בוידוי אנו מביעים חרטה לא רק על פגמים שפגמנו ממש, אלא גם על מצוות העשה שנמנענו מלעשות, ועבורי לפעמים זה החלק העיקרי של הוידוי. אמת, עשיתי רעה השנה, אבל רוב הצער שבלבי מכוון כנגד הדברים שלא עשיתי דווקא. ייתכן וזו חתימתה של החברה המודרנית המניפה על נס איזו השגיות, אבל אני רואה את הפגם הזה כזקוק במיוחד בתיקון, וכיוון שאין אדם מוכיח אלא על עצמו, מצאתי את ספר יונה כהזדמנות הולמת לדבר על כך.
ככלות הכל, ספר יונה מתאר אדם הנמנע בכל כוחו, באופן נואש כמעט, מעשיית הטוב.
ככלות הכל, ספר יונה מתאר אדם הנמנע בכל כוחו, באופן נואש כמעט, מעשיית הטוב.
לאחר שנגלית בפניו ההזדמנות, מגיב יונה בכך שבורח ממנה. ניתן להבין אותו, בכל זאת נינוה היא ליבה של האימפריה האשורית, המעצמה הרצחנית ביותר עד לאותה התקופה. 'המשימה גדולה עלי', אומר יונה על פי חלק מהמפרשים, ואכן, המילה 'גדולה' חוזרת שלוש פעמים בתיאורה של נינוה בספר קצר זה. נינוה 'גדולה' ורעתה 'עלתה'. על עלייה זו מגיב יונה בכך שמקטין את עצמו עוד יותר, בירידה כפולה - וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ, וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה, שהופכת למשולשת כאשר מכה הסער באני וזו מאיימת להשבר - וְיוֹנָה, יָרַד אֶל-יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה, וַיִּשְׁכַּב, וַיֵּרָדַם.
פרט להקטנה העצמית המילולית, דומני שזהו תיאור מצוין של אימת המטלות, של הדיכאון שעשוי לעטוף אדם עם המחשבה שעליו מוטלת אחריות לעשייה, שהוא צריך להתמודד עם משהו גדול עליו. בין אם מדובר בעיר גדולה, רוּחַ-גְּדוֹלָה או סַעַר-גָּדוֹל. אחרי שבריחתו אינה מספיקה לו – ואם נקבל את הדעה המקובלת שתרשיש היא טרטסוס שבאיבריה, הרי שהוא בורח לקצה האחר של העולם ממש, הרי שהוא בורח אל תוך עצמו. באופן קומי כמעט הוא מדחיק לחלוטין את הדאגות שהביאו כשליו על אחרים והולך לישון למטה.
אבל גם לאחר שבוצע המעשה, יונה ממשיך לברוח ממנו. הפעם, אחרי הביצוע, הוא בוחר בטקטיקה שונה. 'זה קטן עלי', אומר כעת. 'בשביל זה היה צריך לטרטר אותי? ידעתי מראש שלא יקרה כלום'. יונה כבר לא מזלזל בעצמו, תחת זאת הוא מזלזל במשימה ובעיר, שלפתע חדלה להיות גדולה. "וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן-הָעִיר, וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר; וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה, וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל, עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה, מַה-יִּהְיֶה בָּעִיר".
מה שעשה כבר לא ראוי כלל לציון, לאחר שבוצעה המשימה מטילת האימה, הופכת היא בדיעבד למשחק בו יונה היה פיאון בלבד, ועתה הוא זועם על שהאל זלזל בו כך. הוא אינו מבטא שום סיפוק על מעשיו בעיר, הוא מסרב להשתתף בהם רגשית גם לאחר הביצוע. פה כמו בהתחלה, הזלזול שלו הוא כלי חרדה מפני עשיית הטוב – ראשית הוא מזלזל בעצמו, ואחר כך בעיר, בערכה ובעשייתו. 'אני? אני לא עשיתי פה כלום'. על מנת להימנע מלהתעמת עם עצמת מעשהו הוא מבקש להרחיק את עצמו ממנו.
וגם זו היא דרך מוכרת וידועה. לקחת אחריות על הכשלים שלך בלבד, תוך הטלת האחריות על ההצלחות על הסביבה, החינוך, החברים, אפילו על הגנים והכישרונות המולדים. כל זה כדי להמשיך ולומר לעצמך - ידי לא הייתה בזאת. אני לא מעורב.
על שתי האמירות האלה מגיב הקב"ה בסדרת חינוך. הסערה מראה ליונה שכוחו להשפיע גדול משחשב, אפילו המלחים שבחייהם אך נשק בבריחתו, יראו "יִרְאָה גְדוֹלָה, אֶת-יְהוָה; וַיִּזְבְּחוּ-זֶבַח, לַיהוָה, וַיִּדְּרוּ, נְדָרִים". ההמצאות בפי הדג הגדול, שליח בתוך שליח, גורמת לו להודות שהוא לא זה שצריך להשתוות לגדולתה של נינוה אלא מטרתו "בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי, אֶת-יְהוָה זָכָרְתִּי". הקיקיון מראה ליונה שאין שום דבר שקטן עליו, וכי אדם ששינה ביום אחד את גורלותיהם של למעלה ממאה עשרים אלף, יכול להיות תלוי לחלוטין, פיזית אבל גם רגשית, בחסדיו ובביצועיו של שיח מדברי. בפסוק האחרון הוא גם מזכיר ליונה את מעטה הגדולה והתפארת בו ראה את נינוה קודם שיצא לדרך.
אבל גם לאחר שבוצע המעשה, יונה ממשיך לברוח ממנו. הפעם, אחרי הביצוע, הוא בוחר בטקטיקה שונה. 'זה קטן עלי', אומר כעת. 'בשביל זה היה צריך לטרטר אותי? ידעתי מראש שלא יקרה כלום'. יונה כבר לא מזלזל בעצמו, תחת זאת הוא מזלזל במשימה ובעיר, שלפתע חדלה להיות גדולה. "וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן-הָעִיר, וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר; וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה, וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל, עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה, מַה-יִּהְיֶה בָּעִיר".
מה שעשה כבר לא ראוי כלל לציון, לאחר שבוצעה המשימה מטילת האימה, הופכת היא בדיעבד למשחק בו יונה היה פיאון בלבד, ועתה הוא זועם על שהאל זלזל בו כך. הוא אינו מבטא שום סיפוק על מעשיו בעיר, הוא מסרב להשתתף בהם רגשית גם לאחר הביצוע. פה כמו בהתחלה, הזלזול שלו הוא כלי חרדה מפני עשיית הטוב – ראשית הוא מזלזל בעצמו, ואחר כך בעיר, בערכה ובעשייתו. 'אני? אני לא עשיתי פה כלום'. על מנת להימנע מלהתעמת עם עצמת מעשהו הוא מבקש להרחיק את עצמו ממנו.
וגם זו היא דרך מוכרת וידועה. לקחת אחריות על הכשלים שלך בלבד, תוך הטלת האחריות על ההצלחות על הסביבה, החינוך, החברים, אפילו על הגנים והכישרונות המולדים. כל זה כדי להמשיך ולומר לעצמך - ידי לא הייתה בזאת. אני לא מעורב.
על שתי האמירות האלה מגיב הקב"ה בסדרת חינוך. הסערה מראה ליונה שכוחו להשפיע גדול משחשב, אפילו המלחים שבחייהם אך נשק בבריחתו, יראו "יִרְאָה גְדוֹלָה, אֶת-יְהוָה; וַיִּזְבְּחוּ-זֶבַח, לַיהוָה, וַיִּדְּרוּ, נְדָרִים". ההמצאות בפי הדג הגדול, שליח בתוך שליח, גורמת לו להודות שהוא לא זה שצריך להשתוות לגדולתה של נינוה אלא מטרתו "בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי, אֶת-יְהוָה זָכָרְתִּי". הקיקיון מראה ליונה שאין שום דבר שקטן עליו, וכי אדם ששינה ביום אחד את גורלותיהם של למעלה ממאה עשרים אלף, יכול להיות תלוי לחלוטין, פיזית אבל גם רגשית, בחסדיו ובביצועיו של שיח מדברי. בפסוק האחרון הוא גם מזכיר ליונה את מעטה הגדולה והתפארת בו ראה את נינוה קודם שיצא לדרך.
ספר יונה עוסק בשליח השוטם את שליחותו, אך יש בו עוד הרבה שליחים. רוח הים, הדג הגדול, הקיקיון, התולעת ורוח המדבר. והנה עוד חוסר איזון שכזה – שליח אחד מגויס ברכות ובקצב שלו כדי לשנות את חייהם של מאה ועשרים אלף. "וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי, לֵאמֹר", וניתן אף לומר שעיקרו של הספר הוא סיפורה של שיחה זו. חמישה אחרים ממונים (ארבעה מתוכם במילה "וַיְמַן") כדי ללמד שליח אחר את ערכה של שליחותו ואת ערכו כשליח. ללמדנו שכאשר אפשר לעשות טוב, החשבונות יהיו לרוב מזויפים, וכי שליח מצווה אף פעם אינו קטן עליה, אינו גדול עליה ומגיע תמיד בזמן.
נ"ב
במניין בו התפללתי ביום כיפור, סיימתי במשפט זה. ציטוט שבשינוי משר הטבעות. לא ראיתי מקום להמשיך שם בכיוון – בכל זאת, את ספר יונה קוראים בתפילת מנחה של יום כיפור ואילו את שרה"ט מאד קשה להספיק, אבל עלה בדעתי שממש זה היה חטאם של האיסטרי.
האיסטרי הם שליחי ההשגחה לארץ התיכונה, ומבחינה לשונית ותיאולוגית כאחת מקבילים לחלוטין ליתר השליחים-מלאכים-אנגלים. מתוכם רק גנדלף מבצע ממש את שליחותו. "על השליחים הכחולים לא נודע דבר", אבל רדגסט מוותר על שליחותו לאחר שמפחית מערכו ופונה אל הצמחים ובעלי החיים, ואילו נפילתו של סארומן נובעת מתוך גאוותו (או מדוייק יותר – מתוך בוז לסביבתו), ויוצאת לפועל ממש כאשר מכריז שתפקידו קטן עליו.
נ"ב
במניין בו התפללתי ביום כיפור, סיימתי במשפט זה. ציטוט שבשינוי משר הטבעות. לא ראיתי מקום להמשיך שם בכיוון – בכל זאת, את ספר יונה קוראים בתפילת מנחה של יום כיפור ואילו את שרה"ט מאד קשה להספיק, אבל עלה בדעתי שממש זה היה חטאם של האיסטרי.
האיסטרי הם שליחי ההשגחה לארץ התיכונה, ומבחינה לשונית ותיאולוגית כאחת מקבילים לחלוטין ליתר השליחים-מלאכים-אנגלים. מתוכם רק גנדלף מבצע ממש את שליחותו. "על השליחים הכחולים לא נודע דבר", אבל רדגסט מוותר על שליחותו לאחר שמפחית מערכו ופונה אל הצמחים ובעלי החיים, ואילו נפילתו של סארומן נובעת מתוך גאוותו (או מדוייק יותר – מתוך בוז לסביבתו), ויוצאת לפועל ממש כאשר מכריז שתפקידו קטן עליו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה