יום חמישי, 19 בינואר 2017

המוסד ותורתו

אני וד"ר רולי בלפר עסקנו בזה בארוע בית המדרש שבכנס מאורות, ומאחר שלא רב הסיכוי שאכתוב משהו מעבר לכך, הנה לכם הרעיון.
כשעלה בפני הצורך להסביר לסבא וסבתא שלי את עניין התורה שבעל פה, ההשוואה המיידית שצצה לי הייתה סדרת 'המוסד', של אייזק אסימוב, שכאילו נכתבה כדי להוות אילוסטרציה.
ראו הרי - את החורבן אין למנוע, בין אם מדובר בחורבן ממשי של בית המקדש השני, ובין אם בשואה מטפיזית, איזו שבירה של הכלים. כל מה שאפשר לעשות בעת הזו היא למלט זרע ולנטעו במדבר, יהא זה אותו מוסד שמבקש רבי יוחנן בן זכאי מהקיסר להקים ביבנה, או התורה עצמה שניתנת במדבר על כתרי האותיות המוצפנות שלה.
וכאן מתחילה הצמיחה שלה. המוסד לכאורה נוצר רק על מנת לעסוק בידע נתון מראש, לימוד התורה או כתיבת האנציקלופדיה, אבל כל דור ודור מתעמת מול משברי אמונה חדשים, תנאים חברתיים וטנולוגיים משתנים, ובכל דור ודור צמחה ומתפתחת התורה בדיוק על פי מה שצפה ותכנן זה שהצפין אותה מלכתחילה. גדלה ומתפתחת על מנת שבסופו של דבר תוכל ליצור מקדש חדש ולאסוף את הניצוצות למקומם.
וכך גדל לו המוסד ומתפתח, יוצר ומשפיע על הענפים המונותאיסטיים האחרים, אבל מאחר והרשות בכל זאת נתונה, הרי שישנה גם רשת בטחון להלכה, אשר מונעת ממנה להפוך למערכת פורמליסטית מתמטית, ומשמרת בה את הרוח ואת כוונת המפקד. אלה הם אנשי המוסד האחר, החנוונים, העגלונים ומפני הזבל שכל אחד מהם יכול להתגלות כאחד מל"ו צדיקים, אלה שמעבירים את המסורת הפשוטה על אגדותיה, אותו מוסד מיסטי ולא נתפס של כנסת ישראל ונשמת האומה.
 לעתים מתרחש מאבק בין המוסדות האלה של ההלכה והאגדה, אבל בסופו של דבר גם הוא חלק מהתכנון.
ומי הוא הפרד אם כן? האינסטינקט הראשוני יהיה לנקוב בשמו של שבתאי צבי, ואני אמשיך איתו. הפרדים הם משיחי השקר למיניהם, אלה שמנתקים את עצמם מהכלל ומביאים את הרעיון הסופי שישים קץ לגולה ויביא את התיקון הסופי ואת האימפריה כאן ועכשיו, ובכך הם פורצים את גבולות המוסד ומבזבזים את הכוחות שהצטברו בו על גאוותם העקרה.