האדם, למשל) הם חלק נורא חשוב בדמוקרטיה, דומה לאדם הטוען כי הפרלמנט הוא חלק הכרחי במלוכה, מכיוון שכשאנחנו מדברים בימינו על מלוכה אנחנו מתכוונים לרוב למלוכה חוקתית, או אדם שסובר כי מסורת אבות אינה גורם משפיע ביהדות בגלל הפופולאריות של ההלחם "יהודית ודמוקרטית".<br />
<br />
דמוקרטיה היא מנגנון בו קבלת ההחלטות במדינה נמצא בידי הגוף האזרחי של אותה מדינה. זהו. מובן שקיימת גם מסורת ארוכה של חשיבה דמוקרטית - ומובן שחלקים רבים ממנה עוסקים בהתמודדות עם אתגרים לדמוקרטיה, נניח- "איך לעזאזל מקיימים חברה דמוקרטית כאשר כל אחד הוא אזרח?"<br />
<br />
הליברליזם והאמנציפציה היוו אתגר לדמוקרטיה וסיכון לדמוקרטיה. הם אמנם התפתחו באותה תקופה ותחת השפעות דומות, אך הם לא חלקים אורגניים ממנה ואף פעם לא היו. בריטניה המלוכנית ביטלה את העבדות מוקדם יותר מארה"ב הדמוקרטית. גרמניה של ביסמרק ובמידה מסויימת גם אוסטריה של מטרניך הנהיגו חוקים להגנה על המיעוטים מוקדם יותר ממדינות דמוקרטיות יותר.<br />
<br />
אז למה בעצם זה מפריע לי? למה אני דוחף את האתונה שלי לבתי ספר בדרום? או שאני בעצם רוצה לומר שלהשתיק את הילדה שציירה היה בסדר?<br />
<br />
<b>לא תעשה לך פסל</b><br />
<br />
הרמוניזציה. היא זו שמפריעה לי כאן. השימוש במילה "דמוקרטיה" כדי לציין "נחמד". מעין יעד גנרי לתיקון המדינה. תרופת פלא לכל מה שלא עובד. כיצד תדעו אם נחמד באיזו מדינה נידחת - בדקו אם יש בה דמוקרטיה (אם לא - כנראה שיש בה פשיזם. זה הציר).<br />
<br />
זה ציר מסוכן. במקום להיות מודע לקונפליקטים היסודיים בין התפיסות השונות שמניעות את החברה שלנו ומגנות עליה, מגובבים כל המושגים המשוייכים אסוציאטיבית לקדמה לכדי צרור אחד עטוף ססמאות פשטניות. העקרון הוא: אם יש בעיות בדמוקרטיה שלנו - הרי שאין מספיק ממנה. כל בעיה צריכה להפתר על ידי חבטות חוזרות ונשנות עם השק הקדוש שלנו. אנחנו מעדיפים שלא לדבר על כך שהשק מכיל שלושה חתולים שונים שמעולם לא חיבבו זה את זה.<br />
<br />
"דמוקרטיה זו שיטה ממש מחורבנת", יוחס לצ'רצ'יל "אלא שכל האחרות שניסינו היו מחורבנות אפילו יותר". על האמירה הזו אני בהחלט מוכן לחתום. נדהמתי לגלות שרבים מפרשים אמירה זו כניסוח מפולפל של "דמוקרטיה זו שיטה טובה". הם טועים. אני מאד מקווה שאני לא צריך להסביר למה דמוקרטיה זו שיטה מחורבנת במדינה בה יאיר לפיד משמש כשר בכיר. דמוקרטיה אף פעם לא הייתה פסגת השאיפות, בפני עצמה. אם הפכה לכזאת - הרי שזה דבר האומר דרשני.<br />
<br />
התפיסה שקיים איזה ערך שמבטיח הרמוניה בת השגה היא תפיסה מסוכנת, היא תפיסה שיש להאבק בה, וזו התפיסה הקיימת במקומות מסויימים כלפי הגיבוב הדמוקרטי. זו תפיסה שגורמת לאנשים להפסיק לבחון את ערכיהם, לשקול אותם שוב ושוב. שהרי אם מדובר בתרופת פלא שמכילה את הכל, הרי שאיננו צריכים לדאוג בקשר למינונו של כל מרכיב ומרכיב, הלא כן? יכולים להפסיק לחשוש מהרעילות והסכנה הפוטנציאלית שיש לכל רעיון פוליטי באשר הוא.<br />
<br />
לגיבוב הזה יש סיבות שונות, הרבה מהן קשורות למורשת המלחמה הקרה ולבניית ההצדקה לאימפריאליזם האמריקאי. אני חושב שאחת הסיבות לגיבוב הזה בארץ ולצורתו הייחודית פה, זה אותו שילוב מהדהד ממגילת העצמאות: "מדינת ישראל תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית". ועל אף שדברים נוספים רבים נאמרו לגבי אופי המדינה באותה מגילה ממש, הפך צירוף זה לדיכטומיה. על הדמוקרטיה הוטל לסחוב כל רעיון ושבר רעיון שיגן עלינו מהצד השני של המטבע. הפרמיטיבי והקמאי.<br />
<br />
כל סיעה גיבשה לעצמה איזה מן תפיסת דמוקרטיה. מישהו תלה על צווארה את חירויות הפרט. מישהו אחר - הגנה על מיעוטים, ואף רעיונות פרוגרסיביים ממש. כך נוצרו מספר כתות קטנות ומשולהבות, כל אחת מגינה בחירוף נפש על אליל הדמוקרטיה שאפתה היא ותוגרת בכל היתר ככופרים ובורים. <br />
<br />
אז חבל. חבל שהאיום היהודי גרם למגני הדמוקרטיה להשחית את ערכיהם שלהם. חבל במיוחד כי מלכתחילה לא מדובר באיום, אלא בהזדמנות.<br />
<br />
<b>כי שקט הוא רפש</b><br />
<br />
כי קונפליקט בין רעיונות זה דבר טוב. פ' סקוט פיצג'ראלד אמר שמבחנו של מוח מהמעלה הראשונה הוא היכולת להחזיק בשני רעיונות מנוגדים בה בעת, אבל אני לא חושב שעלינו להגביל מטען זה למוחות מהמעלה הראשונה בלבד. אדם מתלבט וקרוע הוא אדם ער. חברה מתלבטת וקרועה היא חברה מגיבה ומתפתחת. מערכות שונות של ערכים הן הכלים הטובים ביותר לשמירה על פרספקטיבה. יכולת לשקול שוב ושוב את הדברים בהם אתה מחזיק ולא לתת להם לצמוח סביבך עד אבדן מלא של ראיית האידיאות שמחוץ לאידיאולוגיה.<br />
<br />
אם ישנה איזו מעלה לדמוקרטיה, הרי שהיא בדיוק ביכלתה להכיל את הקרע. לנהל את הויכוח בצורה הרסנית פחות מיתר הדברים שנוסו. אלה שטוענים שדמוקרטיה היא השילוב המושלם (איש איש על פי תפיסתו) בין כל מה שמזוהה איתה לפעמים, מבטלים למעשה את יתרונה המובהק האחד.<br />
<br />
הקונפליקט הוא הפתרון. אחיזה בשתי אידיאולוגיות סותרות או יותר לא בהכרח ממתנת (ומי צריך את זה בכלל?), אבל נוטה למנוע את ספירלת ההקצנה - אם תרצו דוגמא מן ההיסטוריה הקרובה, הסתכלו על ההבדל בין קבוצת הפמיניסטיות ללא חוש הומור לבין קבוצת הפמיניסטיות *הדתיות* ללא חוש הומור. הראשונות התדרדרו תוך חודשיים לבור של שנאה וטהרה, השניות שומרות על רמת דיון גבוהה ועניינית ואפילו (האימה!) על חוש ההומור. הסכנה היחידה המאיימת עליהן היא פשרה. ברגע שתיווצר איזו סינטזה אמיתית ובת אחיזה בין יהדות לפמיניזם, הרי שכאב הקונפליקט ישוכך וסכנת ההרמוניה תרים שוב את ראשה ה- מה לעשות? - יפהפה.<br />
<br />
הרמוניה שסימניה זהים - תגובות צפויות ואוטומטיות, החרמת הטועים והוקעתם, טהרנות, פיתוח אטימות מוחלטת לכל צורת חשיבה אחרות וכמובן מסמוסה של יכולת ההפרכה (Falsifiability) לאידיאולוגיה המדוברת.<br />
<br />
אז חנכו את עצמכם להחזיק רעיונות מנוגדים. אני מציע להתחיל בשינון המשפט: "זה לגמרי דמוקרטי - ולפיכך פסול".</div>
דניאל פידלמןhttp://www.blogger.com/profile/11530338091752632913noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-8811679224183617483.post-40988399254202421312013-06-01T12:18:00.001-07:002013-09-16T10:04:29.560-07:00בגנות הגנות על "ארבע במאה"<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
נתקלתי בעוד <a href="http://saloona.co.il/tinkerbell/?p=953">רשומה </a>בנוסח - "4 ספרים במאה מחרבים את התרבות" ובטעות* הגבתי.<br />
<br />
אתחיל מהנימה האפוקליפטית של האמירות האישיות (אך הו, כה כלל-אנושיות) שבסוף הרשומה. היא הייתה זו שהקפיצה אותי, כפי שכתיבה אפוקליפטית נוטה לעשות. אחר כך אחזור ואסמן קצת את מחשבותיי בקשר למודל הכלכלי.<br />
<br />
"אם לא תיזהרו, תישארו בלי מילים שיתנו לכם השראה, שיבעירו לכם את הלב, עם ספרות בינונית ומטה ו"האח הגדול" בטלוויזיה"<br />
<br />
לא. גם אם שום דבר לא ייכתב יותר לעולם, ללא שיפור חד באורך החיים או קצב הקריאה, אף אדם לא יספיק לסיים את הקלאסיקות הגדולות של תרבות המערב בלבד בימי חייו. אף אחד לא צריך אותנו** בשביל שנהווה תחרות לתכניות ריאליטי. ומבחינת הערך התרבותי - אולי עדיף לפתח את אורך הרוח הנדרש כדי לקרוא את דיקנס בימינו, מאשר לנסות לדלות את הפנינים בערימות הגרפומניה שמציפים את הדוכנים.<br />
<br />
<br />
<a name='more'></a>"שילמתי על הספר הזה סכום לא קטן, אבל אתם יודעים, הדברים בחיים שעמלים להשיג אותם הם הדברים שמעריכים יותר מכל"<br />
<br />
גם לא. לפחות לא אני. הספרים היקרים לי מכל הם ספרים שלא אני קניתי. חלקם מתנות מאנשים יקרים וחלקם מציאות ברחוב. בספרייה הפרטית שלי, המונה יותר מאלף כרכים, יש קרוב למאתיים אסופים שכאלה. דווקא אותו ספר נדיר שאקנה במחירו הקטלוגי יהיה מלווה בתחושה מרירה משהו. תג המחיר יבער עליו כמאשים את הבזבזנות שלי. לנצח ינסה להשתוות לכסף שהשקעתי בו ולהצדיק את ההשוואה. וגילוי נאות: גם את הספרים למתנות אני מעדיף לקנות כארבע במאה - אני לא רוצה שיכאב לי במקרר כשאני מנסה לשמח אנשים שיקרים ללבי. והבילוי הזה של מציאת ארבעה ספרים שיתאימו ממש לארבעה אנשים שונים (או לארבעה אהבות שונות בי) - הוא פאזל מהנה ומרתק. בילוי שהוא משחק שהוא תרבות.<br />
<br />
"במצב העניינים הנוכחי, אני לא אתפלא אם לא רק יסמנו בתוך ספרים במרקר (אני מתחלחלת רק מלכתוב את זה) אלא גם יבעירו איתם את הגחלים בברביקיו הבא. אחרי הכל, הם היו רק 7 ב-100"<br />
<br />
אני לא יודע. אני לא מתכנן להתחיל לשרוף ספרים גם אם הם יהיו 100 ב100. מי כן ולמה?<br />
<br />
"לפני שאני מתחילה לקרוא, בכל פעם, יש לי מנהג מוזר כזה ללטף את הכריכה, להנות לרגע ממגע הנייר ומריחו, להתוודע לספר מחדש כאילו היה מאהב ישן"<br />
<br />
אין שום דבר רע בפטישיזציה הזו ואני בהחלט מזדהה עם גילוי זה שלה. כאמור, יש לי כאלף כרכים - אני אוהב ספרים ולאהבה הזו יש גם ביטוי פיזי. אלא שמדובר באחד מהדברים שיעכבו יותר מכל את הבעיה הממשית שקיימת - סופרים שזוכים לאהבת הקהל אך לא לנדיבותם.<br />
<br />
המודל הנוכחי תקול משהו, כן. ככל מודל תקול אי פעם הוא יוחלף במשהו אחר. אותו משהו כבר נמצא איתנו בשוליים - <a href="http://mendele.co.il/">ספרים דיגיטליים </a>בשיווק ישיר, או שיווק כמעט ישיר, במחירים סבירים כמו 10-20 שקל לספר. לומר האמת, המבנה מספק מענה גם עבורנו הביבליופילים ומאפשר לנו הגשמה פיזית מלאה של מושא תשוקתנו. יוזמות עסקיות כמו "<a href="http://www.lulu.com/">לולו</a>" שמספק הדפסה פיזית על פי רצון או דרגות תמיכה גבוהות ב"<a href="http://www.kickstarter.com/">קיקסטרטר</a>" (גם ב<a href="http://www.headstart.co.il/page-58-%D7%90%D7%99%D7%9A_%D7%96%D7%94_%D7%A2%D7%95%D7%91%D7%93.aspx">גרסא ישראלית</a>) שמאפשרות לקבל מהדורות מודפסות ומהודרות במיוחד לאלה שאוהבים באמת ורוצים להשקיע.<br />
כל אלה הן אפשרויות מרתקות, התפתחויות טבעיות להחלפת מודל מאכזב שכבר לא סוחב את עצמו. חזרה מסויימת למודלים קדומים יותר של פטרונות ויצירת קשר ישיר בין היוצר למוקיריו. האפשרויות האלה לא נקיות מפגמים (למרות שיוצרים מסויימים זה כבר מאכיל יופי) וייתכן שיעבור עוד עשור או שניים עד שיגיעו לבשלות - במיוחד בארץ***.<br />
<br />
הזכרתי שדברים עליהם לא שילמתי אהובים עלי יותר. בעניין זה יש לי על מי להסתמך.<br />
<br />
כאשר הדפוס היה עוד צעיר ותמים יותר (אני מדבר פרטנית על המאה ה16), מכירת ספרים על ידי כותביהם נחשבה כמעשה שלא יעשה. חוסר טקט מובהק. בהמשך לתפיסה של ימי הביניים, הידע וההשראה נתפסו כמתנות האל שהסחר בהן דומה להזנייה עצמית או לספספור בשרידי קדושים. הסופר קיבל אותן כמתנה ולפיכך היה עליו להעביר את המתנה הלאה. <br />
