ניקח לדוגמא את דונה גרציה (חנה) מנדס-נשיא. באמת, דמות נפלאה – אישה ספרדית, עצמאית, אמיצה, משפיעה, ניהלה רשת להצלת יהודים, קידמה באופן יעיל הקמה של מפלט יהודי בארץ ישראל, קידמה תורה, רפואה ואמנות גם יחד, הצליחה לכפות חרם בינלאומי על נכס של מקבילת האו"ם דאז. איזו דמות ראוי ונוח יותר להפוך לגיבורה לאומית? לקרוא על שמה רחובות ומוסדות, לצייר על שטרות (הרי רק לא מזמן חיפשו נשים עבורם), להציב כדוגמא ומופת במערכת החינוך?
אבל לא הולך.
ולא שלא מנסים. הנה לפני שנתיים, בחלוף חצי האלף להולדתה, קיימו לזכרה מספר אירועים. נשיא המדינה דיבר יפה מאד. יש מוזיאון, בטבריה. פעם בעשר שנים יוצא עליה רומן היסטורי או ביוגרפיה. פעם בשנה מגלה איזה איש רוח את קיומה וכותב עליה מאמר נלהב ומשתפך. כי קל להתלהב ממנה ולהשתפך, באמת קל. הנה, אני עושה את זה עכשיו.
אלא שלא הולך. אדם סביר מן הישוב כנראה שלא שמע את השם הזה. אולי קרא איזה מאמר משתפך של איש רוח נלהב, אבל גם אז לא זוכר בדיוק מתי חיה ומה עשתה. גם אז תשאר דונה גרציה שרויה במעטה של זניחות, במעמד של אנקדוטה לא רלוונטית, הבזק משונה בצד ההיסטוריה.
והדברים ברורים. בהיסטוריה שלנו אין מקום לשכמותה.
במהלך קורס קצינים אחד בו השתתפתי, נערך שבוע ערכים וזהות בירושלים. אחת מהסדנאות שבו עסקה בהיסטוריה, ונפתחה כאשר המדריכה שאלה את הצוות עם איזו תקופה בהיסטוריה היהודית כל אחד מזדהה. התשובות היו פחות או יותר כדלקמן: שואה, קום המדינה, קום המדינה, שואה, קום המדינה, שואה, שואה, חורבן הבית, קום המדינה, חורבן הבית, קום המדינה, שואה (אמת, התשובה שלי לא מופיעה פה, אבל היא באמת מסיפר אחר). התשובות האלה מציגות היטב את האופן בו נתפסת ההיסטוריה של העם הישראלי. סיפר פשוט - היינו גאים ושמחים, באו גויים רעים לענות אותנו אלפיים שנה וכשהם ממש התחילו להגזים אז נמאס, בא ההרצל ושבנו להיות גאים ושמחים.
אז זה מובן ונסלח. כדי לזכור פרטים, צריך איזה הקשר לחבר אותם אליו. פרטים היסטוריים שאי אפשר להציב בהקשר רחב, אי אפשר למיין לאף מגירה בזכרון – אובדים כמעט מיד. יש הגיון בהצבת סיפר מלכד, וכאשר מדובר בהוראה להדיוטות – יש גם יתרון בהצבת סיפר פשוט.
אלא שהכלים האלה לא יכולים להכיל את השפע. דונה גרציה היא המחיר (אחד מני רבים) שאנו משלמים על הצבת הגבולות במקום בו הם נמצאים כעת, ועלינו לעשות בירור – האם אנו יכולים להרשות לעצמנו לשלם את המחיר הזה.
כי אין לה מקום, פשוט אין. בברית המועצות לא היה סקס, ובגולה לא היו יהודים עם השפעה פוליטית ותעוזה. קל וחומר שלא יהודיות כאלה. לתלמיד מן השורה אין הקשר היסטורי לשים אותה בו – כדי להבין מאיפה באה דונה גרציה יש ללמד על האצולה היהודית של תור הזהב בספרד ועל פזורתה. על משפחות בנבשתי ומנדס, ואולי בדרך גם גם על אברבנאל ועל שמואל הנגיד ועל בית ריש גלותא, אולי על ערגה לארץ ישראל ומורא ממנה – על דוד הראובני ושלמה מולכו. על ההצטלבויות המשונות לפרקים של יהודים, נוצרים ומוסלמים בתקופה שכבר לא הייתה ימי הביניים. שודדי הים האלג'יראים שלנו, נניח.
כדי להבין באיזו סביבה תפקדה יש ללמוד על התפשטות האימפריה העותמאנית, על דרכי הסחר עם הודו, על המעמדות השונים והמשונים שיצרו להם היהודים באיטליות השונות והמשונות. פתאום צריך להשחיל עוד כמה סוגי יהודים אל הקו הישר ההוא שמחבר בין יהודי מיתי אידיאלי, יהודי ישן בלאי ויהודי חדש צה"ל. יתירה מזה – צריך להשחיל יהודים שתקשרו עם סביבתם, ניזונו ממנה והזינו אותה.
אז האם אנחנו מוכנים לוותר על הגנת הסיפר ההוא שכה אהבו החלוצים וכה אהב בין גוריון? על אותו גיהוק מצחין של אלפיים שנה המבדיל בין היהודים הגאים של מלכויות שלמה והחשמונאים ליהודים הגאים שאנו כאן היום? האם אנחנו מוכנים לגלות בתוך הגלות אנשים חיים, יוצרים ותוססים, אשר קיימו יחסים משתנים עם ההלכה, ואינטראקציות מגוונות עם הלא יהודים סביבם?
יותר חשוב מזה: הרי אין די בפירוק. התלות שלנו במסגרת מעציבה אמנם, אך כנראה הכרחית. לכן עלינו לברר: האם יש לנו סיפר חדש להציע? האם ניתן לייצר מבנה שיכיל את המגוון הזה אך גם יציע לו מסגרת מובנת בקלות? האם יש לנו די חומרים לסיפור כזה? האם הסיפור הזה ימשיך להיות רלוונטי באותה המידה לישיבתנו כאן? אני לא יודע, אבל אני רעב לכזה.
כי מסגרות לא רלוונטיות יכולות להשאר בשטח זמן רב, לעוות את תפיסת האירועים, להצר את החשיבה, לשמש כמנוע נצח של שנאה ומצוקה. הביטו לדוגמא במסגרת המרקסיסטית – אנשים הרי קונים עדיין בתאווה את ההבל של מלחמת המעמדות, את החלוקה הדיכטומית למדכאים ומדוכאים, את האסכטולוגיה הגנוסטית של דיקטטורת הפרולטריון. נכון, סיפר זה נזקק לטלאים האלגנטיים (גם אם סכיזופרניים במקצת) של גראמשי וחבריו על מנת לצלוח את המאה העשרים, אך מתקנים כאלה יהיו הרי תמיד לסיפר כובש דיו. פגמים תיאורטיים לעולם אין די בהם כדי להפוך אחד ללא רלוונטי. מה שנדרש לכך הוא הוא סיפר מושך יותר.
אני רוצה כזה. נראה לי שבתולדות העם היהודי יש חומרים מעניינים יותר מהכנעניות הקמאית שסימנה את פסגת זה הנוכחי. יותר נדיבות, יותר תחכום, יותר עושר, יותר הומור, יותר תנועה וגיוון. ובעוד שאינני בטוח על מה בדיוק לכתוב אותו, הרי שאולי לא רע יהיה להתחיל מדונה גרציה.
אבל לא הולך.
ולא שלא מנסים. הנה לפני שנתיים, בחלוף חצי האלף להולדתה, קיימו לזכרה מספר אירועים. נשיא המדינה דיבר יפה מאד. יש מוזיאון, בטבריה. פעם בעשר שנים יוצא עליה רומן היסטורי או ביוגרפיה. פעם בשנה מגלה איזה איש רוח את קיומה וכותב עליה מאמר נלהב ומשתפך. כי קל להתלהב ממנה ולהשתפך, באמת קל. הנה, אני עושה את זה עכשיו.
אלא שלא הולך. אדם סביר מן הישוב כנראה שלא שמע את השם הזה. אולי קרא איזה מאמר משתפך של איש רוח נלהב, אבל גם אז לא זוכר בדיוק מתי חיה ומה עשתה. גם אז תשאר דונה גרציה שרויה במעטה של זניחות, במעמד של אנקדוטה לא רלוונטית, הבזק משונה בצד ההיסטוריה.
והדברים ברורים. בהיסטוריה שלנו אין מקום לשכמותה.
במהלך קורס קצינים אחד בו השתתפתי, נערך שבוע ערכים וזהות בירושלים. אחת מהסדנאות שבו עסקה בהיסטוריה, ונפתחה כאשר המדריכה שאלה את הצוות עם איזו תקופה בהיסטוריה היהודית כל אחד מזדהה. התשובות היו פחות או יותר כדלקמן: שואה, קום המדינה, קום המדינה, שואה, קום המדינה, שואה, שואה, חורבן הבית, קום המדינה, חורבן הבית, קום המדינה, שואה (אמת, התשובה שלי לא מופיעה פה, אבל היא באמת מסיפר אחר). התשובות האלה מציגות היטב את האופן בו נתפסת ההיסטוריה של העם הישראלי. סיפר פשוט - היינו גאים ושמחים, באו גויים רעים לענות אותנו אלפיים שנה וכשהם ממש התחילו להגזים אז נמאס, בא ההרצל ושבנו להיות גאים ושמחים.
אז זה מובן ונסלח. כדי לזכור פרטים, צריך איזה הקשר לחבר אותם אליו. פרטים היסטוריים שאי אפשר להציב בהקשר רחב, אי אפשר למיין לאף מגירה בזכרון – אובדים כמעט מיד. יש הגיון בהצבת סיפר מלכד, וכאשר מדובר בהוראה להדיוטות – יש גם יתרון בהצבת סיפר פשוט.
אלא שהכלים האלה לא יכולים להכיל את השפע. דונה גרציה היא המחיר (אחד מני רבים) שאנו משלמים על הצבת הגבולות במקום בו הם נמצאים כעת, ועלינו לעשות בירור – האם אנו יכולים להרשות לעצמנו לשלם את המחיר הזה.
כי אין לה מקום, פשוט אין. בברית המועצות לא היה סקס, ובגולה לא היו יהודים עם השפעה פוליטית ותעוזה. קל וחומר שלא יהודיות כאלה. לתלמיד מן השורה אין הקשר היסטורי לשים אותה בו – כדי להבין מאיפה באה דונה גרציה יש ללמד על האצולה היהודית של תור הזהב בספרד ועל פזורתה. על משפחות בנבשתי ומנדס, ואולי בדרך גם גם על אברבנאל ועל שמואל הנגיד ועל בית ריש גלותא, אולי על ערגה לארץ ישראל ומורא ממנה – על דוד הראובני ושלמה מולכו. על ההצטלבויות המשונות לפרקים של יהודים, נוצרים ומוסלמים בתקופה שכבר לא הייתה ימי הביניים. שודדי הים האלג'יראים שלנו, נניח.
כדי להבין באיזו סביבה תפקדה יש ללמוד על התפשטות האימפריה העותמאנית, על דרכי הסחר עם הודו, על המעמדות השונים והמשונים שיצרו להם היהודים באיטליות השונות והמשונות. פתאום צריך להשחיל עוד כמה סוגי יהודים אל הקו הישר ההוא שמחבר בין יהודי מיתי אידיאלי, יהודי ישן בלאי ויהודי חדש צה"ל. יתירה מזה – צריך להשחיל יהודים שתקשרו עם סביבתם, ניזונו ממנה והזינו אותה.
אז האם אנחנו מוכנים לוותר על הגנת הסיפר ההוא שכה אהבו החלוצים וכה אהב בין גוריון? על אותו גיהוק מצחין של אלפיים שנה המבדיל בין היהודים הגאים של מלכויות שלמה והחשמונאים ליהודים הגאים שאנו כאן היום? האם אנחנו מוכנים לגלות בתוך הגלות אנשים חיים, יוצרים ותוססים, אשר קיימו יחסים משתנים עם ההלכה, ואינטראקציות מגוונות עם הלא יהודים סביבם?
יותר חשוב מזה: הרי אין די בפירוק. התלות שלנו במסגרת מעציבה אמנם, אך כנראה הכרחית. לכן עלינו לברר: האם יש לנו סיפר חדש להציע? האם ניתן לייצר מבנה שיכיל את המגוון הזה אך גם יציע לו מסגרת מובנת בקלות? האם יש לנו די חומרים לסיפור כזה? האם הסיפור הזה ימשיך להיות רלוונטי באותה המידה לישיבתנו כאן? אני לא יודע, אבל אני רעב לכזה.
כי מסגרות לא רלוונטיות יכולות להשאר בשטח זמן רב, לעוות את תפיסת האירועים, להצר את החשיבה, לשמש כמנוע נצח של שנאה ומצוקה. הביטו לדוגמא במסגרת המרקסיסטית – אנשים הרי קונים עדיין בתאווה את ההבל של מלחמת המעמדות, את החלוקה הדיכטומית למדכאים ומדוכאים, את האסכטולוגיה הגנוסטית של דיקטטורת הפרולטריון. נכון, סיפר זה נזקק לטלאים האלגנטיים (גם אם סכיזופרניים במקצת) של גראמשי וחבריו על מנת לצלוח את המאה העשרים, אך מתקנים כאלה יהיו הרי תמיד לסיפר כובש דיו. פגמים תיאורטיים לעולם אין די בהם כדי להפוך אחד ללא רלוונטי. מה שנדרש לכך הוא הוא סיפר מושך יותר.
אני רוצה כזה. נראה לי שבתולדות העם היהודי יש חומרים מעניינים יותר מהכנעניות הקמאית שסימנה את פסגת זה הנוכחי. יותר נדיבות, יותר תחכום, יותר עושר, יותר הומור, יותר תנועה וגיוון. ובעוד שאינני בטוח על מה בדיוק לכתוב אותו, הרי שאולי לא רע יהיה להתחיל מדונה גרציה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה