בגנות ההרמוניה

ומה היא לא

תלמידים בכיתה י"א בדרום נתבקשו לצייר על הקירות דברים שחשובים להם. נערה אחת ציירה את דגל הגאווה ונתקלה בהתנגדות מצד רוב תלמידי הכיתה. המצב התחמם עד שהמנהלת הגיעה להכריע. היא הכריזה שהעניין יוכרע בצורה דמוקרטית - הצבעה בוצעה בין התלמידים אם להשאיר את היצירה על כנה או לצנזר אותה. מרבית הילדים בחרו לצנזר והיצירה הוסרה לאלתר.

כשקראתי ידיעה חדשותית זו ידעתי כבר מה יהיו המילים שילוו את הופעתה בפיד שלי - "המנהלת חושבת שדמוקרטיה זה כשהרוב מדכא את המיעוט" הוא סיכום סביר שלהם.

אני מוכרח לומר שאם זה מה שחושבת המנהלת, הרי שאני מסכים איתה.

לגנות משקפי-שמש

בויכוח פייסבוק עלה מישהו עם הטיעון:
ואם עבור הצלת משפחת פוגל הי"ד נהרגו ביחד עם שני המחבלים שחוסלו רק שני אזרחים 'תמימים'? זה היה מוסרי? ואם ביחד איתם נהרגו 70 אזרחים 'תמימים'? ואם לא היה מדובר בילדי משפחת פוגל אלא בילדי או בילדי אחד מאיתנו המשתתפים פה בדיון ?האם הייתם מוכנים שיהרגו 70 ערבים 'תמימים' (כמו בקיביא) כדי שחיי ילדכם ינצלו? וחיי 700 ? האם זה מוסרי?
[סוף ציטוט]

לזכות התחביר

לפני זמן מה הבנתי כי מיומנויות קריאה בסיסיות אינן דבר מה מתבקש.

בעקבות מעורבות לגיון הזרים באירועי לוב וחוף השנהב

כמו אדווה בחול המגרב, שוב זוחל לו הלגיון,

ברובינו, כמו דגלינו - רק אחווה, חירות, שוויון.

שבנו אנו אל ארצנו, רוח אל חורבות עבר,

כי נוכרים תמיד היינו, וביתנו הוא נכר.

משברי כלים הורכבנו, משברי כלים חדים,

שבועתנו לאימפריה - גם מותה אינו ירדים.

משברי כלים הורכבנו, למקואהיטל אחד,

בלגיון נמצא כוחנו, בשבועה - כבוד ועד.

רוח חדשה נושבת במדבריות דרום,

חרישית, לילית, חמה היא. חיש תקטול - מיד תידום.

מקופל יהיה הדגל, לנו לא שירת המנון,

רק שינוי משטר יודיע "כן, עבר פה הלגיון!".

לה בל פראנס לנו לוחשת: "צעד או מות, הו לגיונר,

בדל של להבת מורשת, לרגליי היה לנר!"

כי באפריקה צמחנו, בה עוותנו מיסוד,

בלעדיה - מה אנחנו, רק למות? לא כן - לצעוד!

את אותם אשר העזו להמרות את המרות,

נחנך שוב ברובינו - לאחווה, שוויון, חירות.

לא למדנו, לא שכחנו, לא נטשנו שום דבר,

כי נוכרים תמיד היינו, וביתנו הוא נכר.