המו"ל, לעומת זאת, שעמל ממש, רכש מכונת דפוס, סידר את האותיות ולפעמים גם כרך, היה מוכר את הספרים. המחבר היה מקבל אות הוקרה ממנו - כמות מסויימת של עותקים שסוכמה מראש בעל פה. לעתים כמה מאות. עותקי המחבר של ימינו (עשרה במקרה הנדיב מאד. על פי רוב שלושה עד חמישה) הם שריד סמלי לאותה מסורת.<br />
אז המחבר היה מחלק מתנות. אנשים שזכו למתנות אל רמות כגון השראה וידע, זכו גם להוקרה בקרב שועי ארץ. מתנות שניתנו דרשו מענה. לעתים המענה הזה היה כספי, לפעמים - חליפת בגדים, לפעמים סוס ולפעמים גם ג'וב.<br />
הכותבים לא הססו לנצל מוסכמה זו כדי להבהיר (באמצעות הקדשות אישיות, שלפעמים גם נכרכו עם כל עותק בנפרד), מה בדיוק הם צריכים בחיים. בקשתם לא תמיד נענתה, אך לפעמים - כנראה כאשר מקבלי הדורון ממש אהבו את הספר - נענתה ברוחב יד גדול בהרבה מערכו המוניטארי של הספר.<br />
<br />
אז זזנו משם, מכל מני סיבות. עכשיו לכל ספר יש מספר שנתנה לו ההוצאה לאור, והמספר הזה קדוש ואין בלתו. אני לא מכיר לעומק את הגורמים לשקיעתו של המודל הזה, אבל אני מעריך שבדומה למצב הנוכחי - היה קשר גם לעלייה עצומה של כותבים וכתיבה. אני לא שבוי נוסטלגיה כלפי המודל ההוא, אבל אני חושב שההשוואה מאפשרת לראות את מגוון האפשרויות להתנהגות הכלכלית של התרבות.<br />
השוואה כזו מצביעה אולי גם על כמה מהחולשות בזה הנוכחי, שאנשים כה רבים מתעקשים לדבוק בו בשיניים ובציפורניים, כאילו שבלעדיו (והכותבת מובילה לזה) - שוב ישרפו ספרים.<br />
<br />
* בטעות: התכנית הייתה שתי שורות בפייסבוק ויצאתי מכלל שליטה.<br />
**גילוי נאות: הכותב הנו אדם כותב, אשר מקווה להרוויח כמות מסויימת של שקלים באמצעות כתיבתו בעתיד.<br />
*** בצפותי את הטענה: "ומה לעשות בינתיים!?", אז גם אם ניקח את התרחיש למצב האבסורדי ונגיד שאיש לא יתפרנס מכתיבה יפה בעשור או שניים הקרובים - שום דבר נורא מדי לא יקרה. אולי הפסקה כזו עבור עולם הספרות המסואב והרפיטטיבי יכולה רק להיטיב עמו. ואנשים נחוצים באמת, שציפור נפשם קוראת לכתוב, "מדגם בורחס-אקו-קפקא-טולקין" יכתבו עשרים שנה גם בלי לקבל גרוש. ואני אומר את זה כאדם שהוזכר בהערה הקודמת.</div>
דניאל פידלמןhttp://www.blogger.com/profile/11530338091752632913noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8811679224183617483.post-88499687851519560152013-03-29T04:33:00.001-07:002013-09-16T10:05:17.788-07:00שקיעת הידע הכללי<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
"שמעת שאברמוביץ' זכה במאה אלף דולר בקזינו בוגאס?"<br />
"שמעתי, בטח שמעתי. אלא שלא היה זה אברמוביץ' אלא רובינשטיין, לא בוגאס אלא בשיקגו, לא בקזינו אלא בפוקר, לא מאה אלף אלא אלפיים דולר, ולא הרוויח אלא הפסיד"<br />
<br />
אז משהו כזה.<br />
<br />
שנים כבר שאני מצטט את מאמרו של אותו סנאטור אמריקאי משנות השלושים: "אין אדם יכול להיות בשני מקומות בו זמנית, אלא אם כן הוא ציפור", מצטט כפי שנתקלתי בו באיזה ספר.<br />
<br />
אלא שכאשר מצטטים דבר במרחבי הרשת העולמית, נתקפים בחרדה. מה באמת מקור המשפט? שמא שיבשתיהו? אולי בכלל הומצא על ידי מחבר אותו הספר, וייחוסו הוא פרי של אמריקנופוביה או שנאת סנאט? פתאום נעשה לא נוח לשלוף מן הארעי כאשר מי שיקרא אותן מחובר בו בזמן למאגר הידע האנושי.<br />
<br />
אז הלכתי לבדוק אצל <a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Boyle_Roche">דודה ויקי</a>. ומסתבר שנכון, הדברים נאמרו. אבל לא על ידי סנאטור אלא על ידי חבר פרלמנט, לא אמריקאי אלא אירי, לא בשנות השלושים אלא בשנות התשעים של המאה השמונה-עשרה, ולא כמעשה-מירי-רגב גרידא אלא כציטוט של מחזה קומי מאותה התקופה.<br />
<br />
אז הגרסא שלי טובה יותר, כן. האם אוכל להמשיך לצטט ממנה באותה החופשיות, בלי לחוש במדקרות מצפוני? מסופקני. יותר מדי יש בי מן היקה.<br />
<br />
הו, אינטרנט. איזה מן פיגוע בלב התרבות הנך.</div>
דניאל פידלמןhttp://www.blogger.com/profile/11530338091752632913noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8811679224183617483.post-46468925183075619082013-03-19T08:27:00.002-07:002013-09-16T09:57:49.800-07:00מחירות לעבדות ובחזרה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
באיחור אלגנטי, עיקרי השיעור שהעברתי לכיתה ז' לקראת פסח. כמה אמצעים רטוריים נשתמרו מהצורה המקורית. אף כי הלכתי והתרחקתי ממנה עם העמקתי אל תוך הכתיבה.<br />
<br />
הבה נדבר על פסח. אבל לא על היציאה מעבדות לחירות. את זה כבר עשו הרבה. בואו ננסה לדבר על הצד השני של המטבע.<br />
<br />
<a name='more'></a>כי יש צד שני, כן? איכשהו מלאה ההיסטוריה שלנו בסיפורי חילוץ מופלאים. סיפורים מסיפורים שונים מתחילים כשעם ישראל נתון תחת שעבוד מלכות רשעה כלשהי. זה המבנה הבסיסי של ספר שופטים - רק נגמר סיפור אחד בו שופט משחרר את שבטו בקרב מזהיר וכבר נתנם הקב"ה בידי משעבד אחר. ואיך? האם היו גם תבוסות גדולות? למה לא מוזכרות הן? מתי כבשו היוונים את בית המקדש, לכל הרוחות?<br />
אז אני חושב שבתוך הסיפור הגדול ביותר של היציאה מעבדות לחירות חייב לשבת איפשהו גם סיפור על הכניסה מחירות לעבדות, לא? עבדות היא לא מצב טבעי, לא לאדם ולא לעם.<br />
<br />
אז נסתכל מה יש לנו במקרא. "ויקם מלך חדש שלא ידע את יוסף"? "הבה נתחכמה לו"? "יעמיד עליהם שרי מסים"? אז יופי, יש לנו פה תיאור של ביצוע שיטת סלמי על ידי רשויות שמטרתן היא הכלת האיום. אפשר לדמיין את זה בקלות - ראשית מטילים מס עובד, הווי אומר: עליכם להקדיש מספר ימים כל תקופת זמן לעבוד בפרוייקטים הלאומיים. אחר כך - מספר הימים עולה, מנהלי עבודה שוכרים אנשים עם שוטים כדי לייעל את התפוקה והסוף ידוע.<br />
<br />
אלא שעדיין חסר לי משהו פה. נראה לי שכדי לשעבד כך אזרחים, לא מספיק צר אחד. צריך שיהיה בהם גם איזה יסוד פנימי של הסכמה לכך. כמו בשעבודים רבים אחרים, בני ישראל שוקעים אליו בניחותא, ללא התנגדות, ומתעוררים אי שם עמוק בתוך הסיר.<br />
הבה נחפש כזה אם כן. ננסה לחזור לספר הקודם ולהזכר - תחת אלו נסיבות בעצם ירדו בני ישראל למצרים ולעבדותה? רעב בארץ, אתם אומרים? שבע שנות בצורת? לא כך. הייתה אז ירידה אחת, אך לא הירידה הזו.<br />
אמת. האחים בזו לבעל החלומות ושטמו לו. אמת, הקב"ה הביא בצורת אשר גרמה להם להזדקק לו ולהיות תלויים בחלומותיו. דחק אותם אל הכפרה ואל שלום הבית.<br />
אך לא הייתה זו אותה הירידה. בסוף ספר בראשית, עולים בני ישראל ארצה לקבור את אביהם יעקב במערת המכפלה. מותו של יעקב סוגר את סיפור האבות, מתחיל את סיפור בני ישראל, גורלם בידם עתה. הם יכולים להשאר בארץ לרשתה - הבצורת נגזרה לשבע שנים, ואילו שנות יעקב במצרים - שבע עשרה שנה. יוסף הוא שר גדול שם, אמת, אך הם אינם כבולים לשם.<br />
<br />
והרי פעולתם הראשונה, מיד לאחר מות אביהם:<br />
טו וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. טז וַיְצַוּוּ, אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ צִוָּה, לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. יז כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא, לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ; וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף, בְּדַבְּרָם אֵלָיו. יח וַיֵּלְכוּ, גַּם-אֶחָיו, וַיִּפְּלוּ, לְפָנָיו; וַיֹּאמְרוּ, הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים.<br />
האחים מפחדים עדיין מיוסף. מות יעקב הרס את אשליית השלווה המשפחתית. אך הפחד מיוסף לא די בו כדי להרחיק אותם ממנו. לא, הם התחברו כבר אל עטיני השלטון שעל הנילוס, התרגלו לשבוע מסיר הבשר. הם פוחדים מיוסף, אבל כבר לא מסוגלים להנתק ממנו.<br />
הביקור המשפחתי למקומות הקדושים שבארץ כנען הדלה מספיק להם, וכדי לשוב אל הרווחה שמספק יוסף, הם נוקטים בשתי אסטרטגיות.<br />
א. שקר. לא כתוב במפורש שמדובר בשקר, אבל הסיטואציה רומזת על כך, וגם חלק מהמפרשים מזכירים זאת. לא ראינו בשום מקום שיעקב מצווה על יוסף למחול לאחים. לא ראינו שיעקב מודע בכלל לנסיבות מכירת יוסף. הבחירה להעביר את הציווי הזה מיד לאחר מותו נראית, כמינימום - חשודה.<br />
ב. שעבוד עצמי. כאמור, האחים לא ניצלו את הזמן כדי לעשות חשבון נפש והשלמה אמיתית. הם מרגישים עדיין אשמה ונחיתות מול יוסף. מבחינתם, הדרך היחידה בה יוכלו להמשיך ולחסות בצילו משמת יעקב היא על ידי שיעבוד עצמי.<br />
מדרש ידוע הוא (שאיני מוצא את מקורו עכשיו) הוא שהסיבה שארץ ישראל ניתנה לע"י היא בשל תלותה בגשמים, ולפיכך גם בקב"ה ובתפילה אליו. בארצות השוכנות על הנהרות הגדולים כמעט שאין אין תלות כזו - מקורם של המים ידוע, כמו גם ההיררכיות המייסדות עצמן על גדותיהן. ארץ ישראל ניתנה לעבדי ה', לא לעבדי עבדים (מדרש זה הוא גם מענה סביר לשאלת היותה של א"י המקום היחיד במזרח התיכון שלא בורך בנפט).<br />
בני ישראל אינם מעוניינים בעסקה הזאת. הם כבר התוודעו ליאור, והבחור שמחזיק את המפתחות אליו הוא קרוב משפחה, גם אם לא נעים במיוחד. הם בוחרים לבלוע את הצפרדע ביחד עם המים.<br />
<br />
יוסף מנפנף את זה. במשפט אחד הוא מסלק עצמו מלהיות רב לעבדי עבדים - יט וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ: כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים, אָנִי. כ וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב.<br />
"עזבו אותי, בחייכם" אומר יוסף. הוא מבטל את שעבודם, ומתעלם מהפברוק של דברי אביו. נוסף לכך, הוא, כאדם שיש לו גישה אל מסדרונות השלטון, מבין עד כמה שהשקיעה בתלות הזו מסוכנת. לפני מותו הוא פונה אליהם שוב ומשביע אותם. כד וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו, אָנֹכִי מֵת; וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.<br />
אלא שהם בוחרים להשאר. ובני בניהם של עבדי העבדים כבר כמעט שלא יוכלו לדמיין מציאות אחרת. וכשקם מלך חדש במצרים שלא יודע את יוסף וההסדר איתו, ומאמין באמונה תמימה שאכן, תחת אלוהים הוא - אז נסגר הכלוב.<br />
<br />
***<br />
<br />
אלא שבין שני האירועים האלה משולב קטע נוסף. קטע המעניק לסיפור הגאולה הארכיטיפי את שמו הצנוע. "שמות" וזהו. חיוור משהו ליד כותרת הקוינה המופארת והמהותית "אקסודוס" שמלווה אותנו מאז תרגום שבעים. התפקדות אקראית ממש. ספירת מלאי.<br />
המדרש הידוע בויקרא רבה, מונה ארבע סיבות לכך שזכו בני ישראל להגאל, והראשונה שבהם היא "שלא שינו את שמם". ורבות דובר על היותם של השמות והיכולת להענקתם מעיקר התכונות של החירות. בתורה זה גם ראשונת הזכויות של האדם.<br />
<br />
יעקב אבינו רואה זאת, נדמה לי. בפרשה שקודמת לשיעבוד, נאמר וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.<br />
רבים הקשו על זה, שכן כאשר מתאספים בניו ליד יצועו אין הוא מדבר איתם על אחרית הימים, כפי שהבטיח. הוא נפרד מהם, מדבר על זכויותיהם, חטאותיהם, מאפייניהם, נותן בהם סימנים.<br />
לי נראה שזהו לב העניין. יעקב רואה את השעבוד, ולכן הוא מקדים ומגיב. לכן הוא ממהר לנטוע בהם את זרע הגאולה. את שמותיהם. בכמה משפטי מחץ הוא מקשר אותם לאירועים, לסמלים, לבעלי חיים. יוצר עבורם שדה תרבותי וסמלי. מטביע בהם זהויות מותג. קלפים סודיים ליציאה מבית הסוהר.<br />
<br />
ולכן, כשנפתח ספר שמות, לא ניגש הסופר המקראי אל העבדות עד שמזכיר לנו את האקדח שנתלה על הקיר מערכה קודם לכן. הם יהיו עבדים, כן, אך אל לכם לשכוח שאינם בקר. יש להם שמות. הם זוכרים את אביהם. כיוון שבלי שמות, רק משטר דיכוי ייתכן. אבל עם שמות, עם שפה, אפשר להגיע בלב שלם גם אל החוקים ואל המשפטים ולזכות לחירות של אמת.<br />
<br />
חג אביב שמח. אל תשכחו לצאת ממצרים.<br />
<div>
<br /></div>
</div>
דניאל פידלמןhttp://www.blogger.com/profile/11530338091752632913noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8811679224183617483.post-47715184795709234922012-02-16T13:01:00.001-08:002013-06-18T13:54:52.241-07:00לגנות האינטרנטים<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
בני האדם לא נבראו שווים - זה ברור לכל מי שעיניו בראשו. יש גבוהים ונמוכים, בריאים וחולניים, יפים ומכוערים, טפשים וחכמים. (או בשיחדש התקין-פוליטית "הולמים יותר או פחות את השיח הפאלולוגוצנטרי").<br />
מצד שני, חביב אדם שנברא בצלם. דתות האיחוד לימדו (ויורשותיהן הליברליות והסוציאליסטיות קיבלו) כי ערכם של בני האדם גדול מסכום יעילותם ומעפיל עליו. שלאדם יש ערך סגולי, ניצוץ אלוהי, שהוא למעלה מיכולת התפוקה וההשתלבות שלו. שבני האדם שווים, כן.<br />
ואם נצמצם את נושא השיחה הנוכחי - קולם של כל בני האדם ראוי להשמע. לא כל בני האדם יודעים להתבטא באותה יעילות.<br />
אלא שבפרא הדיגיטלי של אינטרנטים מתרחק צלם האדם ומצטמצם לכדי יכולת הביטוי שלו. לאפרטוס הלוגי והפולמוסי, ליכלתו להבין את תחושותיו ולנסח אותם, ליכולתו לאתר את הבקיעים בהגיון של יריבו ולתקוף אותם, ליכלתו לעשות "זינג!", להשאר על הסוס לאחר התקפה ולהשתמש בכוחו של יריבו כנגדו. לתעל בחן את ההמון המריע. מריע לספורטאים הטובים יותר, לבריונים הערמומיים יותר. אין שום חשיבות לפרט שהבריונות נתמכת על ידי מוח מיומן ולא שרירים מאומנים.<br />
<br />
<a name='more'></a>הבריונות עליה אני מדבר ניכרת בבירור כאשר נקלע איזה נטע זר לפורום מגובש היטב. הלה יזכה ישר להתקפה כללית ויהא האומלל רהוט ומנומק ככל שיהיה, פשוט לא יספיק להשיב לכל החבטות. הוא יזעק לתגבורת במגרש הבית שלו ויביא איתו עוד כמה, וכדי למקסם את התועלת, יתעסקו כולם יותר בקטילות מאשר בלימוד. נו, דינמיקה של כנופיות. כל אחת יושבת לה במעוזה, חוששת להראות ולו שמץ של הבנה כלפי רעותה.<br />
כך הופך לו הראציונל שניתן לנו כדי לחקור על העולם ולהדמות לאל, לקרדום לחפור בו מוקשים. ואם אין זו מעילה גבירבותיי, איני יודע מעילה מהי.<br />
זה קל ומספק, ודאי. חושי הטורף שמרוסנים באופן כה תקיף על ידי החברה שלנו מתפרצים בקלות כאשר הקרב הוא על השגת עליונות אינטלקטואלית בלהק. כאשר אדם יוצא מויכוח עקוב ומפרך, בן עשרות שעות אדם ועשרות קישורים, הרי שהוא אומר לעצמו - נלחמתי, עשיתי דבר ראוי, קידמתי את האג'נדה שלי.<br />
זה מספק מאד, לרוב זה שקר.<br />
***<br />
כשאני מדבר עם אדם שאינו מסכים איתי, מטבע הדברים שאני נתקף פליאה. "נו, כיצד זה ייתכן, לכאורה הוא גם בן אדם, עם כל מה שאדם צריך, ועדיין - דברים פשוטים שכאלה הוא לא מבין". בהנתן זמן, אני מנסה לחקור את המחדל - מאיפה הוא הגיע, מה הוא ראה, מה הוא שמע. אם הוא מתקשה להשלים משפט - אני עוזר לו. אם הוא לא בטוח מאיפה מידע הגיע - אנו חוקרים ביחד.<br />
אני חושב שהמנגנון הזה טבעי - שייכותנו לאותו מין ביולוגי יוצרת חזקת כנות. יש הנחה שאם אדם אומר משהו, מדובר במידע רלוונטי ויש עניין להאזין לו. ייתכן ויהיה במידע הזה כדי להבהיר מה מהמציאות. העברת הזירה לזירת טקסט בלבד, יוצרת הזרה. כבר אין אדם - אני נמצא תחת התקפה של רעיונות זרים אשר מאיימים על שלמותי הרעיונית ועליי לאתר ולהשמיד את מקורן. המחשבה שמשהו מהם עשוי להיות רלוונטי, חולפת אך לעתים רחוקות, לפחות באותן הזירות שבהן האדם מגדיר את עצמו מבחינה רעיונית.<br />
אפקט הזירה משפיע כמובן גם הוא. כפי שאפשר לראות באולפנים תקשורתיים או דיבייטים. אבל שם? נו, שם זה הרי מוגדר כספורט, הזמן יקר, הקהל הפכך, הביצועים חשובים, הנצחון הוא הכל. אבל אין שום חובה להעתיק את אפקט הזירה גם לאינטרנט, על אף נוכחותו של הקהל. לא, אפשר לנסות לייצר גם מנגנון של שיחת סלון.<br />
ואם האדם האחר צועק? אז או שתצעק עליו וכולם יהנו מההתנגחות, או שתנסה לברר למה הוא צועק. אולי תלמד מזה משהו. או שתעזור לו למצוא את המילים לבטא את עצמו ברוגע, ולו רק על ידי דוגמא אישית.<br />
***<br />
בכיתה ו' בערך הבנתי שכתלמיד יש לי יותר כוח מאשר למורים בכיתה - מופעל עלי פחות לחץ ואני יכול לגבש סביבי את יתר הקולקטיב בעוד הם לא. בנוסף, מוטלים עליהם יותר חוקים ומגבלות. בעוד לא היה בידיעה הזאת די כדי לבטל את הזהות המעמדית שלי, היא הצליחה לטשטש אותה. התחלתי לעזור למורים, פה ושם. להקל עליהם את הלחץ החברתי. הרגשתי שזה יותר ספורטיבי.<br />
אני מציע את אותה ההתמודדות גם בויכוחי אינטרנט - כאשר הטיעון שבמאמר חלש, חבל להשקיע את הזמן ואת המרץ בפירוקו. אולי כדאי למצוא את הרעיון שמאחוריו ולבדוק באילו נסיבות, או באיזו תפיסת עולם דווקא יש לו תוכן. תוכן שאפשר לקבל מספיק כדי באמת להתווכח איתו.<br />
אני מציע שכאשר מגיע אדם עילג המביע דעות שאתם שונאים, תנסו לדובב אותו, לא להשתיק. אולי משהו מהדעות האלה מבוסס על התנסות אישית ששווה לעכל על אף אי-מובהקותה הסטטיסטית? ייתכן גם והוא מייצג של אי אלה שכבות באוכלוסייה בשמם אתם נוהגים לדבר? כלום לא יאה לכם לשמוע אותם פה ושם? וכן, מה שנראה לכם כתודעה כוזבת גם היא תודעה, וכשמנסים לקלף אותה מבני אדם, בני האדם צורחים. ובצדק.<br />
***<br />
הניחו כנות. וכנות זה דבר שיש לעודד ולהעלות על נס. היא מאפשרת לנו לדבר ולשכנע. לא כל שמאלן מופעל על ידי ג'ורג' סורוס, לא כל ימני מופעל על ידי ג'ון הייגי. ובאשר לרגשות המניעים אותם - שנאה, פחד, חנפנות, עדריות - כל אלה קיימים גם בכם, כל אלה יכולים לשמש כגשרים של הבנה ושל שכנוע, כל אלה יכולים לסוב לכף זכות.<br />
היה האשמת אדם בבורות וסילוף ושלחת אותו לקרוא דברים - הכרזת קרב. הוא יקרא בשפתיים חשוקות ויחפש נקמה. הוא הרי יודע, יודע לחלוטין שהוא אוהב אמת מטיבו, לא בור ולא שקרן, ואם טענת כנגד זה- אתה הוא השקרן ואותך יש להפיל. ומה השגת? אז במקרה שאתה צודק במאה אחוז, מתפתח דיסוננס קוגניטיבי. כל הכבוד. היה והפנית אותו לקרוא חומר שעשוי לתרום לדיון, והצבעת לו גם על נקודות שעשויות לחזק מה מטענתו והשקפתו (לא כתכסיס, פשוט כי הם היו שם) ונו, אולי קנית לעצמך תלמיד. ואולי גם מורה.<br />
<br />
אז כן, אני מציע להיות פטרוני, להניח שמרבית בני האדם לא יודעים מה הם רוצים ולקרוא מאחורי השורות שלהם. מוטב פטרוני מאויב. זה שכל האנשים שווים לא אומר שאינם יכולים לעזור אחד לשני פה ושם, בתחומי עדיפותם היחסית.<br />
קל זה לא. אבל הגיבור, כידוע, הוא הכובש את יצרו, לא את יצר חברו. אולי שווה לנסות.</div>
דניאל פידלמןhttp://www.blogger.com/profile/11530338091752632913noreply@blogger.com0