מצוקתו של יקה פוץ
"מה זה משנה אם זה מדוייק? ללמוד אפשר מכל דבר" - כך אמרה לי סטודנטית אחת, והותירה אותי נטול אויר לזמן מה. ובאמת - מה זה משנה? הרי תפקידנו כמורים הוא לחנך, לגרום לריאקציה ולפתח את הילד החושב? לחשוב הרי אפשר על הכל. דקדקנות עובדתית? הבוז להן - העובדות היבשות שייכות לחינוך הישן, תכף תרצה גם שנשנן תאריכים.
אז למה זה מטריד אותי? למה מפריע לי שמרצה נכבדת אומרת דברים מופרכים לעילא ושאיש לא מוחה בעדה?
מים רבים כבר זרמו מתחת הגשר הזה - אזדרם גם אני. אני בטוח שבין סטודנטי העבר של הקורס הזה היו גם כאלה שזוכרים כי המרד הגדול לא התרחש בשנת שבעים לפני הספירה, ולפיכך אינו יכול בשום אופן לשמש ממאפייני תקופתו של ספרטקוס. זורמים. העיקר הוא המסר. המסר! די להתעכב על שטויות! "אתה מפריע לי כשאני מתרגשת". יש נראטיב, נו.
לא, לא, הטרחנות הזו לא יאה לפה. ככלות הכל, מה בין ידע פורמלי למורה? אנחנו הרי לומדים כי מורה צריך לגרות - ולקבל, לספר - אבל בעיקר להקשיב ולהכיל. היסטוריה היא סיפור סיפורים, ומה שחשוב בה זו ההזדהות, איפה זה פוגש את התלמידים - אם המרד הגדול יפגוש את התלמידים שלך מאה וארבעים שנה מוקדם יותר - מה זה משנה באמת? העיקר שהושג חיבור.
אלא שמשהו באווירה הזו, הנוכחת בכל פה, המכתיבה את הבון טון – מציק בכל זאת. ואני נזכר בסיפור המעשה ששמעתי על יקית אחת - נחמה ליבוביץ', אשת החינוך והתורה. מספרים כי במהלך שיעור משיעוריה קם לו תלמיד והציג איזו פרשנות משלו לפרשה. ליבוביץ' האזינה לדברי התלמיד עד תום, ופתרה אותם ב"לא!" נחרץ.
התאונן אותו תלמיד "אך מורתנו, מדוע כך? הרי למדנו כבר ששבעים פנים לתורה"
"שבעים פנים, כן. שבעים ואחת – לא!" ענתה לו.
אני מודה, אני אוהב את הסיפור הזה. הוא דוחף אל סביבתנו התומכת והמקבלת את קיומו של הלא-נכון. הוא מזכיר לנו את קיומן של אמות מידה (מילה גסה כל כך, כל כולה רומזת לפערים, נוקשות ומבחנים). היא רומזת שלא כל ידע הוא שווה ערך. היא מעמידה את התלמיד (או את דעתו) בפינה שחורה.
"אבל ההיסטוריה זה לא העיקר בקורס הזה, העיקר הוא הדיון הערכי". עוד אחת ממגוון התגובות שקיבלתי כאשר פניתי לסטודנטים אחרים כדי לבדוק אם רק אני סובל מאותה תחושת מצוקה. אני מבין את ההטייה שקיימת בסמינר לכיוון דיונים ערכיים למניהם. רבים מתלמידיו הנם יוצאי תנועות נוער, בהן זה בילוי הזמן המקובל ביותר.
אלא שאי אפשר לקיים דיון ערכי בואקום. כלומר, אפשר – אם לא נתנגד להיותם של הערכים חלולים. ואם ההקשר שבו יערך הדיון יהיה מסולף – הרי שגם הערכים יצאו מסולפים.
אם תאמינו כי ז'אן ד'ארק הסתירה מהחיילים את היותה אישה ונלחמה איתם בשדה הקרב תוך הנהגת טקטיקות גרילה מתוחכמות – תקבלו תפיסה מעוותת על מקומה של האישה בחברה המסורתית, ותפיקו הגות פמיניסטית שאינה מתייחסת לעובדות. אם תצאו משיעור בידיעה שעל הפלבאים נאסר להכנס אל התיאטראות הרומיים – תצאו בהבנה שקרית על אופיה של הרפובליקה הרומית – ולכן לא תוכלו להבין את מהלך הפיכתה לאימפריה, כנראה שגם תקבלו מושג מעוות על הקדמה. ודאי שתקבלו תפיסה מעוותת על מנגנוני שליטה, כגון "לחם ושעשועים".
ובעולם כזה אין גם צורך להתדיין. למה להתדיין אם האמת אינה משמשת כערך, כמושא שאיפה? וכמה ערך יש לערך הנזנח לשולי הדרך? "כן, כולם יודעים שהיא מדברת הרבה שטויות, מה זה משנה? יש עוד הרבה קורסים אחרים"
אמת. כולנו טועים, כולנו לא מדייקים. אדם יכול להיות מומחה ענק רק בתחום צר מאד. אם הוא ירצה לדבר לרוחב – הרי שנגזר עליו לעשות כמה טעויות, מספר אי דיוקים. אבל גם אם הדיוק אינו בר אחיזה, השאיפה לדיוק – דווקא כן. הייתי מצפה שאדם יגביל את עצמו מעט מלדבר בשצף קצף על נושאים שעליהם הוא אינו יודע דבר. הייתי מצפה שאדם שאינו בקיא בנושא מסויים ישתמש יותר בביטויים כמו "איני יודע", " אבדוק ואחזור עם תשובה" בשיעור על נושא זה ממש. הייתי מצפה שאם סטודנט ניגש אליך בסוף השיעור ומעיר על נוכחותן של טעויות בדבריך, תשאל למה הוא מתכוון ולא תשיב כי "השאר לא בקיאים כמוך... אז אני מאכילה אותם בכפית".
