אז "הבצל" הוציאו פיסת סטירה, המתארת את הסרט הקלאסי של "הקוסם מארץ עוץ" כעוד ייצוג של ערכיה השמרנים והקלוקלים של אמריקה בשנות הארבעים. "הבצל" הם עצלנים.
איני בטוח שהקהל הנאור יאמץ בלב מלא את ל' פרנק באום, מחבר ספרי ארץ עוץ, אל מחנה הטובים. בכל זאת הוא תמך באווגניקה, תיאוסופיה, איסור על האלכוהול והשמדה פיזית של כלל האינדיאנים, דעות שהיו אמנם נאורות בתקופתו (אולי למעט האחרונה, אבל אני לא מכיר את ההתפלגות הפוליטית בנושא הזה אז) אך הספיקו לצאת מן האופנה. עם זאת, קשה לשלול ממנו את היותו פמיניסט.
זה לא סוד גדול. מאמרים על זה הסתובבו באינטרנט בעקבות הפריקוול הנוראי של דיסני. אישתו של באום ואמה היו פעילות חשובות למען זכות ההצבעה לנשים וגם הוא כתב מאמרים רבים בנושא, וכיהן כמזכיר האגודה המקומית להכלת זכות ההצבעה. הספרים שלו מלאים גיבורות פעילות ואסרטיבות. דורותי היא רק הראשונה בהם, אך זה משותף לכל הפרוטגוניסטים שלו. גם הגיבור שבא אחרי דורותי מתברר כילדה שהוסתרה בגוף של ילד על ידי מכשפה - פעילות פנאי נאורה לכל הדעות. אף אחת מהגיבורות שלו לא זוכה למנוחה ונחלה של חיי הנישואין בסגנון איאוון של טולקין. כולן שומרות על עצמאות ועוצמה אישית.
אמת, זו לא ההבנה המתקבלת היחידה לגבי באום - "ארץ עוץ המופלאה" מציג צבא מגוחך להפליא של פמיניסטיות, וגם תיאור הנשים אצלו הוא ספציפי ביותר - הפרוטגוניסטיות אמנם יוזמות ומנהיגות את ההרפתקה בתבונה, אומץ, תושיה ורגישות, אבל לא ממש טובות בשום דבר מעשי.
אבל המורכבות הזו לא מיוצגת ב"הבצל", כי בדיקה שכזו תצריך לבדוק ולחשוב ואולי גם לומר משהו ממשי, והזרם הפופולארי מתמיד של ביקורת התרבות לא ממש עושה את זה. הוא מעדיף לכלות את עצמו כפי שמכלה את התרבות ממנה צמח. הוא עצל ולא מתעניין. הוא לא בודק מהו לב המהלך, מה ההקשר ומה החידוש - הוא מאתר סממנים חיצוניים שכבר סומנו כאנטי-נאורים, ומטיח לעברם את אותו הסימון.
דורותי מחפשת עזרה בארץ זרה? אז בטח, היא מחפשת דמות גברית מספיק בארץ לא לה. עזבו את זה שלחפש עזרה בארץ זרה זה רעיון לא רע לעשות. עזבו את זה שהיא עוזרת לכל מי שמתיימר לעזור לה ומאפשרת לו להגיע לשלמות, עזבו את זה שמושיעתה תהיה בסופו של דבר הקוסמת גלינדה הטובה - דמות הגלדריאל המקומית. הבה ניקח את המסגור הקנזסי עליו אנו יודעים שהיה איכסה-פיכסה פטריארכלית, נקבע שזה עיקר הסיפור, ובכך נסגור שרשרת של מעגל לוגי, שהוא כידוע המבנה השלם והיציב ביותר של הטיעון.
אבל מבקרי התרבות לא ילכו לקרוא. הבעיה של אותם מבקרי תרבות מתחילה הרבה לפני כל תוכן. הקונפליקט האמיתי הוא בשפה. יצירות שאינן עונות לקריטריונים שלהם לשיוויוניות, רגישות ושקריות אינן ראויות להקרא. העבר פסול כמקור לתרבות פשוט משום שאינו מתקדם דיו.
וזה החזיר אותי לרשומה שכבר כתבתי בפלטפורמה אחרת, אבל עכשיו כתבתי מחדש בלי להציץ.
מבחינה ספרותית, "אוהל הדוד תום" אינו רומן חזק במיוחד מנקודת מבט עכשווית. למרות זאת, קשה לשלול את השפעתו על השיח הציבורי בארה"ב בעניין העבדות. הרומן הציג בפשטות ובאמינות את העוול היומיומי שהתרחש תחת מוסד העבדות של מדינות הדרום ותיאר את השלכותיהן היומיומיות והאישיות של חוקים דרקוניים. יש שיאמרו כי העדות הטובה ביותר להצלחתו היא האיסור הגורף לו זכה במדינות העבדות, אך עדות טובה אף יותר מזה היא שזכה שם לתפוצה רחבה למרות האיסור - אחרת נתקשה להסביר את עשרות הרומנים שפרחו במענה לו מצד תומכי העבדות. מ"אוהל הדודה פיליס" שהציג תמונת חיים אידילית של עבדי מטע ועד ל"תום בלי אוהל בבוסטון" המציג את מעמדם הכלכלי הרעוע של עבדים משוחררים.
מדובר באחד מהספרים הנמכרים ביותר במאה ה19 כולה. כשלינקולן פגש את המחברת, הארייט סטואו, מורה מקנטיקט, פתח ב"אז את היא הגברת הקטנה שהתחילה את המלחמה הגדולה?"
אני חושב שהטיעון הובהר דיו. בימים אלה, אם האינטרנט לא משקר*, כמעט לא אפשרי למצוא את הספר הזה בספריות בתי הספר בארה"ב. ההתנגדות לו התחילה באמצע שנות השישים, כאשר הגל העצום של התנועה לזכויות האזרח השאיר מאחוריו כמה שלוליות עכורות של גאווה. פעילים והוגים התחילו להאשים את הספר בדיכוי השחורים והפחתה בערכם. דוד תום - דמות שבוטחת בה', טובה ומטיבה לכל סביבותיה - הוצגה עכשיו כבוגד גזע שמכרכר ומרצה את אדוניו הלבנים. קבוצה פרוגרסיבית אחת הניפה על נס את השאלה "מי הוא הנבל הגרוע יותר - הדוד תום או סימון לה-גרי (בעל העבדים האכזר ביותר ברומן)"
אז נכון - גם לטיעונים האלה יש מקום. וכבר בשנות העשרים הציג ז'בוטינסקי בחירה דומה באחד מסיפוריו, בו הן הנבל המענה והן הצדיק השותק מגיעים יחדיו לפתחה של גהינום. לויכוחים האלה יש מקום, אפילו מקום חשוב בתוך השיח הציבורי על פירושו והבנתו של הקנון התרבותי שלנו. אך כל אלה מתקיימים רק כאשר הקנון נשאר כזה.
אלא שבמקום להמשיך ולהתווכח, הספר יצא מהמחזור. הסיבות שננקבות היו פרוזאיות בהרבה. הספר מכיל שפה לא ראויה - דרך מולבנת לציין שהספר עשוי להכיל אזכורים של The N word - פסיכוזה אמריקאית מיוחדת במינה. כמו כן, מנציח סטריאוטיפים של שחורים כעבדים.
אז כן, הדוד תום עשה את שלו. מתישהו, מזמן, בשיעור אחר. מי צריך אותו עכשיו? הוא לא זכאי להכנס אל הארץ המובטחת, הוא יקבר בין אמונות העבר. אל הארץ המובטחת יכנסו רק שחורים גאים - ניקח את דג'אנגו. הכושי יכול ללכת. מה זה יכול? חייב.
ריי בראדברי המנוח, בספרו "פרנהייט 451", מטיל את האשמה לשריפת הספרים הגדולה על הרגישות החברתית, עשרים שנה לפני שזו פרצה לתודעה. אני אמנם לא מאד חושש מכליון התרבות, אבל עם הרגש שהניע אותו לעשות את הקישור הזה דווקא קל לי להזדהות.
* לא מצאתי מקור רשמי שמאשש את הוצאתו של "אוהל הדוד תום" מהספריות. אבל הרבה מאד מאמרים וביקורות מדברים על זה כעובדה מוגמרת ומתייחסים למעמדו של הספר בארה"ב כbanned. אני מניח שמדובר בעניין של השפעה חברתית רכה ולא בטוח איך אומדים את קיומה.
איני בטוח שהקהל הנאור יאמץ בלב מלא את ל' פרנק באום, מחבר ספרי ארץ עוץ, אל מחנה הטובים. בכל זאת הוא תמך באווגניקה, תיאוסופיה, איסור על האלכוהול והשמדה פיזית של כלל האינדיאנים, דעות שהיו אמנם נאורות בתקופתו (אולי למעט האחרונה, אבל אני לא מכיר את ההתפלגות הפוליטית בנושא הזה אז) אך הספיקו לצאת מן האופנה. עם זאת, קשה לשלול ממנו את היותו פמיניסט.
זה לא סוד גדול. מאמרים על זה הסתובבו באינטרנט בעקבות הפריקוול הנוראי של דיסני. אישתו של באום ואמה היו פעילות חשובות למען זכות ההצבעה לנשים וגם הוא כתב מאמרים רבים בנושא, וכיהן כמזכיר האגודה המקומית להכלת זכות ההצבעה. הספרים שלו מלאים גיבורות פעילות ואסרטיבות. דורותי היא רק הראשונה בהם, אך זה משותף לכל הפרוטגוניסטים שלו. גם הגיבור שבא אחרי דורותי מתברר כילדה שהוסתרה בגוף של ילד על ידי מכשפה - פעילות פנאי נאורה לכל הדעות. אף אחת מהגיבורות שלו לא זוכה למנוחה ונחלה של חיי הנישואין בסגנון איאוון של טולקין. כולן שומרות על עצמאות ועוצמה אישית.
אמת, זו לא ההבנה המתקבלת היחידה לגבי באום - "ארץ עוץ המופלאה" מציג צבא מגוחך להפליא של פמיניסטיות, וגם תיאור הנשים אצלו הוא ספציפי ביותר - הפרוטגוניסטיות אמנם יוזמות ומנהיגות את ההרפתקה בתבונה, אומץ, תושיה ורגישות, אבל לא ממש טובות בשום דבר מעשי.
אבל המורכבות הזו לא מיוצגת ב"הבצל", כי בדיקה שכזו תצריך לבדוק ולחשוב ואולי גם לומר משהו ממשי, והזרם הפופולארי מתמיד של ביקורת התרבות לא ממש עושה את זה. הוא מעדיף לכלות את עצמו כפי שמכלה את התרבות ממנה צמח. הוא עצל ולא מתעניין. הוא לא בודק מהו לב המהלך, מה ההקשר ומה החידוש - הוא מאתר סממנים חיצוניים שכבר סומנו כאנטי-נאורים, ומטיח לעברם את אותו הסימון.
דורותי מחפשת עזרה בארץ זרה? אז בטח, היא מחפשת דמות גברית מספיק בארץ לא לה. עזבו את זה שלחפש עזרה בארץ זרה זה רעיון לא רע לעשות. עזבו את זה שהיא עוזרת לכל מי שמתיימר לעזור לה ומאפשרת לו להגיע לשלמות, עזבו את זה שמושיעתה תהיה בסופו של דבר הקוסמת גלינדה הטובה - דמות הגלדריאל המקומית. הבה ניקח את המסגור הקנזסי עליו אנו יודעים שהיה איכסה-פיכסה פטריארכלית, נקבע שזה עיקר הסיפור, ובכך נסגור שרשרת של מעגל לוגי, שהוא כידוע המבנה השלם והיציב ביותר של הטיעון.
אבל מבקרי התרבות לא ילכו לקרוא. הבעיה של אותם מבקרי תרבות מתחילה הרבה לפני כל תוכן. הקונפליקט האמיתי הוא בשפה. יצירות שאינן עונות לקריטריונים שלהם לשיוויוניות, רגישות ושקריות אינן ראויות להקרא. העבר פסול כמקור לתרבות פשוט משום שאינו מתקדם דיו.
וזה החזיר אותי לרשומה שכבר כתבתי בפלטפורמה אחרת, אבל עכשיו כתבתי מחדש בלי להציץ.
מבחינה ספרותית, "אוהל הדוד תום" אינו רומן חזק במיוחד מנקודת מבט עכשווית. למרות זאת, קשה לשלול את השפעתו על השיח הציבורי בארה"ב בעניין העבדות. הרומן הציג בפשטות ובאמינות את העוול היומיומי שהתרחש תחת מוסד העבדות של מדינות הדרום ותיאר את השלכותיהן היומיומיות והאישיות של חוקים דרקוניים. יש שיאמרו כי העדות הטובה ביותר להצלחתו היא האיסור הגורף לו זכה במדינות העבדות, אך עדות טובה אף יותר מזה היא שזכה שם לתפוצה רחבה למרות האיסור - אחרת נתקשה להסביר את עשרות הרומנים שפרחו במענה לו מצד תומכי העבדות. מ"אוהל הדודה פיליס" שהציג תמונת חיים אידילית של עבדי מטע ועד ל"תום בלי אוהל בבוסטון" המציג את מעמדם הכלכלי הרעוע של עבדים משוחררים.
מדובר באחד מהספרים הנמכרים ביותר במאה ה19 כולה. כשלינקולן פגש את המחברת, הארייט סטואו, מורה מקנטיקט, פתח ב"אז את היא הגברת הקטנה שהתחילה את המלחמה הגדולה?"
אני חושב שהטיעון הובהר דיו. בימים אלה, אם האינטרנט לא משקר*, כמעט לא אפשרי למצוא את הספר הזה בספריות בתי הספר בארה"ב. ההתנגדות לו התחילה באמצע שנות השישים, כאשר הגל העצום של התנועה לזכויות האזרח השאיר מאחוריו כמה שלוליות עכורות של גאווה. פעילים והוגים התחילו להאשים את הספר בדיכוי השחורים והפחתה בערכם. דוד תום - דמות שבוטחת בה', טובה ומטיבה לכל סביבותיה - הוצגה עכשיו כבוגד גזע שמכרכר ומרצה את אדוניו הלבנים. קבוצה פרוגרסיבית אחת הניפה על נס את השאלה "מי הוא הנבל הגרוע יותר - הדוד תום או סימון לה-גרי (בעל העבדים האכזר ביותר ברומן)"
אז נכון - גם לטיעונים האלה יש מקום. וכבר בשנות העשרים הציג ז'בוטינסקי בחירה דומה באחד מסיפוריו, בו הן הנבל המענה והן הצדיק השותק מגיעים יחדיו לפתחה של גהינום. לויכוחים האלה יש מקום, אפילו מקום חשוב בתוך השיח הציבורי על פירושו והבנתו של הקנון התרבותי שלנו. אך כל אלה מתקיימים רק כאשר הקנון נשאר כזה.
אלא שבמקום להמשיך ולהתווכח, הספר יצא מהמחזור. הסיבות שננקבות היו פרוזאיות בהרבה. הספר מכיל שפה לא ראויה - דרך מולבנת לציין שהספר עשוי להכיל אזכורים של The N word - פסיכוזה אמריקאית מיוחדת במינה. כמו כן, מנציח סטריאוטיפים של שחורים כעבדים.
אז כן, הדוד תום עשה את שלו. מתישהו, מזמן, בשיעור אחר. מי צריך אותו עכשיו? הוא לא זכאי להכנס אל הארץ המובטחת, הוא יקבר בין אמונות העבר. אל הארץ המובטחת יכנסו רק שחורים גאים - ניקח את דג'אנגו. הכושי יכול ללכת. מה זה יכול? חייב.
ריי בראדברי המנוח, בספרו "פרנהייט 451", מטיל את האשמה לשריפת הספרים הגדולה על הרגישות החברתית, עשרים שנה לפני שזו פרצה לתודעה. אני אמנם לא מאד חושש מכליון התרבות, אבל עם הרגש שהניע אותו לעשות את הקישור הזה דווקא קל לי להזדהות.
* לא מצאתי מקור רשמי שמאשש את הוצאתו של "אוהל הדוד תום" מהספריות. אבל הרבה מאד מאמרים וביקורות מדברים על זה כעובדה מוגמרת ומתייחסים למעמדו של הספר בארה"ב כbanned. אני מניח שמדובר בעניין של השפעה חברתית רכה ולא בטוח איך אומדים את קיומה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה