מכשפה לא תשרוף
באירופה של ימי הביניים חל איסור חוקי על משפטי מכשפות. מן האיסור לבדו, ששב ונשנה בקודקסים חוקיים כאלה ואחרים, ניתן לראות שנטיית הלב הייתה קיימת, שנשים בודדות נחשדו על הטלת קללות ותקשורת עם השטן, ומההכרות שלנו עם חברות מסורתיות - סביר גם שחלקן תפקדו כך. אנחנו מכירים כמה מקרים של משפטי כישוף לפני המאה הי"ד, אבל בודדים ממש. מלכים ונסיכי כנסייה כתבו פעם אחר פעם שכאשר אישה מעידה על עצמה שהיא הסתודדה עם השטן, הפכה לכלב שחור, עופפה לה בלילה ופיזרה קללות - אין להאמין לה משום שהדבר אינו אפשרי. כישוף אינו פועל כך, לימדו אבות הכנסיה (ולפעמים - גם כי כישוף פשוט לא פועל). הענישה הראויה? לשפוך עליה דלי מים צוננים, שתתאפס.
מדובר בחידוש ימי-ביניימי וחידוש נצרי. בשתי התרבויות מהן שאפה התרבות הנצרית את השראתה רדפו והרגו מכשפות. ברפובליקה הרומית הכיר החוק בכישוף להשחית, ועד להתנצרותה של האימפריה הוצאו נשים להורג על סעיף זה במקרים של מגיפות ובצורות, לפעמים במאותיהן. בקשר לנהוג בארץ יהודה לא ניתן אלא לצטט את המדרש על רבי שמעון בן שטח. האגדתא אמנם לא מספרת לנו על רדיפת מכשפות פרקטית בתקופת בית שני, אבל ודאי משקפת ערגה קיימת לעשות כן, אמונה בכוחן הממשי והצורך להתייחסות אליהן.
אותה מעשיות בריאה התחילה להתמוסס בשלהי המאה הי"ד. מקרים של רדיפת המכשפות בחסות חוקית התחילו לצוץ כעשב שוטה פה ושם, ואז הלכו והתרבו בגלים עד אשר הגיעו לשיא רצחני של ממש בראשית המאה הי"ז. קשה להעריך מספרים, אבל מדובר בעשרות אלפים על פני התקופה הזו, בואך מאה אלף. התופעה לא הדירה את עצמה מאף מקום ברחבי הנצרות המערבית אך עיקר פגיעתה נודעה באיזורים הפרוטסטנטיים הפרוטסטניות ויושמה על ידי בתי הדין החילוניים. יותר משלושה-רבעים מן הנהרגים היו נשים.
הכנסיות השונות לא נטו לתמוך בפעילויות האלה ברוב המקרים, אך על פי רוב גם לא התערבו כדי למנוע אותם. ספרו הידוע לשמצה של הנזיר הדומיניקני היינריך קרמר "מקבת המכשפות", נכנס לרשימת הספרים האסורים של הכנסייה שלוש שנים לאחר שפורסם, אך זה לא מנע ממנו להחשב כבר סמכא לענייני סימניהן ודיניהן. גם אם, מכוח מעמדו האסור, היה זה בר סמכא אנטי-ממסדי משהו. לגופי החקירה (אינקוויזיציה בלע"ז) של הכנסייה נאסר להסתמך עליו. עם זאת, האפיפיור אינוקנטיוס השמיני - פופוליסט מושחת עליו נחה גם האחריות שבמינוי טורקוומדה - הסיר כבר ב1484 את הרסן החוקי, הכיר בקיומו של כישוף שטני וקבע עבירה זו לאחת הבודדות שאפשרה חקירה בעינויים.
בסביבה הכללית של מלחמות הדת הרגישו הכמרים חלשים, מאויימים ותלויים בגחמות הרוחניות של צאן מרעיתם. ממילא היה זיהוי עממי כבד בין כמרים למכשפים, שגם הוא התבסס על איזו מציאות (והדים לה אפשר לראות בגיבן מנוטר-דאם של הוגו). במאבק הגדול על הנשמות של ראשית העת החדשה, הופקרו החשודות כמכשפות לשיכוך תאוות הדמים של ההמון.
עבר לא תכלה
עד כאן הכרוניקה. אין בדברים אלה משום חידוש, והם ידועים במשך חמישים שנה לפחות לאנשים עם נגיעה בתחום. ניתן להתווכח כמובן על הדגשים אבל קשה מאד לומר שבימי הביניים שרפו מכשפות. למעשה, ייתכן שימי הביניים הנצריים הן היא אחת מהחברות היחידות טרום ימינו שבהן לא שרפו מכשפות. עם זאת, המשפט "משפטי המכשפות של ימי הביניים" על הטיותיו השונות, שב ומגיח בפינות שונות של המרחב הציבורי בימינו. העמדת הדברים על דיוקם נתפסת לעתים כדקדקנות ריקה, אך אני חושב שהעניין פה הוא מהותי.
העניין הוא שבתקופה הזו, צץ לו ועלה ההומניזם. האמונה באצילותו וכבודו האינהרנטיים של האדם ובכוחו העצמאי הרב. מבחינה תיאורטית, הפסקנו להיות הרמש החוטא הזוחל על האדמה וכמלאכים נהיינו. ומלאכים, בניגוד לרמש, יכולים ליפול בצורה אפוקליפטית, מוחלטת.
כך קרה שהכישוף אשר זכה בעבר ליחס מזלזל ורחום של מחלה ואחיזת שדים, ואשר גרר בעבר טיפול כמו-רפואי (הנפוץ ביותר כלל מקלחת קרה, אך נתקלתי גם בתיאור של טיגון צואה בסמוך לחולה) הפך ליחס של כבוד אל החטא הנאדר, עליו יש לשאת את מלוא האחריות. אותן פסיכוזות (אישיות וקהילתיות גם יחד) שבו והופיעו כפי שעשו גם באלף השנה שלפני כן. אלא שהפעם - בתקופה שכבר חוותה את תהומותיו הגאים של דנטה ההומניסט - ניתן היה גם להאמין להן.
באירופה של ימי הביניים חל איסור חוקי על משפטי מכשפות. מן האיסור לבדו, ששב ונשנה בקודקסים חוקיים כאלה ואחרים, ניתן לראות שנטיית הלב הייתה קיימת, שנשים בודדות נחשדו על הטלת קללות ותקשורת עם השטן, ומההכרות שלנו עם חברות מסורתיות - סביר גם שחלקן תפקדו כך. אנחנו מכירים כמה מקרים של משפטי כישוף לפני המאה הי"ד, אבל בודדים ממש. מלכים ונסיכי כנסייה כתבו פעם אחר פעם שכאשר אישה מעידה על עצמה שהיא הסתודדה עם השטן, הפכה לכלב שחור, עופפה לה בלילה ופיזרה קללות - אין להאמין לה משום שהדבר אינו אפשרי. כישוף אינו פועל כך, לימדו אבות הכנסיה (ולפעמים - גם כי כישוף פשוט לא פועל). הענישה הראויה? לשפוך עליה דלי מים צוננים, שתתאפס.
מדובר בחידוש ימי-ביניימי וחידוש נצרי. בשתי התרבויות מהן שאפה התרבות הנצרית את השראתה רדפו והרגו מכשפות. ברפובליקה הרומית הכיר החוק בכישוף להשחית, ועד להתנצרותה של האימפריה הוצאו נשים להורג על סעיף זה במקרים של מגיפות ובצורות, לפעמים במאותיהן. בקשר לנהוג בארץ יהודה לא ניתן אלא לצטט את המדרש על רבי שמעון בן שטח. האגדתא אמנם לא מספרת לנו על רדיפת מכשפות פרקטית בתקופת בית שני, אבל ודאי משקפת ערגה קיימת לעשות כן, אמונה בכוחן הממשי והצורך להתייחסות אליהן.
אותה מעשיות בריאה התחילה להתמוסס בשלהי המאה הי"ד. מקרים של רדיפת המכשפות בחסות חוקית התחילו לצוץ כעשב שוטה פה ושם, ואז הלכו והתרבו בגלים עד אשר הגיעו לשיא רצחני של ממש בראשית המאה הי"ז. קשה להעריך מספרים, אבל מדובר בעשרות אלפים על פני התקופה הזו, בואך מאה אלף. התופעה לא הדירה את עצמה מאף מקום ברחבי הנצרות המערבית אך עיקר פגיעתה נודעה באיזורים הפרוטסטנטיים הפרוטסטניות ויושמה על ידי בתי הדין החילוניים. יותר משלושה-רבעים מן הנהרגים היו נשים.
הכנסיות השונות לא נטו לתמוך בפעילויות האלה ברוב המקרים, אך על פי רוב גם לא התערבו כדי למנוע אותם. ספרו הידוע לשמצה של הנזיר הדומיניקני היינריך קרמר "מקבת המכשפות", נכנס לרשימת הספרים האסורים של הכנסייה שלוש שנים לאחר שפורסם, אך זה לא מנע ממנו להחשב כבר סמכא לענייני סימניהן ודיניהן. גם אם, מכוח מעמדו האסור, היה זה בר סמכא אנטי-ממסדי משהו. לגופי החקירה (אינקוויזיציה בלע"ז) של הכנסייה נאסר להסתמך עליו. עם זאת, האפיפיור אינוקנטיוס השמיני - פופוליסט מושחת עליו נחה גם האחריות שבמינוי טורקוומדה - הסיר כבר ב1484 את הרסן החוקי, הכיר בקיומו של כישוף שטני וקבע עבירה זו לאחת הבודדות שאפשרה חקירה בעינויים.
בסביבה הכללית של מלחמות הדת הרגישו הכמרים חלשים, מאויימים ותלויים בגחמות הרוחניות של צאן מרעיתם. ממילא היה זיהוי עממי כבד בין כמרים למכשפים, שגם הוא התבסס על איזו מציאות (והדים לה אפשר לראות בגיבן מנוטר-דאם של הוגו). במאבק הגדול על הנשמות של ראשית העת החדשה, הופקרו החשודות כמכשפות לשיכוך תאוות הדמים של ההמון.
עבר לא תכלה
עד כאן הכרוניקה. אין בדברים אלה משום חידוש, והם ידועים במשך חמישים שנה לפחות לאנשים עם נגיעה בתחום. ניתן להתווכח כמובן על הדגשים אבל קשה מאד לומר שבימי הביניים שרפו מכשפות. למעשה, ייתכן שימי הביניים הנצריים הן היא אחת מהחברות היחידות טרום ימינו שבהן לא שרפו מכשפות. עם זאת, המשפט "משפטי המכשפות של ימי הביניים" על הטיותיו השונות, שב ומגיח בפינות שונות של המרחב הציבורי בימינו. העמדת הדברים על דיוקם נתפסת לעתים כדקדקנות ריקה, אך אני חושב שהעניין פה הוא מהותי.
העניין הוא שבתקופה הזו, צץ לו ועלה ההומניזם. האמונה באצילותו וכבודו האינהרנטיים של האדם ובכוחו העצמאי הרב. מבחינה תיאורטית, הפסקנו להיות הרמש החוטא הזוחל על האדמה וכמלאכים נהיינו. ומלאכים, בניגוד לרמש, יכולים ליפול בצורה אפוקליפטית, מוחלטת.
כך קרה שהכישוף אשר זכה בעבר ליחס מזלזל ורחום של מחלה ואחיזת שדים, ואשר גרר בעבר טיפול כמו-רפואי (הנפוץ ביותר כלל מקלחת קרה, אך נתקלתי גם בתיאור של טיגון צואה בסמוך לחולה) הפך ליחס של כבוד אל החטא הנאדר, עליו יש לשאת את מלוא האחריות. אותן פסיכוזות (אישיות וקהילתיות גם יחד) שבו והופיעו כפי שעשו גם באלף השנה שלפני כן. אלא שהפעם - בתקופה שכבר חוותה את תהומותיו הגאים של דנטה ההומניסט - ניתן היה גם להאמין להן.
כאשר אדם שב ואומר כי בימי הביניים שרפו מכשפות, הרי שהוא שב ומחרה אחר השקר הדיכטומי ההוא, על פיו הקדמה ורעיונות החירות מעלים אותנו בקו ישר מאפילת ימי הביניים אל האורה המודרנית הגדולה. שתולדות העולם הן אך מאבק בין שני כוחות מנוגדים - הנאורות, החדשנות והתבונה מחד והשמרנות והדתיות מאידך (ניסוח זה מופיע בספריהם של וייט ושל דרייפר. שניהם הופרכו כבר מזמן מבחינה היסטורית, שניהם משמשים עד היום כמכרה עשיר של מיתוסי הנאורים). שבעבר כל דבר היה רע יותר (וניסוח מעין זה מופיע במבוא של מרק טווין ל'יאנקי בחצר המלך ארתור' - הוא כותב שהוא לא באמת יודע מה הלך במאה החמישית בבריטניה, אבל הוא יודע מה הלך במאה הט"ו, ושזה בטח היה כך או רק גרוע יותר).
אדם שאומר כי שרפו מכשפות בימי הביניים (ומתכוון, בדרך כלל, שאחר כך הפסיקו) מנציח בלא יודעין את תפיסת המאבק, תפיסת התקדמות הפשוטה היודעת את מטרתה ואת השלכותיה, של קרב על ההגיון בו כל אחד צריך להיות לנו או לצרינו. הוא נוטה להזדהות באופן אוטומטי עם נושאי דגל 'ההגיון' בכל עידן ועידן בלי להכיר את השינויים מרחיקי הלכת שחלו בתפיסת המושג בין התגלמותיו השונות. הוא מאמין לרוב כי יש רעיונות 'ששייכים לימי הביניים', ו'שעליהם לעבור מן העולם', מאחר ובשנות הששים נטו להאמין בדבר מסויים ואילו בימינו בדבר אחר. זה, גבירבותיי, נקרא argumentum ad novitatem ומהווה כשל לוגי.
אז לא. לא ניתן לדעת מה יהיו השלכותיה של איזו אידיאולוגיה נעלה, או של שינוי חברתי, על החברה בפועל. לא ניתן גם לדעת מה תהיה השפעתו ביחס להשקפתו. לעתים קרובות מדי קורה שהניתוח מצליח והחולה מת. לפעמים פגיעה באנשים תגיע ישירות דווקא בזכות ההצלחה לשכנע את החברה בכבודם וחשיבותם של אנשים אלה.
לפעמים דווקא הרעיונות הישנים והבטלים נושאים בתוכם את התשובה, או את הפסקת האש. אני לא מדבר על שיבה אחורנית, מאחר וזו כידוע בלתי אפשרית. הנהר הוא לא אותו נהר. אך כאשר האדם שגם הוא כבר לא אותו האדם מסתכל אחורה באיזה עניין, אין לו ברירה אלא לחדשו בעיני עצמו. המאה הי"ז הייתה השמרנית והנשלטת ביותר מבחינה דתית והיא הייתה זו בה עלה שוב קרנו של השכל הישר.
לפעמים דווקא הרעיונות הישנים והבטלים נושאים בתוכם את התשובה, או את הפסקת האש. אני לא מדבר על שיבה אחורנית, מאחר וזו כידוע בלתי אפשרית. הנהר הוא לא אותו נהר. אך כאשר האדם שגם הוא כבר לא אותו האדם מסתכל אחורה באיזה עניין, אין לו ברירה אלא לחדשו בעיני עצמו. המאה הי"ז הייתה השמרנית והנשלטת ביותר מבחינה דתית והיא הייתה זו בה עלה שוב קרנו של השכל הישר.
אך איני בא חלילה לפסול את ההומאניזם הרנסנסי. אין לי שום עניין (כמו שעושים מספר חוקרים קתולים בין זמננו) להסתפק בהפיכת הקיטוב. לומר שאור הוא שחור ושחור הוא אור, וכי העת החדשה כיבתה את המאורות. ההומאניזם האיטלקי והצפוני העניקו למערב בליל צבעוני של רעיונות והצטלבויות. תרבות הלנו-רומית שהובנה מחדש דרך השקפה ימי ביניימית וייצרה את הכלים החברתיים להקמת המודרנה.
אז מותר להאמין בקדמה (רעיון שהיה פופולארי מאד לפני מאה שנה, ופופלארי הרבה פחות לפני תשעים). אבל דרכיה לעולם לא פשוטות, לעולם לא ידועות מראש, ואם קיימת - הרי שהיא לא קו אלא ספירלה. אף פעם אין לדעת מתי תזדקק לרעיון ישן ש"צריך היה כבר להעלם מהעולם" על מנת להוציאך מהבוץ אליו שקעה החברה עקב מהפך רדיקלי זה או אחר.
לכן אני מקפיד לשמור ולטפח את כל הרעיונות האלה שהאנושות הנאורה השאירה בבוז מאחורי גבה. מנגב את האבק מפעם לפעם, ושם יפה יפה על המדפים. מי יודע, אולי יועילו פעם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה