בשבחם של רעיונות שחלף זמנם

מכשפה לא תשרוף

באירופה של ימי הביניים חל איסור חוקי על משפטי מכשפות. מן האיסור לבדו, ששב ונשנה בקודקסים חוקיים כאלה ואחרים, ניתן לראות שנטיית הלב הייתה קיימת, שנשים בודדות נחשדו על הטלת קללות ותקשורת עם השטן, ומההכרות שלנו עם חברות מסורתיות - סביר גם שחלקן תפקדו כך. אנחנו מכירים כמה מקרים של משפטי כישוף לפני המאה הי"ד, אבל בודדים ממש. מלכים ונסיכי כנסייה כתבו פעם אחר פעם שכאשר אישה מעידה על עצמה שהיא הסתודדה עם השטן, הפכה לכלב שחור, עופפה לה בלילה ופיזרה קללות - אין להאמין לה משום שהדבר אינו אפשרי. כישוף אינו פועל כך, לימדו אבות הכנסיה (ולפעמים - גם כי כישוף פשוט לא פועל). הענישה הראויה? לשפוך עליה דלי מים צוננים, שתתאפס.

הכושי חייב ללכת

אז "הבצל" הוציאו פיסת סטירה, המתארת את הסרט הקלאסי של "הקוסם מארץ עוץ" כעוד ייצוג של ערכיה השמרנים והקלוקלים של אמריקה בשנות הארבעים. "הבצל" הם עצלנים.

איני בטוח שהקהל הנאור יאמץ בלב מלא את ל' פרנק באום, מחבר ספרי ארץ עוץ, אל מחנה הטובים. בכל זאת הוא תמך באווגניקה, תיאוסופיה, איסור על האלכוהול והשמדה פיזית של כלל האינדיאנים, דעות שהיו אמנם נאורות בתקופתו (אולי למעט האחרונה, אבל אני לא מכיר את ההתפלגות הפוליטית בנושא הזה אז) אך הספיקו לצאת מן האופנה. עם זאת, קשה לשלול ממנו את היותו פמיניסט.

בגנות ההרמוניה

ומה היא לא

תלמידים בכיתה י"א בדרום נתבקשו לצייר על הקירות דברים שחשובים להם. נערה אחת ציירה את דגל הגאווה ונתקלה בהתנגדות מצד רוב תלמידי הכיתה. המצב התחמם עד שהמנהלת הגיעה להכריע. היא הכריזה שהעניין יוכרע בצורה דמוקרטית - הצבעה בוצעה בין התלמידים אם להשאיר את היצירה על כנה או לצנזר אותה. מרבית הילדים בחרו לצנזר והיצירה הוסרה לאלתר.

כשקראתי ידיעה חדשותית זו ידעתי כבר מה יהיו המילים שילוו את הופעתה בפיד שלי - "המנהלת חושבת שדמוקרטיה זה כשהרוב מדכא את המיעוט" הוא סיכום סביר שלהם.

אני מוכרח לומר שאם זה מה שחושבת המנהלת, הרי שאני מסכים איתה.

בגנות הגנות על "ארבע במאה"

נתקלתי בעוד רשומה בנוסח - "4 ספרים במאה מחרבים את התרבות" ובטעות* הגבתי.

אתחיל מהנימה האפוקליפטית של האמירות האישיות (אך הו, כה כלל-אנושיות) שבסוף הרשומה. היא הייתה זו שהקפיצה אותי, כפי שכתיבה אפוקליפטית נוטה לעשות. אחר כך אחזור ואסמן קצת את מחשבותיי בקשר למודל הכלכלי.

"אם לא תיזהרו, תישארו בלי מילים שיתנו לכם השראה, שיבעירו לכם את הלב, עם ספרות בינונית ומטה ו"האח הגדול" בטלוויזיה"

לא. גם אם שום דבר לא ייכתב יותר לעולם, ללא שיפור חד באורך החיים או קצב הקריאה, אף אדם לא יספיק לסיים את הקלאסיקות הגדולות של תרבות המערב בלבד בימי חייו. אף אחד לא צריך אותנו** בשביל שנהווה תחרות לתכניות ריאליטי. ומבחינת הערך התרבותי - אולי עדיף לפתח את אורך הרוח הנדרש כדי לקרוא את דיקנס בימינו, מאשר לנסות לדלות את הפנינים בערימות הגרפומניה שמציפים את הדוכנים.

לגנות האינטרנטים

בני האדם לא נבראו שווים - זה ברור לכל מי שעיניו בראשו. יש גבוהים ונמוכים, בריאים וחולניים, יפים ומכוערים, טפשים וחכמים. (או בשיחדש התקין-פוליטית "הולמים יותר או פחות את השיח הפאלולוגוצנטרי").
מצד שני, חביב אדם שנברא בצלם. דתות האיחוד לימדו (ויורשותיהן הליברליות והסוציאליסטיות קיבלו) כי ערכם של בני האדם גדול מסכום יעילותם ומעפיל עליו. שלאדם יש ערך סגולי, ניצוץ אלוהי, שהוא למעלה מיכולת התפוקה וההשתלבות שלו. שבני האדם שווים, כן.
ואם נצמצם את נושא השיחה הנוכחי - קולם של כל בני האדם ראוי להשמע. לא כל בני האדם יודעים להתבטא באותה יעילות.
אלא שבפרא הדיגיטלי של אינטרנטים מתרחק צלם האדם ומצטמצם לכדי יכולת הביטוי שלו. לאפרטוס הלוגי והפולמוסי, ליכלתו להבין את תחושותיו ולנסח אותם, ליכולתו לאתר את הבקיעים בהגיון של יריבו ולתקוף אותם, ליכלתו לעשות "זינג!", להשאר על הסוס לאחר התקפה ולהשתמש בכוחו של יריבו כנגדו. לתעל בחן את ההמון המריע. מריע לספורטאים הטובים יותר, לבריונים הערמומיים יותר. אין שום חשיבות לפרט שהבריונות נתמכת על ידי מוח מיומן ולא שרירים מאומנים.

לגנות משקפי-שמש

בויכוח פייסבוק עלה מישהו עם הטיעון:
ואם עבור הצלת משפחת פוגל הי"ד נהרגו ביחד עם שני המחבלים שחוסלו רק שני אזרחים 'תמימים'? זה היה מוסרי? ואם ביחד איתם נהרגו 70 אזרחים 'תמימים'? ואם לא היה מדובר בילדי משפחת פוגל אלא בילדי או בילדי אחד מאיתנו המשתתפים פה בדיון ?האם הייתם מוכנים שיהרגו 70 ערבים 'תמימים' (כמו בקיביא) כדי שחיי ילדכם ינצלו? וחיי 700 ? האם זה מוסרי?
[סוף ציטוט]

לבל יהיה יומך הרגל

לפני מספר שנים כתבתי ביומנחי הקדום שלי:
"היום תפסתי את עצמי אומר תודה לכספומט. בן רגע ירד במשהו ערכה של כל תודה שאמרתי בחיי".
האבחנה שרירה וקיימת. שחיקה זה דבר נורא. דבר שיש לפקוח לב ועין נגדו, להעיר את עצמך כל פעם מחדש כדי להתנגד אליו.
פעם ראיתי תמיהה "מה רע כל כך בכל עמודי הצדקה המזוייפים של הפייסבוק? אז יצאת טיפש, אז לחצת לייק, אז קידמת איזה נוכל פעוט. אז מה?"
אני חושב שאותה שחיקה חלה גם פה. המיזמים האלה מתעלקים על רצונם הטוב של אנשים, והנזק שלהם כפול. ראשית - אותה הקלות המשלה עצמה: משמתרגל  האדם לקשר את רצונו הטוב לקליקים חד-פעמיים, מתרגל לחשוב שזו זו הדרך להצלת עולמות ועלמות, הוא מעלה את ערכם של הקליקים בחייו, ומשפיל בעיני רוחו את מעלת הדרכים שבהן יכול רצונו הטוב להועיל.
שנית - בשעת החשיפה. אני חושב שכל פעם שאדם מבין כי חלק מרצונו הטוב לנוכל, פוחת גם האמון שלו ברגש הזה. הוא מפקפק בקיומו, רואה בו כחולשה דרכה אפשר להזיז אותו. וכאן זה כבר לא משנה שלמעשה הוא לא הפסיד שום דבר פיזי. נוכלים חדרו אל אמונו דרך צוהר. את הצוהר הזה יש לסגור, להצר, לאבטח.
וכך הוא נשחק לו הפתח. ואני זוכר איך לפני שנים נפנפתי ברחוב אדם שביקש ממני כמה מספר שקלים עם סיפור אמין ביותר, רק כי התרגלתי לאטום את עצמי לסיפורים האלה. כל כך מאובטח היה הפתח הזה שקלטתי את הסיפור רק אחרי שעברו כבר חמש דקות, והוא התרחק מכדי שאצליח למצוא אותו.
המזוזה הזו מוגשת בסימן סגירת מעגל: היום תפסתי את עצמי אומר "אמא ש'ך זונה" לכספומט שסירב לשתף איתי פעולה, וכנראה שלא בפעם הראשונה. ואתם יודעים מה? עם זה אני דווקא בסדר גמור - ככלות הכל, יש דברים שמותר לשחוק, וגם "אמא ש'ך זונה" צריך הרי להגיד למישהו.

לזכות התחביר

לפני זמן מה הבנתי כי מיומנויות קריאה בסיסיות אינן דבר מה מתבקש.

על אלה אני בוכה

נובלה של בנימין תמוז, "משלי בקבוקים", אשר הופיעה ב1975, כוללת את הפסקאות הבאות:

בקבוק היפה הזה שאתה מחזיק בידך, לאחר שנשתה את היין שבו, נטיל אותו לפח האשפה... אינך סבור שזה פשע, רשעות וטפשות?