קל וחומר כאשר מדובר במורה. קל וחומר כאשר מדובר במורה שמתיימר להכשיר מורים, ועוד לקיים איתם איזה מן דיון ערכי בנושא.
אבל למה לטרוח ולהזדעזע. כולנו חברים כאן. האווירה היא נוחה ומקבלת כל. הרי כאשר לכל אחד יש קול שווה, מה זה משנה מה נאמר מדוכן ההוראה? לא מוצא את עצמך בדברי המורה? לא מתחבר אליהם? תגיד משהו אחר! זו הרי זכותך! קול שווה לכולם! בזכות גדולה זכיתי - אף אחד לא כופה עליי את דעותיו באשר למבנה הצבא הרומי. עלי להיות אסיר תודה על כך ולהמנע מלכפות את שלי על אחרים. כאן או בבית הספר.
"כן, אני יודעת שאתה לא ממש אוהב את הדברים שהיא אומרת" – אמרה לי עוד מישהי. אז כן, אני באמת לא אוהב אותם, ולצערי אני עדיין לא סובלני מספיק כדי לכבד ולקבל אותם כפי שהם. מצוקתי, כפי שאני מבין עכשיו, נובעת אך ורק מהחינוך הנוקשה והאוטוריטרי שנכפה עלי, יחד עם אי אלה עובדות, ומתודה מדעית אחת. אז תוצר כזה יצאתי, מוצק ומציק, מנציח את מעגל ההצקה, בקיצור – יקה פוץ. את חמלת הקהל אבקש.
רקע
לפני כשנה פרסמתי את הדברים האמורים בבטאון של המסלול הדמוקרטי בסמינר הקיבוצים. המרצה האמורה, ד"ר להיסטוריה במקצועה וחביבת הממסד האקדמי-פוליטי, מנהיגה את תכנית המצטיינים של המכללה, והייתה אחת מהגורמים המרכזיים לפרישתי מאותה התכנית מקץ שלוש שבועות של התחבטויות ומצוקה. לאחר שאת השיעור האמור ביליתי עם פה פעור תוך רעד בלתי נשלט.
אלא שזהו הטקסט השני שכתבתי בעקבות הפרשה. הטקסט הראשון התחיל להתגבש כבר באותו הערב וקיבל את צורתו הסופית בסוף אותו השבוע. התכנון היה לשלוח אותו למרצה בתפוצת קורס רחבה.
ירדתי מהמחשבה הזאת לאחר שכנועים מאנשים שהצלחתי האקדמית חשובה להם, ולאור האדישות בה נתקלתי מצד מי מהסטודנטים, כמתואר לעיל. הדוא"ל המתוכנן נשמר עם זאת ובו רשימת הסילופים הבולטים ביותר מאותה הרצאה. הוא מצורף למטה, כנספח.
נספח: דיוקים
מספרים על נחמה ליבוביץ', אשת החינוך והתורה, כי במהלך שיעור קם תלמיד והציג איזו פרשנות משלו לפרשה. נחמה ליבוביץ' ז"ל האזינה לדברי התלמיד עד תום, ופתרה אותם ב"לא!" נחרץ.
התאונן אותו תלמיד "אך מורתנו, מדוע כך? הרי למדנו כבר ששבעים פנים לתורה"
"שבעים פנים, כן. שבעים ואחת – לא!" ענתה לו.
בראשית השיעור נאמר לנו שתלמידים תמיד יכולים לזהות מורה שלא התכונן כהלכה. מיד לאחר מכן הועמדה בפנינו דוגמא כזו – על מנת לבחון את ערנותנו, הצטיין השיעור בכמות רבה של פרטים שגויים באופן מלא ומוחלט על הרפובליקה הרומית.
הואיל ואני מאמין שחשוב כי פרט לתכונותיו הכריזמתיות-מיתיות של המורה, יהיו דבריו גם נכונים, אחרת יהיו בבחינת פירות מורעלים, והואיל ורבים מן המשתתפים יהיו בעתידם מורים להיסטוריה, נראה לי חשוב לעמוד על תיקונם של עיקרי הדברים – לכל הפחות, אותם הדברים שאליהם שמתי לב ואותם אני זוכר. ודאי שאשמח לדיוקים נוספים – בין אם על דברי, ובין אם על הדברים המקוריים – אני כותב דברים אלה במוצאי השבת וכבר לא זוכר הרבה.
בסופו של המאמר, אני גם נותן את התשובה שלי לגבי מקורות הכוח והמשיכה של ספרטקוס כדמות מיתית.
"חלק מהעבדים, במיוחד הגלדיאטורים, נוצרו כאשר האצילים הרומים שעבדו מתוך גחמה חיילים רומים שעברו את "מכון הכושר" הצבאי"
לא ניתן היה לשעבד אזרח רומי מתוך גחמה. תחילה שירתו בצבא הרומי רק אזרחים ממדרגת עושר מסויימת (שיכלו, בין היתר, לקנות את הציוד שלהם). הצבא היה צבא מילואים. ארבעים שנה לפני מרד ספרטקוס עברה רפורמה חשובה ביותר שאיפשרה לכל אזרח להתגייס, יצרה צבא קבע והפכה את הצבא לסולם פוליטי חשוב–כל חייל משוחרר קיבל חלקת אדמה בין היתר.
אמנם היו חיילים משוחררים שהלכו לעבוד כגלדיאטורים לאחר הצבא תמורת משכורת, אך גם זה לא היה אופייני מדי והם עשו זאת כאנשים חופשיים.
"משחקי הגלדיאטורים היו מיועדים לקיסר ולאצולה... לפשוטי העם אסור היה להכנס"
לא נכון. בתקופת האימפריה הרומית, הייתה הדוקטרינה השלטת, כידוע "לחם ושעשועים", כלומר – אנחנו מספקים לאזרחי רומא מה לאכול ואת מי לאהוד, והם שומרים על הסדר הקיים. מופעי הגלדיאטורים היו חלק בלתי נפרד מסדר זה. למעשה, קבוצות הגלדיאטורים החלו לגבש סביבם את הסיעות הפוליטיות.
למרות שבתקופה המדוברת השיטה עוד לא הגיעה לבגרותה, (כמו גם מוסד משחקי הגלדיאטורים), ההשפעות הפוליטיות שלו בקרב דלת העם כבר ניכרים. שלושים שנה אחרי האירועים המתוארים אהדה הסיעה ה"אופטימטית" (כלומר, תומכי שלטון הסנאט ואצולת הותיקים) את הקבוצה האדומה, ואילו הסיעה ה"פופולארית" (התומכת באנשי צבא קשוחים וצודקים שיביאו צדק חברתי וביזה לאזרח הפשוט) – חילקה את אהדתה בין הירוקים והכחולים.
"המרד של ספרטקוס היה המרד הגדול הראשון, שנתן השראה לאחרים"
המרד של ספרטקוס היה האחרון בסדרה של שלוש מרידות עבדים. מרידות עבדים אחר כך היו נדירות ביותר. מוסד הגלדיאטורים – שטיפח רוח קרב ושליטה בנשק בקרב עבדים - היה צעיר עדיין, והרומים טרם פיתחו את דרכיהם להכיל אותו. לאחר כשלונו והתעמולה המקיפה אותו (כמפורט בסוף המסמך), המערכת הוסדרה.
"ספרטקוס רצה לשים קץ למוסד העבדות"
נראה שהתימוכין המקוריים לדברים אלה נמצאים בסרטו של סטנלי קובריק על העניין ומאפיינים היטב את גישתם של במאים אמריקאים כלפי היסטוריה. אין בסיס היסטורי להניח כך והדבר אינו סביר ביותר.
"המרד הגדול, כמו מרד ספרטקוס, התרחש גם הוא בשנת שבעים לפני הספירה, ואלה מעידים על הסדקים באימפריה הרומית"
המרד הגדול התרחש בשנת שבעים לספירה. מה שחמור באמירה הזו אינה היא עצמה, שיכולה להפלט סתם כך, אלא הקישור המכליל בין האירועים. מאה וארבעים שנה מפרידים בינהם. מבחינת רמת ההכללה, דומה הדבר לכך שמורה עתידי להיסטוריה יאמר כי מלחמת האזרחים האמריקאית (1861) וההתקפה על מגדלי התאומים (2001) התרחשו באותה התקופה והם חלק מהסדקים באימפריה האמריקאית.
הביטוי היחיד בו נעשה שימוש במהלך השיעור כדי לתאר את רומא היה - "הקיסרות הרומית". פעמים רבות הוזכר הקיסר והתנהגותו ביחס לתרבות המתוארת.
מינוח לא נכון. הקריירה הפוליטית של קיסר הייתה עוד בחיתוליה, אך גם "האימפריה הרומית" אינו קביל כאשר מדברים על החברה במקרה זה. רומא הייתה בעלת משטר רפובליקני, שאמנם התנוון ונעשה בעייתי באותה התקופה, אך המעבר מהרפובליקה לאימפריה בתקופת מרד ספרטקוס היה רחוק מלהתרחש וקשה לדמיון. למרות שאפשר לדבר על רומא כעל רפובליקה שיש לה אימפריה, אי אפשר להשתמש בביטוי "קיסרות" בענייני פנים. ודאי שמשרת הקיסר לא התקיימה.
"רומא התחלקה לאצילים, מעין מעמד ביניים של חיילים וסוחרים, ועבדים. מרבית העם היו העבדים".
זה לא נכון. החלוקה המקורית של העיר רומא הייתה לפטריקים (שייחסו את עצמם לתושבים המקוריים, אצילים) ופלבאים (שהיו כל היתר). בזמן המתואר החלוקה בין המעמדות הפורמליים התטשטשה ונעלמה כמעט לחלוטין בעקבות שביתות פלבאים. החלוקה המעמדית בתוך רומא העיר הייתה כלכלית בעיקרה. חלוקה פונקציונלית הייתה בין אזרחי רומא לאזרחי ערים איטלקיות אחרות. נראה שבשיאה של העבדות, היוו העבדים כ25 אחוז מאוכלסיית חצי האי האפניני. מרביתם הועבדו בחקלאות, מה שכמובן לא מאפשר ענידת שרשראות יומיומית, כפי שנטען.
"כשהובא אליו סוסו, שלף את חרבו ושחטו ואמר, שאם ינצח יהיו לו הרבה סוסים יפים משל האוייבים, ואם תהיה ידו על התחתונה, לא יהיה לו צורך בסוס"
יתר הנקודות אליהן התייחסתי היו שגיאות עובדתיות, ולא המסקנות המשונות שנבעו מהן. הנקודה הבאה מסווגת אמנם כעניין של פרשנות, אך נראה לי חשוב להביא גם אותה כמתקשרת לאנקדוטה בה פתחתי. לא כל פרשנות היא אפשרית, לגיטימית ומתייחסת לטקסט, וחשוב להקפיד על כך כתור מורים להיסטוריה. שבעים פנים – כן. שבעים ואחת – לא. לפיכך, זו אולי הדוגמא הבעייתית ביותר מבחינת תלמיד היסטוריה, מאחר ועוסקת במתודולוגיה שגויה.
במקרה הזה, הפרשנות שניתנה לנו למקור הראשוני, היא שספרטקוס חס על סוסו ומעדיף להרוג אותו משיפול לעבדות. נאמר כי ספרטקוס רואה בהם אותה מהות – זו על שתי רגליים וזו על ארבע – וגואל את סוסו מחזרה אל מעבידיו המרושעים.
אין לקריאה זו שום ביסוס. ספרטקוס מעוניין בהרבה סוסים ובבעלות עליהם. לא ניתן לטעון ל"קשר הנצחי בין הלוחם לסוסו" – ראשית כל, יש להוכיח קיומו של קשר תרבותי זה בזמן ובמקום הספציפיים (קל לראות ממעשה בהרג שמדובר בסוס המביא את הלוחם למקום הקרב וממנו – לא "סוס מלחמה", מין שנציגיו הבולטים יותר הורבעו בימי הביניים, עם כניסת הארכובות לשימוש), ושנית – האמירה של ספרטקוס על הרווח מראה שהוא מתייחס לסוס כערך הנמדד בכמות ובאיכות ולא כאל אינדיווידואל.
אני חושב שהקריאה המתבקשת, וסביר שהנכונה, היא שהכרוניקאי מייחס לספרטקוס את ההכרה בגודל הרגע ושימוש בטקטיקה רטורית המוכרת כ"שריפת ספינות" – הווי אומר, "אני קוטע מעצמי את נתיב הנסיגה, מהקרב הזה אפשר לצאת רק כמנצח – על סוסי היריבים". וריאציות מפורסמות של אותה הרטוריקה כוללות את האקט הפיזי של שריפת הספינות ע"י קורטס, ססמת "למות או לכבוש את ההר" של ז'בוטינסקי וaut vincere aut mori של אנרי מנווארה.
המיתוס של ספרטקוס - סיבות
לדעתי, תכונותיו האישיות והתנהגותו של ספרטקוס קשורות אך מעט לתהילתו. ודאי שצריך אישיות חזקה כדי להנהיג מרד, כמו גם יוזמה, אומץ וכשרון אסטרטגי כדי להחזיק אותו במשך שנתיים. עם זאת, אישים רבים בהיסטוריה הפגינו תכונות אלה גם מבלי להפוך לסמל.
ספרטקוס הגיע אל הכרוניקות בזכות שתדלנותו של האיש שהביס אותו, קראסוס. אותו קראסוס נודע הרבה יותר בשל עושרו ונוכלותו מאשר בזכות מעלותיו הצבאיות. מסלול השירות הציבורי ברפובליקה הרומית חייב שירות צבאי ואזרחי לסירוגין, כך שכל פוליטיקאי היה גם איש צבא ולהפך.
באותה תקופה אמנם היה קראסוס קצין מבטיח למדי, אך בשנים שלאחר מכן לא היו לו נצחונות חשובים נוספים, והוא ניצל כל הזדמנות פוליטית על מנת לנפח את כוחו של ספרטקוס ואת הסכנה שהציב הלה לרומא, דבר שיצר לספרטקוס הילה רומנטית ועניין מוגבר מצד היסטוריונים.
מובן הדבר שאפילו כאשר צייר קראסוס את ספרטקוס בצבעים האפוקליפטיים ביותר, טען שתכנן לעלות על רומא ולבזוז אותה, ולא לבטל את מוסד העבדות או להשוות את מעמד האישה.
למעשה, קרה ההפך הגמור. ציורו של ספרטקוס כגיבור רומנטי הגביר עד מאד את העניין הרומי במוסד הגלדיאטורי והביא לגידול בביקוש, ובכמות העבדים שהוכשרו לכך.
(בשלב מסויים הפסיקה טקטיקת הניפוח לעבוד. קראסוס עמד בקואליציה עם שני פוליטיקאים-מצביאים אחרים: קיסר ופומפיי שנתפרסמו דווקא בשל הישגם הצבאי. כדי להשיג נצחון צבאי "אמיתי" פלש קראסוס לפרס ושם ספג את אחד מהתבוסות המשפילות ביותר שידעה רומא אי פעם).
ספרטקוס שרד כפרט בכרוניקות, לא כאגדה חיה. אמנם אנשים מהמעמד הגבוה, שכרוניקות רומיות לא היו זרות להם, השתמשו בדימוי זה מפעם לפעם כבר בסוף המאה ה18, אך השם היה רחוק מלהיות מיתי עד המחצית השנייה של המאה ה19, כאשר סופר איטלקי לאומן כתב רומן היסטורי המציג את ספרטקוס כבן דמותו של גריבלדי וכך החייה את דמותו.
מאז נעשו שימושים רבים בדמות זו, כאשר חיפשו מרקסיסטים וליברלים מוט קדמון לתלות עליו דגל אידיאולוגי כלשהו. מעניין לציין שעד כמה שידוע לי, לא נעשה שימוש (או לכל הפחות שימוש של ממש) בדמותו של ספרטקוס במהלך המאבק המערבי על שחרור העבדים (1770 עד 1870 לערך), ומעניין אולי לברר למה.
"מה זה משנה אם זה מדוייק? ללמוד אפשר מכל דבר" - כך אמרה לי סטודנטית אחת, והותירה אותי נטול אויר לזמן מה. ובאמת - מה זה משנה? הרי תפקידנו כמורים הוא לחנך, לגרום לריאקציה ולפתח את הילד החושב? לחשוב הרי אפשר על הכל. דקדקנות עובדתית? הבוז להן - העובדות היבשות שייכות לחינוך הישן, תכף תרצה גם שנשנן תאריכים.
אז למה זה מטריד אותי? למה מפריע לי שמרצה נכבדת אומרת דברים מופרכים לעילא ושאיש לא מוחה בעדה?
מים רבים כבר זרמו מתחת הגשר הזה - אזדרם גם אני. אני בטוח שבין סטודנטי העבר של הקורס הזה היו גם כאלה שזוכרים כי המרד הגדול לא התרחש בשנת שבעים לפני הספירה, ולפיכך אינו יכול בשום אופן לשמש ממאפייני תקופתו של ספרטקוס. זורמים. העיקר הוא המסר. המסר! די להתעכב על שטויות! "אתה מפריע לי כשאני מתרגשת". יש נראטיב, נו.
לא, לא, הטרחנות הזו לא יאה לפה. ככלות הכל, מה בין ידע פורמלי למורה? אנחנו הרי לומדים כי מורה צריך לגרות - ולקבל, לספר - אבל בעיקר להקשיב ולהכיל. היסטוריה היא סיפור סיפורים, ומה שחשוב בה זו ההזדהות, איפה זה פוגש את התלמידים - אם המרד הגדול יפגוש את התלמידים שלך מאה וארבעים שנה מוקדם יותר - מה זה משנה באמת? העיקר שהושג חיבור.
אלא שמשהו באווירה הזו, הנוכחת בכל פה, המכתיבה את הבון טון – מציק בכל זאת. ואני נזכר בסיפור המעשה ששמעתי על יקית אחת - נחמה ליבוביץ', אשת החינוך והתורה. מספרים כי במהלך שיעור משיעוריה קם לו תלמיד והציג איזו פרשנות משלו לפרשה. ליבוביץ' האזינה לדברי התלמיד עד תום, ופתרה אותם ב"לא!" נחרץ.
התאונן אותו תלמיד "אך מורתנו, מדוע כך? הרי למדנו כבר ששבעים פנים לתורה"
"שבעים פנים, כן. שבעים ואחת – לא!" ענתה לו.
אני מודה, אני אוהב את הסיפור הזה. הוא דוחף אל סביבתנו התומכת והמקבלת את קיומו של הלא-נכון. הוא מזכיר לנו את קיומן של אמות מידה (מילה גסה כל כך, כל כולה רומזת לפערים, נוקשות ומבחנים). היא רומזת שלא כל ידע הוא שווה ערך. היא מעמידה את התלמיד (או את דעתו) בפינה שחורה.
"אבל ההיסטוריה זה לא העיקר בקורס הזה, העיקר הוא הדיון הערכי". עוד אחת ממגוון התגובות שקיבלתי כאשר פניתי לסטודנטים אחרים כדי לבדוק אם רק אני סובל מאותה תחושת מצוקה. אני מבין את ההטייה שקיימת בסמינר לכיוון דיונים ערכיים למניהם. רבים מתלמידיו הנם יוצאי תנועות נוער, בהן זה בילוי הזמן המקובל ביותר.
אלא שאי אפשר לקיים דיון ערכי בואקום. כלומר, אפשר – אם לא נתנגד להיותם של הערכים חלולים. ואם ההקשר שבו יערך הדיון יהיה מסולף – הרי שגם הערכים יצאו מסולפים.
אם תאמינו כי ז'אן ד'ארק הסתירה מהחיילים את היותה אישה ונלחמה איתם בשדה הקרב תוך הנהגת טקטיקות גרילה מתוחכמות – תקבלו תפיסה מעוותת על מקומה של האישה בחברה המסורתית, ותפיקו הגות פמיניסטית שאינה מתייחסת לעובדות. אם תצאו משיעור בידיעה שעל הפלבאים נאסר להכנס אל התיאטראות הרומיים – תצאו בהבנה שקרית על אופיה של הרפובליקה הרומית – ולכן לא תוכלו להבין את מהלך הפיכתה לאימפריה, כנראה שגם תקבלו מושג מעוות על הקדמה. ודאי שתקבלו תפיסה מעוותת על מנגנוני שליטה, כגון "לחם ושעשועים".
ובעולם כזה אין גם צורך להתדיין. למה להתדיין אם האמת אינה משמשת כערך, כמושא שאיפה? וכמה ערך יש לערך הנזנח לשולי הדרך? "כן, כולם יודעים שהיא מדברת הרבה שטויות, מה זה משנה? יש עוד הרבה קורסים אחרים"
אמת. כולנו טועים, כולנו לא מדייקים. אדם יכול להיות מומחה ענק רק בתחום צר מאד. אם הוא ירצה לדבר לרוחב – הרי שנגזר עליו לעשות כמה טעויות, מספר אי דיוקים. אבל גם אם הדיוק אינו בר אחיזה, השאיפה לדיוק – דווקא כן. הייתי מצפה שאדם יגביל את עצמו מעט מלדבר בשצף קצף על נושאים שעליהם הוא אינו יודע דבר. הייתי מצפה שאדם שאינו בקיא בנושא מסויים ישתמש יותר בביטויים כמו "איני יודע", " אבדוק ואחזור עם תשובה" בשיעור על נושא זה ממש. הייתי מצפה שאם סטודנט ניגש אליך בסוף השיעור ומעיר על נוכחותן של טעויות בדבריך, תשאל למה הוא מתכוון ולא תשיב כי "השאר לא בקיאים כמוך... אז אני מאכילה אותם בכפית".
קל וחומר כאשר מדובר במורה. קל וחומר כאשר מדובר במורה שמתיימר להכשיר מורים, ועוד לקיים איתם איזה מן דיון ערכי בנושא.
אבל למה לטרוח ולהזדעזע. כולנו חברים כאן. האווירה היא נוחה ומקבלת כל. הרי כאשר לכל אחד יש קול שווה, מה זה משנה מה נאמר מדוכן ההוראה? לא מוצא את עצמך בדברי המורה? לא מתחבר אליהם? תגיד משהו אחר! זו הרי זכותך! קול שווה לכולם! בזכות גדולה זכיתי - אף אחד לא כופה עליי את דעותיו באשר למבנה הצבא הרומי. עלי להיות אסיר תודה על כך ולהמנע מלכפות את שלי על אחרים. כאן או בבית הספר.
"כן, אני יודעת שאתה לא ממש אוהב את הדברים שהיא אומרת" – אמרה לי עוד מישהי. אז כן, אני באמת לא אוהב אותם, ולצערי אני עדיין לא סובלני מספיק כדי לכבד ולקבל אותם כפי שהם. מצוקתי, כפי שאני מבין עכשיו, נובעת אך ורק מהחינוך הנוקשה והאוטוריטרי שנכפה עלי, יחד עם אי אלה עובדות, ומתודה מדעית אחת. אז תוצר כזה יצאתי, מוצק ומציק, מנציח את מעגל ההצקה, בקיצור – יקה פוץ. את חמלת הקהל אבקש.
רקע
לפני כשנה פרסמתי את הדברים האמורים בבטאון של המסלול הדמוקרטי בסמינר הקיבוצים. המרצה האמורה, ד"ר להיסטוריה במקצועה וחביבת הממסד האקדמי-פוליטי, מנהיגה את תכנית המצטיינים של המכללה, והייתה אחת מהגורמים המרכזיים לפרישתי מאותה התכנית מקץ שלוש שבועות של התחבטויות ומצוקה. לאחר שאת השיעור האמור ביליתי עם פה פעור תוך רעד בלתי נשלט.
אלא שזהו הטקסט השני שכתבתי בעקבות הפרשה. הטקסט הראשון התחיל להתגבש כבר באותו הערב וקיבל את צורתו הסופית בסוף אותו השבוע. התכנון היה לשלוח אותו למרצה בתפוצת קורס רחבה.
ירדתי מהמחשבה הזאת לאחר שכנועים מאנשים שהצלחתי האקדמית חשובה להם, ולאור האדישות בה נתקלתי מצד מי מהסטודנטים, כמתואר לעיל. הדוא"ל המתוכנן נשמר עם זאת ובו רשימת הסילופים הבולטים ביותר מאותה הרצאה. הוא מצורף למטה, כנספח.
נספח: דיוקים
מספרים על נחמה ליבוביץ', אשת החינוך והתורה, כי במהלך שיעור קם תלמיד והציג איזו פרשנות משלו לפרשה. נחמה ליבוביץ' ז"ל האזינה לדברי התלמיד עד תום, ופתרה אותם ב"לא!" נחרץ.
התאונן אותו תלמיד "אך מורתנו, מדוע כך? הרי למדנו כבר ששבעים פנים לתורה"
"שבעים פנים, כן. שבעים ואחת – לא!" ענתה לו.
בראשית השיעור נאמר לנו שתלמידים תמיד יכולים לזהות מורה שלא התכונן כהלכה. מיד לאחר מכן הועמדה בפנינו דוגמא כזו – על מנת לבחון את ערנותנו, הצטיין השיעור בכמות רבה של פרטים שגויים באופן מלא ומוחלט על הרפובליקה הרומית.
הואיל ואני מאמין שחשוב כי פרט לתכונותיו הכריזמתיות-מיתיות של המורה, יהיו דבריו גם נכונים, אחרת יהיו בבחינת פירות מורעלים, והואיל ורבים מן המשתתפים יהיו בעתידם מורים להיסטוריה, נראה לי חשוב לעמוד על תיקונם של עיקרי הדברים – לכל הפחות, אותם הדברים שאליהם שמתי לב ואותם אני זוכר. ודאי שאשמח לדיוקים נוספים – בין אם על דברי, ובין אם על הדברים המקוריים – אני כותב דברים אלה במוצאי השבת וכבר לא זוכר הרבה.
בסופו של המאמר, אני גם נותן את התשובה שלי לגבי מקורות הכוח והמשיכה של ספרטקוס כדמות מיתית.
"חלק מהעבדים, במיוחד הגלדיאטורים, נוצרו כאשר האצילים הרומים שעבדו מתוך גחמה חיילים רומים שעברו את "מכון הכושר" הצבאי"
לא ניתן היה לשעבד אזרח רומי מתוך גחמה. תחילה שירתו בצבא הרומי רק אזרחים ממדרגת עושר מסויימת (שיכלו, בין היתר, לקנות את הציוד שלהם). הצבא היה צבא מילואים. ארבעים שנה לפני מרד ספרטקוס עברה רפורמה חשובה ביותר שאיפשרה לכל אזרח להתגייס, יצרה צבא קבע והפכה את הצבא לסולם פוליטי חשוב–כל חייל משוחרר קיבל חלקת אדמה בין היתר.
אמנם היו חיילים משוחררים שהלכו לעבוד כגלדיאטורים לאחר הצבא תמורת משכורת, אך גם זה לא היה אופייני מדי והם עשו זאת כאנשים חופשיים.
"משחקי הגלדיאטורים היו מיועדים לקיסר ולאצולה... לפשוטי העם אסור היה להכנס"
לא נכון. בתקופת האימפריה הרומית, הייתה הדוקטרינה השלטת, כידוע "לחם ושעשועים", כלומר – אנחנו מספקים לאזרחי רומא מה לאכול ואת מי לאהוד, והם שומרים על הסדר הקיים. מופעי הגלדיאטורים היו חלק בלתי נפרד מסדר זה. למעשה, קבוצות הגלדיאטורים החלו לגבש סביבם את הסיעות הפוליטיות.
למרות שבתקופה המדוברת השיטה עוד לא הגיעה לבגרותה, (כמו גם מוסד משחקי הגלדיאטורים), ההשפעות הפוליטיות שלו בקרב דלת העם כבר ניכרים. שלושים שנה אחרי האירועים המתוארים אהדה הסיעה ה"אופטימטית" (כלומר, תומכי שלטון הסנאט ואצולת הותיקים) את הקבוצה האדומה, ואילו הסיעה ה"פופולארית" (התומכת באנשי צבא קשוחים וצודקים שיביאו צדק חברתי וביזה לאזרח הפשוט) – חילקה את אהדתה בין הירוקים והכחולים.
"המרד של ספרטקוס היה המרד הגדול הראשון, שנתן השראה לאחרים"
המרד של ספרטקוס היה האחרון בסדרה של שלוש מרידות עבדים. מרידות עבדים אחר כך היו נדירות ביותר. מוסד הגלדיאטורים – שטיפח רוח קרב ושליטה בנשק בקרב עבדים - היה צעיר עדיין, והרומים טרם פיתחו את דרכיהם להכיל אותו. לאחר כשלונו והתעמולה המקיפה אותו (כמפורט בסוף המסמך), המערכת הוסדרה.
"ספרטקוס רצה לשים קץ למוסד העבדות"
נראה שהתימוכין המקוריים לדברים אלה נמצאים בסרטו של סטנלי קובריק על העניין ומאפיינים היטב את גישתם של במאים אמריקאים כלפי היסטוריה. אין בסיס היסטורי להניח כך והדבר אינו סביר ביותר.
"המרד הגדול, כמו מרד ספרטקוס, התרחש גם הוא בשנת שבעים לפני הספירה, ואלה מעידים על הסדקים באימפריה הרומית"
המרד הגדול התרחש בשנת שבעים לספירה. מה שחמור באמירה הזו אינה היא עצמה, שיכולה להפלט סתם כך, אלא הקישור המכליל בין האירועים. מאה וארבעים שנה מפרידים בינהם. מבחינת רמת ההכללה, דומה הדבר לכך שמורה עתידי להיסטוריה יאמר כי מלחמת האזרחים האמריקאית (1861) וההתקפה על מגדלי התאומים (2001) התרחשו באותה התקופה והם חלק מהסדקים באימפריה האמריקאית.
הביטוי היחיד בו נעשה שימוש במהלך השיעור כדי לתאר את רומא היה - "הקיסרות הרומית". פעמים רבות הוזכר הקיסר והתנהגותו ביחס לתרבות המתוארת.
מינוח לא נכון. הקריירה הפוליטית של קיסר הייתה עוד בחיתוליה, אך גם "האימפריה הרומית" אינו קביל כאשר מדברים על החברה במקרה זה. רומא הייתה בעלת משטר רפובליקני, שאמנם התנוון ונעשה בעייתי באותה התקופה, אך המעבר מהרפובליקה לאימפריה בתקופת מרד ספרטקוס היה רחוק מלהתרחש וקשה לדמיון. למרות שאפשר לדבר על רומא כעל רפובליקה שיש לה אימפריה, אי אפשר להשתמש בביטוי "קיסרות" בענייני פנים. ודאי שמשרת הקיסר לא התקיימה.
"רומא התחלקה לאצילים, מעין מעמד ביניים של חיילים וסוחרים, ועבדים. מרבית העם היו העבדים".
זה לא נכון. החלוקה המקורית של העיר רומא הייתה לפטריקים (שייחסו את עצמם לתושבים המקוריים, אצילים) ופלבאים (שהיו כל היתר). בזמן המתואר החלוקה בין המעמדות הפורמליים התטשטשה ונעלמה כמעט לחלוטין בעקבות שביתות פלבאים. החלוקה המעמדית בתוך רומא העיר הייתה כלכלית בעיקרה. חלוקה פונקציונלית הייתה בין אזרחי רומא לאזרחי ערים איטלקיות אחרות. נראה שבשיאה של העבדות, היוו העבדים כ25 אחוז מאוכלסיית חצי האי האפניני. מרביתם הועבדו בחקלאות, מה שכמובן לא מאפשר ענידת שרשראות יומיומית, כפי שנטען.
"כשהובא אליו סוסו, שלף את חרבו ושחטו ואמר, שאם ינצח יהיו לו הרבה סוסים יפים משל האוייבים, ואם תהיה ידו על התחתונה, לא יהיה לו צורך בסוס"
יתר הנקודות אליהן התייחסתי היו שגיאות עובדתיות, ולא המסקנות המשונות שנבעו מהן. הנקודה הבאה מסווגת אמנם כעניין של פרשנות, אך נראה לי חשוב להביא גם אותה כמתקשרת לאנקדוטה בה פתחתי. לא כל פרשנות היא אפשרית, לגיטימית ומתייחסת לטקסט, וחשוב להקפיד על כך כתור מורים להיסטוריה. שבעים פנים – כן. שבעים ואחת – לא. לפיכך, זו אולי הדוגמא הבעייתית ביותר מבחינת תלמיד היסטוריה, מאחר ועוסקת במתודולוגיה שגויה.
במקרה הזה, הפרשנות שניתנה לנו למקור הראשוני, היא שספרטקוס חס על סוסו ומעדיף להרוג אותו משיפול לעבדות. נאמר כי ספרטקוס רואה בהם אותה מהות – זו על שתי רגליים וזו על ארבע – וגואל את סוסו מחזרה אל מעבידיו המרושעים.
אין לקריאה זו שום ביסוס. ספרטקוס מעוניין בהרבה סוסים ובבעלות עליהם. לא ניתן לטעון ל"קשר הנצחי בין הלוחם לסוסו" – ראשית כל, יש להוכיח קיומו של קשר תרבותי זה בזמן ובמקום הספציפיים (קל לראות ממעשה בהרג שמדובר בסוס המביא את הלוחם למקום הקרב וממנו – לא "סוס מלחמה", מין שנציגיו הבולטים יותר הורבעו בימי הביניים, עם כניסת הארכובות לשימוש), ושנית – האמירה של ספרטקוס על הרווח מראה שהוא מתייחס לסוס כערך הנמדד בכמות ובאיכות ולא כאל אינדיווידואל.
אני חושב שהקריאה המתבקשת, וסביר שהנכונה, היא שהכרוניקאי מייחס לספרטקוס את ההכרה בגודל הרגע ושימוש בטקטיקה רטורית המוכרת כ"שריפת ספינות" – הווי אומר, "אני קוטע מעצמי את נתיב הנסיגה, מהקרב הזה אפשר לצאת רק כמנצח – על סוסי היריבים". וריאציות מפורסמות של אותה הרטוריקה כוללות את האקט הפיזי של שריפת הספינות ע"י קורטס, ססמת "למות או לכבוש את ההר" של ז'בוטינסקי וaut vincere aut mori של אנרי מנווארה.
המיתוס של ספרטקוס - סיבות
לדעתי, תכונותיו האישיות והתנהגותו של ספרטקוס קשורות אך מעט לתהילתו. ודאי שצריך אישיות חזקה כדי להנהיג מרד, כמו גם יוזמה, אומץ וכשרון אסטרטגי כדי להחזיק אותו במשך שנתיים. עם זאת, אישים רבים בהיסטוריה הפגינו תכונות אלה גם מבלי להפוך לסמל.
ספרטקוס הגיע אל הכרוניקות בזכות שתדלנותו של האיש שהביס אותו, קראסוס. אותו קראסוס נודע הרבה יותר בשל עושרו ונוכלותו מאשר בזכות מעלותיו הצבאיות. מסלול השירות הציבורי ברפובליקה הרומית חייב שירות צבאי ואזרחי לסירוגין, כך שכל פוליטיקאי היה גם איש צבא ולהפך.
באותה תקופה אמנם היה קראסוס קצין מבטיח למדי, אך בשנים שלאחר מכן לא היו לו נצחונות חשובים נוספים, והוא ניצל כל הזדמנות פוליטית על מנת לנפח את כוחו של ספרטקוס ואת הסכנה שהציב הלה לרומא, דבר שיצר לספרטקוס הילה רומנטית ועניין מוגבר מצד היסטוריונים.
מובן הדבר שאפילו כאשר צייר קראסוס את ספרטקוס בצבעים האפוקליפטיים ביותר, טען שתכנן לעלות על רומא ולבזוז אותה, ולא לבטל את מוסד העבדות או להשוות את מעמד האישה.
למעשה, קרה ההפך הגמור. ציורו של ספרטקוס כגיבור רומנטי הגביר עד מאד את העניין הרומי במוסד הגלדיאטורי והביא לגידול בביקוש, ובכמות העבדים שהוכשרו לכך.
(בשלב מסויים הפסיקה טקטיקת הניפוח לעבוד. קראסוס עמד בקואליציה עם שני פוליטיקאים-מצביאים אחרים: קיסר ופומפיי שנתפרסמו דווקא בשל הישגם הצבאי. כדי להשיג נצחון צבאי "אמיתי" פלש קראסוס לפרס ושם ספג את אחד מהתבוסות המשפילות ביותר שידעה רומא אי פעם).
ספרטקוס שרד כפרט בכרוניקות, לא כאגדה חיה. אמנם אנשים מהמעמד הגבוה, שכרוניקות רומיות לא היו זרות להם, השתמשו בדימוי זה מפעם לפעם כבר בסוף המאה ה18, אך השם היה רחוק מלהיות מיתי עד המחצית השנייה של המאה ה19, כאשר סופר איטלקי לאומן כתב רומן היסטורי המציג את ספרטקוס כבן דמותו של גריבלדי וכך החייה את דמותו.
מאז נעשו שימושים רבים בדמות זו, כאשר חיפשו מרקסיסטים וליברלים מוט קדמון לתלות עליו דגל אידיאולוגי כלשהו. מעניין לציין שעד כמה שידוע לי, לא נעשה שימוש (או לכל הפחות שימוש של ממש) בדמותו של ספרטקוס במהלך המאבק המערבי על שחרור העבדים (1770 עד 1870 לערך), ומעניין אולי לברר למה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה