יום חמישי, 24 בספטמבר 2015

יונה ועיר

בספר יונה אנו שומעים על אירוע שנראה היה בודאי נסי לכל דבר עבור שומעיו, מונומנטלי עד לכדי קומיות. הנה קמה לה נינוה העיר הגדולה, בירתה של האימפריה האשורית הנוראה שכילתה את ממלכת ישראל, אשר הכניסה את הג'נוסייד להיסטוריה כאסטרטגיית שלטון, עיר שידיה מלאו חמס ומדון - ומתהפכת תרתי משמע. כמו לנו מדי שנה ניתנת לה ארכה של ארבעים יום לשוב מדרכה הרעה, ומיד לשמע בשורה זו מאדם זר -  קם בית הדמים הזה והופך את לבו.

ראשית כל תמהיני - כיצד זה חוזרת עיר בתשובה? אנחנו מכירים כמובן קריאות לחשבון נפש ציבורי, אלא שבמרבית הקריאות האלה מקובל כי כל אחד מהשבים משתדל לחבוט על חזה חברו יותר מעל חזהו שלו, ומאחר וכך - כל אחד מצפה לקטרזיס שיתרחש במקום אחר וחשבונות נפש ציבוריים שכאלה נוטים להשנות ולהתמסד. כך לדוגמא ביום כיפור - הנה כבר ארבעים ושתיים שנה מלקה הציבוריות הישראלית את עצמה על חטא ההיבריס של מלחמת יום כיפור, ומעולם לא כשלו למצוא לה אשם חדש.

ספר יונה מספק לנו תיאור מעניין של תהליך תשובה ציבורית.
אנו יודעים כי נינוה היא עיר פושעת. גם ממקורות חיצוניים, וגם מנוסח הציווי המקורי אל יונה - קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה--וּקְרָא עָלֶיהָ:  כִּי-עָלְתָה רָעָתָם, לְפָנָי. אך המסר אינו מיועד להנהגה שלה. לא ניתן להקריב את המלך כדי להחזיר את המנדט השמימי - בעיר שחטאה, המלך לא יכול לשמש כאשם הבלעדי כפי שהש"ג אינו יכול לשמש ככזה. עם זאת, תפקידו מיוחד וחשוב - המנהיג פה משמש כחוליה הכרחית בשרשרת התשובה, מדובר במלך שגם קשוב לשטח ומולך על ידי עמו:
וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה, בֵּאלֹהִים; וַיִּקְרְאוּ-צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים, מִגְּדוֹלָם וְעַד-קְטַנָּם.  ו וַיִּגַּע הַדָּבָר, אֶל-מֶלֶךְ נִינְוֵה, וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ, וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו; וַיְכַס שַׂק, וַיֵּשֶׁב עַל-הָאֵפֶר
וגם מוליך אותם, ונותן לדברים תוקף של חוק, משנה את מהותה של העיר:
וַיַּזְעֵק, וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה, מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו, לֵאמֹר:  הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן, אַל-יִטְעֲמוּ מְאוּמָה--אַל-יִרְעוּ, וּמַיִם אַל-יִשְׁתּוּ

תהליך התשובה עצמו מתואר בפסוק ה', וכולל ארבע חלקים מובחנים:
שתיים בשלב ההכנה:
וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים, הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה - הוא שינוי אורחות חיים. נסיבות פיזיות שתולשות משגרת היום ומסמנות שינוי אמיתי.
וְיִקְרְאוּ אֶל-אֱלֹהִים, בְּחָזְקָה - הכרה בכך שיש מישהו לו חייבים לתת תשובה. מישהו שניצב מעל למלך.
ושתיים בשלב הביצוע:
וְיָשֻׁבוּ, אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה - תשובת הפרט.
וּמִן-הֶחָמָס, אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם - תשובת הכלל.

וכאן בעיני טמון מפתח. הקריאה לחשבון הנפש היא מלמעלה, אך זה כל מה שהיא ומלווה בדוגמא אישית. לפני שישובו אנשי נינוה מן החמס אשר בכפיהם (ואיזה תיאור מרתק זה - יעזבו אותו - וישובו), צריך כל אחד ואחד מהם לשוב מדרכו שלו, הרעה באופן עצמאי ובלתי תלוי. מלמעלה מגיעה הפקודה, כל אחד עושה את דרכו שלו אחורנית, אך כולם שבים מן החמס אשר בכפיהם המשותפות.

***

"טוב ויפה," יאמרו לי המוכיחים בשער. "אבל זה לא עונה על השאלה - איך מתניעים תהליך כזה? איך מגיעים אל המלך, ועוד מלך שקולו ישמע בעירו?"

ועל זה אין לי תשובה, אך עצם הפתאומיות של הדבר הזה, עצם הדלקה הזו שמתפשטת בשדה הקוצים של נינוה, מראה כי לכל אבן יש את הכח לנתץ את רגלי החימר של פסל "כוחי ועוצם ידי", לכל פרפר יש איזה סיכוי להניע טייפון בצדו השני של העולם.

ניטשה, אשר בנה את הגותו המשפיעה על רעיונות של התעלות מעבר למוסר, נשבר נפשית ואיבד את כך את תפקודו כאשר במהלך מסעו באיטליה ראה עגלון המצליף בסוסו באכזריות. הוא רץ לעצור את העגלון ולבכות על צווארו של הסוס עד אשר נעצר על ידי שני שוטרים על הפרת הסדר הציבורי.

אין אדם יודע את גלגלי שעוניו הפנימיים של אדם אחר - גם לא של חברה אחרת. איני חושב שתחומים כגון פסיכולוגיה או סוציולוגיה קירבו אותנו במשהו להבנה מעין זו, ואפילו נסבור כי כן - ודאי אין הדבר נכון מנקודת מבטו של הפרט המקבל את החלטותיו מתוך חוסר ידע. לעולם אינך יודע מה יצמיחו מילותינו ומעשינו במורד השנים, וכל אחד מאיתנו עשוי להיות יונה של ננוה כלשהי. אך בהעדר נבואה אישית עבור רבים מאיתנו, אין לנו אלא לאחוז במה שיש לנו - בין אם חוקים פסוקים או אינטואיצה המדגדגת לנבואה - ואז לעשות את חובתינו על הדרך בה אנו מבינים אותה, ולומר את כל האמת שבידינו.

ויונה עצמו? ובכן, נראה שאפשר לומר שהוא בטח לא טורטר לשווא. שדווקא הוא, על קולו, קומתו ופניו, היה המפתח הנחוץ עבור המהפכה הנינוואית - קשה לראות מנעול מורכב שכזה נפתח בארעי. וייתכן שגם סרבנותו הייתה נחוצה. אולי דווקא נינוה הייתה זקוקה לנביא שנראה כאילו שהרגע הקיא אותו דג, ושמתנבא מתוך שנאה וסלידה, מתנבא כמי שכפאו דג - אף אחד לא אוהב לקבל תוכחה ממי שנראה כנהנה מזה.