יום שבת, 28 בדצמבר 2013

שו"ת נובי גוד

מאחר ורבו במקומותינו ההשמצות וחצאיי האמיתות נגד אחד מחגי ישראל הנכבדים, עלה על דעתי לפזר את הספקות וליישב את ההדורים ולומר את הדברים נכוחה. 

ולפיכך:

שאלה:
מה המשמעות של החג "נובי גוד"? מה מקור החג?

תשובה:
החג "נובי גוד" הוא חג עדתי של העדה הסובייטית. הוא מסמל לידה מחדש ואיחוד משפחתי וקהילתי. במקור מדובר בחג כוזרי, ממלכה יהודית אשר התקיימה בשטח ברית המועצות לשעבר לפני יותר מאלף שנה. שם החג הוא שיבוש של המילים "נווה הוד", כינויים הסודי של הכוזרים לעיר הבירה שלהם, עיתיל.


יום חמישי, 5 בדצמבר 2013

אני? אני מסיפר אחר

ניקח לדוגמא את דונה גרציה (חנה) מנדס-נשיא. באמת, דמות נפלאה – אישה ספרדית, עצמאית, אמיצה, משפיעה, ניהלה רשת להצלת יהודים, קידמה באופן יעיל הקמה של מפלט יהודי בארץ ישראל, קידמה תורה, רפואה ואמנות גם יחד, הצליחה לכפות חרם בינלאומי על נכס של מקבילת האו"ם דאז. איזו דמות ראוי ונוח יותר להפוך לגיבורה לאומית? לקרוא על שמה רחובות ומוסדות, לצייר על שטרות (הרי רק לא מזמן חיפשו נשים עבורם), להציב כדוגמא ומופת במערכת החינוך?

אבל לא הולך.

מצוקתו של יקה פוץ

מצוקתו של יקה פוץ

"מה זה משנה אם זה מדוייק? ללמוד אפשר מכל דבר" - כך אמרה לי סטודנטית אחת, והותירה אותי נטול אויר לזמן מה. ובאמת - מה זה משנה? הרי תפקידנו כמורים הוא לחנך, לגרום לריאקציה ולפתח את הילד החושב? לחשוב הרי אפשר על הכל. דקדקנות עובדתית? הבוז להן - העובדות היבשות שייכות לחינוך הישן, תכף תרצה גם שנשנן תאריכים.

אז למה זה מטריד אותי? למה מפריע לי שמרצה נכבדת אומרת דברים מופרכים לעילא ושאיש לא מוחה בעדה?

יום שני, 4 בנובמבר 2013

על מות הבעל

מפעם לפעם פושה במחוזותינו מחאה כנגד השימוש העברי במילה "בעל" לתיאור תפקיד הגבר בנישואין. ואכן, אנשים רגישים לשפה חשים את הצרימה באותה מילה, העוברת כחוט השני בין עניין הנישואין לעניין הקניין.


יום שני, 16 בספטמבר 2013

ועל מצוות עשה

בוידוי אנו מביעים חרטה לא רק על פגמים שפגמנו ממש, אלא גם על מצוות העשה שנמנענו מלעשות, ועבורי לפעמים זה החלק העיקרי של הוידוי. אמת, עשיתי רעה השנה, אבל רוב הצער שבלבי מכוון כנגד הדברים שלא עשיתי דווקא. ייתכן וזו חתימתה של החברה המודרנית המניפה על נס איזו השגיות, אבל אני רואה את הפגם הזה כזקוק במיוחד בתיקון, וכיוון שאין אדם מוכיח אלא על עצמו, מצאתי את ספר יונה כהזדמנות הולמת לדבר על כך.

ככלות הכל, ספר יונה מתאר אדם הנמנע בכל כוחו, באופן נואש כמעט, מעשיית הטוב.

יום שני, 9 בספטמבר 2013

בשבחם של רעיונות שחלף זמנם

מכשפה לא תשרוף

באירופה של ימי הביניים חל איסור חוקי על משפטי מכשפות. מן האיסור לבדו, ששב ונשנה בקודקסים חוקיים כאלה ואחרים, ניתן לראות שנטיית הלב הייתה קיימת, שנשים בודדות נחשדו על הטלת קללות ותקשורת עם השטן, ומההכרות שלנו עם חברות מסורתיות - סביר גם שחלקן תפקדו כך. אנחנו מכירים כמה מקרים של משפטי כישוף לפני המאה הי"ד, אבל בודדים ממש. מלכים ונסיכי כנסייה כתבו פעם אחר פעם שכאשר אישה מעידה על עצמה שהיא הסתודדה עם השטן, הפכה לכלב שחור, עופפה לה בלילה ופיזרה קללות - אין להאמין לה משום שהדבר אינו אפשרי. כישוף אינו פועל כך, לימדו אבות הכנסיה (ולפעמים - גם כי כישוף פשוט לא פועל). הענישה הראויה? לשפוך עליה דלי מים צוננים, שתתאפס.


יום שלישי, 18 ביוני 2013

הכושי חייב ללכת

אז "הבצל" הוציאו פיסת סטירה, המתארת את הסרט הקלאסי של "הקוסם מארץ עוץ" כעוד ייצוג של ערכיה השמרנים והקלוקלים של אמריקה בשנות הארבעים. "הבצל" הם עצלנים.

איני בטוח שהקהל הנאור יאמץ בלב מלא את ל' פרנק באום, מחבר ספרי ארץ עוץ, אל מחנה הטובים. בכל זאת הוא תמך באווגניקה, תיאוסופיה, איסור על האלכוהול והשמדה פיזית של כלל האינדיאנים, דעות שהיו אמנם נאורות בתקופתו (אולי למעט האחרונה, אבל אני לא מכיר את ההתפלגות הפוליטית בנושא הזה אז) אך הספיקו לצאת מן האופנה. עם זאת, קשה לשלול ממנו את היותו פמיניסט.


יום ראשון, 2 ביוני 2013

בגנות ההרמוניה

ומה היא לא

תלמידים בכיתה י"א בדרום נתבקשו לצייר על הקירות דברים שחשובים להם. נערה אחת ציירה את דגל הגאווה ונתקלה בהתנגדות מצד רוב תלמידי הכיתה. המצב התחמם עד שהמנהלת הגיעה להכריע. היא הכריזה שהעניין יוכרע בצורה דמוקרטית - הצבעה בוצעה בין התלמידים אם להשאיר את היצירה על כנה או לצנזר אותה. מרבית הילדים בחרו לצנזר והיצירה הוסרה לאלתר.

כשקראתי ידיעה חדשותית זו ידעתי כבר מה יהיו המילים שילוו את הופעתה בפיד שלי - "המנהלת חושבת שדמוקרטיה זה כשהרוב מדכא את המיעוט" הוא סיכום סביר שלהם.

אני מוכרח לומר שאם זה מה שחושבת המנהלת, הרי שאני מסכים איתה.

יום שבת, 1 ביוני 2013

בגנות הגנות על "ארבע במאה"

נתקלתי בעוד רשומה בנוסח - "4 ספרים במאה מחרבים את התרבות" ובטעות* הגבתי.

אתחיל מהנימה האפוקליפטית של האמירות האישיות (אך הו, כה כלל-אנושיות) שבסוף הרשומה. היא הייתה זו שהקפיצה אותי, כפי שכתיבה אפוקליפטית נוטה לעשות. אחר כך אחזור ואסמן קצת את מחשבותיי בקשר למודל הכלכלי.

"אם לא תיזהרו, תישארו בלי מילים שיתנו לכם השראה, שיבעירו לכם את הלב, עם ספרות בינונית ומטה ו"האח הגדול" בטלוויזיה"

לא. גם אם שום דבר לא ייכתב יותר לעולם, ללא שיפור חד באורך החיים או קצב הקריאה, אף אדם לא יספיק לסיים את הקלאסיקות הגדולות של תרבות המערב בלבד בימי חייו. אף אחד לא צריך אותנו** בשביל שנהווה תחרות לתכניות ריאליטי. ומבחינת הערך התרבותי - אולי עדיף לפתח את אורך הרוח הנדרש כדי לקרוא את דיקנס בימינו, מאשר לנסות לדלות את הפנינים בערימות הגרפומניה שמציפים את הדוכנים.


יום שישי, 29 במרץ 2013

שקיעת הידע הכללי


"שמעת שאברמוביץ' זכה במאה אלף דולר בקזינו בוגאס?"
"שמעתי, בטח שמעתי. אלא שלא היה זה אברמוביץ' אלא רובינשטיין, לא בוגאס אלא בשיקגו, לא בקזינו אלא בפוקר, לא מאה אלף אלא אלפיים דולר, ולא הרוויח אלא הפסיד"

אז משהו כזה.

שנים כבר שאני מצטט את מאמרו של אותו סנאטור אמריקאי משנות השלושים: "אין אדם יכול להיות בשני מקומות בו זמנית, אלא אם כן הוא ציפור", מצטט כפי שנתקלתי בו באיזה ספר.

אלא שכאשר מצטטים דבר במרחבי הרשת העולמית, נתקפים בחרדה. מה באמת מקור המשפט? שמא שיבשתיהו? אולי בכלל הומצא על ידי מחבר אותו הספר, וייחוסו הוא פרי של אמריקנופוביה או שנאת סנאט? פתאום נעשה לא נוח לשלוף מן הארעי כאשר מי שיקרא אותן מחובר בו בזמן למאגר הידע האנושי.

אז הלכתי לבדוק אצל דודה ויקי. ומסתבר שנכון, הדברים נאמרו. אבל לא על ידי סנאטור אלא על ידי חבר פרלמנט, לא אמריקאי אלא אירי, לא בשנות השלושים אלא בשנות התשעים של המאה השמונה-עשרה, ולא כמעשה-מירי-רגב גרידא אלא כציטוט של מחזה קומי מאותה התקופה.

אז הגרסא שלי טובה יותר, כן. האם אוכל להמשיך לצטט ממנה באותה החופשיות, בלי לחוש במדקרות מצפוני? מסופקני. יותר מדי יש בי מן היקה.

הו, אינטרנט. איזה מן פיגוע בלב התרבות הנך.

יום שלישי, 19 במרץ 2013

מחירות לעבדות ובחזרה


באיחור אלגנטי, עיקרי השיעור שהעברתי לכיתה ז' לקראת פסח. כמה אמצעים רטוריים נשתמרו מהצורה המקורית. אף כי הלכתי והתרחקתי ממנה עם העמקתי אל תוך הכתיבה.

הבה נדבר על פסח. אבל לא על היציאה מעבדות לחירות. את זה כבר עשו הרבה. בואו ננסה לדבר על הצד השני של המטבע.