ומה היא לא
תלמידים בכיתה י"א בדרום נתבקשו לצייר על הקירות דברים שחשובים להם. נערה אחת ציירה את דגל הגאווה ונתקלה בהתנגדות מצד רוב תלמידי הכיתה. המצב התחמם עד שהמנהלת הגיעה להכריע. היא הכריזה שהעניין יוכרע בצורה דמוקרטית - הצבעה בוצעה בין התלמידים אם להשאיר את היצירה על כנה או לצנזר אותה. מרבית הילדים בחרו לצנזר והיצירה הוסרה לאלתר.
כשקראתי ידיעה חדשותית זו ידעתי כבר מה יהיו המילים שילוו את הופעתה בפיד שלי - "המנהלת חושבת שדמוקרטיה זה כשהרוב מדכא את המיעוט" הוא סיכום סביר שלהם.
אני מוכרח לומר שאם זה מה שחושבת המנהלת, הרי שאני מסכים איתה.
למרות שהיא לא מדוייקת. פעמים רבות שבדמוקרטיה מדכא דווקא המיעוט את הרוב. העיפו מבט בחברה שהצמיחה את המושג הזה - אתונה. מאתיים אלף תושבים - ארבעים אלף בעלי הזכות לבחור ולשמש במשרות ציבוריות. לנשים, עבדים ולמהגרים לא שמורה זכות כזאת.
אז תגידו - נו, מה אתה מביא דוגמאות מלפני יותר מאלפיים שנה? פעם היה מושג עתיק. מאז הוא השתנה.
בסדר. נתבונן במופעים קרובים יותר. מעטים חולקים על היותה של ארצות הברית מדינה דמוקרטית. עם זאת, העבדות בה הייתה חוקית במשך כשמונים שנה. איש לא חולק על חשיבותה של המהפכה הצרפתית לכינון וביסוס הדמוקרטיה. עם זאת - רוצחים נציגי הרוב השולט מיעוט של שלושים אלף איש במשפטי שווא או בלי משפט תוך ארבע שנים.
רוצים את המאה העשרים? קחו את שוויץ, שהמסורת הדמוקרטית בה נמשכת בגאון משלהי ימי הביניים. שוויץ העניקה זכות הצבעה לנשים (ברמה הפדרלית) ב1971.
בשלב הזה של הדיון מקמטים האנשים המבינים את חוטמם באבל, כאילו נתקלו בשביעיסט מביע עמדה. "כשאנחנו מדברים על דמוקרטיה" הם מסבירים בעייפות - "אנחנו מדברים על דמוקרטיה ליברלית. שזכויות המיעוט מוגנות בו. זה חלק נורא נורא חשוב בדמוקרטיה".
משפט זה הנו אבסורדי. קל לראות כי הסיבה לקיום המושג "דמוקרטיה ליברלית" היא שהערכים הליברליים (בין אם בפירוש האמריקאי או האירופאי של המילה), אינם נכללים בדמוקרטיה.
אדם שאומר שהגנה על המיעוט (או זכויות האדם, למשל) הם חלק נורא חשוב בדמוקרטיה, דומה לאדם הטוען כי הפרלמנט הוא חלק הכרחי במלוכה, מכיוון שכשאנחנו מדברים בימינו על מלוכה אנחנו מתכוונים לרוב למלוכה חוקתית, או אדם שסובר כי מסורת אבות אינה גורם משפיע ביהדות בגלל הפופולאריות של ההלחם "יהודית ודמוקרטית".
דמוקרטיה היא מנגנון בו קבלת ההחלטות במדינה נמצא בידי הגוף האזרחי של אותה מדינה. זהו. מובן שקיימת גם מסורת ארוכה של חשיבה דמוקרטית - ומובן שחלקים רבים ממנה עוסקים בהתמודדות עם אתגרים לדמוקרטיה, נניח- "איך לעזאזל מקיימים חברה דמוקרטית כאשר כל אחד הוא אזרח?"
הליברליזם והאמנציפציה היוו אתגר לדמוקרטיה וסיכון לדמוקרטיה. הם אמנם התפתחו באותה תקופה ותחת השפעות דומות, אך הם לא חלקים אורגניים ממנה ואף פעם לא היו. בריטניה המלוכנית ביטלה את העבדות מוקדם יותר מארה"ב הדמוקרטית. גרמניה של ביסמרק ובמידה מסויימת גם אוסטריה של מטרניך הנהיגו חוקים להגנה על המיעוטים מוקדם יותר ממדינות דמוקרטיות יותר.
אז למה בעצם זה מפריע לי? למה אני דוחף את האתונה שלי לבתי ספר בדרום? או שאני בעצם רוצה לומר שלהשתיק את הילדה שציירה היה בסדר?
לא תעשה לך פסל
הרמוניזציה. היא זו שמפריעה לי כאן. השימוש במילה "דמוקרטיה" כדי לציין "נחמד". מעין יעד גנרי לתיקון המדינה. תרופת פלא לכל מה שלא עובד. כיצד תדעו אם נחמד באיזו מדינה נידחת - בדקו אם יש בה דמוקרטיה (אם לא - כנראה שיש בה פשיזם. זה הציר).
זה ציר מסוכן. במקום להיות מודע לקונפליקטים היסודיים בין התפיסות השונות שמניעות את החברה שלנו ומגנות עליה, מגובבים כל המושגים המשוייכים אסוציאטיבית לקדמה לכדי צרור אחד עטוף ססמאות פשטניות. העקרון הוא: אם יש בעיות בדמוקרטיה שלנו - הרי שאין מספיק ממנה. כל בעיה צריכה להפתר על ידי חבטות חוזרות ונשנות עם השק הקדוש שלנו. אנחנו מעדיפים שלא לדבר על כך שהשק מכיל שלושה חתולים שונים שמעולם לא חיבבו זה את זה.
"דמוקרטיה זו שיטה ממש מחורבנת", יוחס לצ'רצ'יל "אלא שכל האחרות שניסינו היו מחורבנות אפילו יותר". על האמירה הזו אני בהחלט מוכן לחתום. נדהמתי לגלות שרבים מפרשים אמירה זו כניסוח מפולפל של "דמוקרטיה זו שיטה טובה". הם טועים. אני מאד מקווה שאני לא צריך להסביר למה דמוקרטיה זו שיטה מחורבנת במדינה בה יאיר לפיד משמש כשר בכיר. דמוקרטיה אף פעם לא הייתה פסגת השאיפות, בפני עצמה. אם הפכה לכזאת - הרי שזה דבר האומר דרשני.
התפיסה שקיים איזה ערך שמבטיח הרמוניה בת השגה היא תפיסה מסוכנת, היא תפיסה שיש להאבק בה, וזו התפיסה הקיימת במקומות מסויימים כלפי הגיבוב הדמוקרטי. זו תפיסה שגורמת לאנשים להפסיק לבחון את ערכיהם, לשקול אותם שוב ושוב. שהרי אם מדובר בתרופת פלא שמכילה את הכל, הרי שאיננו צריכים לדאוג בקשר למינונו של כל מרכיב ומרכיב, הלא כן? יכולים להפסיק לחשוש מהרעילות והסכנה הפוטנציאלית שיש לכל רעיון פוליטי באשר הוא.
לגיבוב הזה יש סיבות שונות, הרבה מהן קשורות למורשת המלחמה הקרה ולבניית ההצדקה לאימפריאליזם האמריקאי. אני חושב שאחת הסיבות לגיבוב הזה בארץ ולצורתו הייחודית פה, זה אותו שילוב מהדהד ממגילת העצמאות: "מדינת ישראל תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית". ועל אף שדברים נוספים רבים נאמרו לגבי אופי המדינה באותה מגילה ממש, הפך צירוף זה לדיכטומיה. על הדמוקרטיה הוטל לסחוב כל רעיון ושבר רעיון שיגן עלינו מהצד השני של המטבע. הפרמיטיבי והקמאי.
כל סיעה גיבשה לעצמה איזה מן תפיסת דמוקרטיה. מישהו תלה על צווארה את חירויות הפרט. מישהו אחר - הגנה על מיעוטים, ואף רעיונות פרוגרסיביים ממש. כך נוצרו מספר כתות קטנות ומשולהבות, כל אחת מגינה בחירוף נפש על אליל הדמוקרטיה שאפתה היא ותוגרת בכל היתר ככופרים ובורים.
אז חבל. חבל שהאיום היהודי גרם למגני הדמוקרטיה להשחית את ערכיהם שלהם. חבל במיוחד כי מלכתחילה לא מדובר באיום, אלא בהזדמנות.
כי שקט הוא רפש
כי קונפליקט בין רעיונות זה דבר טוב. פ' סקוט פיצג'ראלד אמר שמבחנו של מוח מהמעלה הראשונה הוא היכולת להחזיק בשני רעיונות מנוגדים בה בעת, אבל אני לא חושב שעלינו להגביל מטען זה למוחות מהמעלה הראשונה בלבד. אדם מתלבט וקרוע הוא אדם ער. חברה מתלבטת וקרועה היא חברה מגיבה ומתפתחת. מערכות שונות של ערכים הן הכלים הטובים ביותר לשמירה על פרספקטיבה. יכולת לשקול שוב ושוב את הדברים בהם אתה מחזיק ולא לתת להם לצמוח סביבך עד אבדן מלא של ראיית האידיאות שמחוץ לאידיאולוגיה.
אם ישנה איזו מעלה לדמוקרטיה, הרי שהיא בדיוק ביכלתה להכיל את הקרע. לנהל את הויכוח בצורה הרסנית פחות מיתר הדברים שנוסו. אלה שטוענים שדמוקרטיה היא השילוב המושלם (איש איש על פי תפיסתו) בין כל מה שמזוהה איתה לפעמים, מבטלים למעשה את יתרונה המובהק האחד.
הקונפליקט הוא הפתרון. אחיזה בשתי אידיאולוגיות סותרות או יותר לא בהכרח ממתנת (ומי צריך את זה בכלל?), אבל נוטה למנוע את ספירלת ההקצנה - אם תרצו דוגמא מן ההיסטוריה הקרובה, הסתכלו על ההבדל בין קבוצת הפמיניסטיות ללא חוש הומור לבין קבוצת הפמיניסטיות *הדתיות* ללא חוש הומור. הראשונות התדרדרו תוך חודשיים לבור של שנאה וטהרה, השניות שומרות על רמת דיון גבוהה ועניינית ואפילו (האימה!) על חוש ההומור. הסכנה היחידה המאיימת עליהן היא פשרה. ברגע שתיווצר איזו סינטזה אמיתית ובת אחיזה בין יהדות לפמיניזם, הרי שכאב הקונפליקט ישוכך וסכנת ההרמוניה תרים שוב את ראשה ה- מה לעשות? - יפהפה.
הרמוניה שסימניה זהים - תגובות צפויות ואוטומטיות, החרמת הטועים והוקעתם, טהרנות, פיתוח אטימות מוחלטת לכל צורת חשיבה אחרות וכמובן מסמוסה של יכולת ההפרכה (Falsifiability) לאידיאולוגיה המדוברת.
אז חנכו את עצמכם להחזיק רעיונות מנוגדים. אני מציע להתחיל בשינון המשפט: "זה לגמרי דמוקרטי - ולפיכך פסול".
תלמידים בכיתה י"א בדרום נתבקשו לצייר על הקירות דברים שחשובים להם. נערה אחת ציירה את דגל הגאווה ונתקלה בהתנגדות מצד רוב תלמידי הכיתה. המצב התחמם עד שהמנהלת הגיעה להכריע. היא הכריזה שהעניין יוכרע בצורה דמוקרטית - הצבעה בוצעה בין התלמידים אם להשאיר את היצירה על כנה או לצנזר אותה. מרבית הילדים בחרו לצנזר והיצירה הוסרה לאלתר.
כשקראתי ידיעה חדשותית זו ידעתי כבר מה יהיו המילים שילוו את הופעתה בפיד שלי - "המנהלת חושבת שדמוקרטיה זה כשהרוב מדכא את המיעוט" הוא סיכום סביר שלהם.
אני מוכרח לומר שאם זה מה שחושבת המנהלת, הרי שאני מסכים איתה.
למרות שהיא לא מדוייקת. פעמים רבות שבדמוקרטיה מדכא דווקא המיעוט את הרוב. העיפו מבט בחברה שהצמיחה את המושג הזה - אתונה. מאתיים אלף תושבים - ארבעים אלף בעלי הזכות לבחור ולשמש במשרות ציבוריות. לנשים, עבדים ולמהגרים לא שמורה זכות כזאת.
אז תגידו - נו, מה אתה מביא דוגמאות מלפני יותר מאלפיים שנה? פעם היה מושג עתיק. מאז הוא השתנה.
בסדר. נתבונן במופעים קרובים יותר. מעטים חולקים על היותה של ארצות הברית מדינה דמוקרטית. עם זאת, העבדות בה הייתה חוקית במשך כשמונים שנה. איש לא חולק על חשיבותה של המהפכה הצרפתית לכינון וביסוס הדמוקרטיה. עם זאת - רוצחים נציגי הרוב השולט מיעוט של שלושים אלף איש במשפטי שווא או בלי משפט תוך ארבע שנים.
רוצים את המאה העשרים? קחו את שוויץ, שהמסורת הדמוקרטית בה נמשכת בגאון משלהי ימי הביניים. שוויץ העניקה זכות הצבעה לנשים (ברמה הפדרלית) ב1971.
בשלב הזה של הדיון מקמטים האנשים המבינים את חוטמם באבל, כאילו נתקלו בשביעיסט מביע עמדה. "כשאנחנו מדברים על דמוקרטיה" הם מסבירים בעייפות - "אנחנו מדברים על דמוקרטיה ליברלית. שזכויות המיעוט מוגנות בו. זה חלק נורא נורא חשוב בדמוקרטיה".
משפט זה הנו אבסורדי. קל לראות כי הסיבה לקיום המושג "דמוקרטיה ליברלית" היא שהערכים הליברליים (בין אם בפירוש האמריקאי או האירופאי של המילה), אינם נכללים בדמוקרטיה.
אדם שאומר שהגנה על המיעוט (או זכויות האדם, למשל) הם חלק נורא חשוב בדמוקרטיה, דומה לאדם הטוען כי הפרלמנט הוא חלק הכרחי במלוכה, מכיוון שכשאנחנו מדברים בימינו על מלוכה אנחנו מתכוונים לרוב למלוכה חוקתית, או אדם שסובר כי מסורת אבות אינה גורם משפיע ביהדות בגלל הפופולאריות של ההלחם "יהודית ודמוקרטית".
דמוקרטיה היא מנגנון בו קבלת ההחלטות במדינה נמצא בידי הגוף האזרחי של אותה מדינה. זהו. מובן שקיימת גם מסורת ארוכה של חשיבה דמוקרטית - ומובן שחלקים רבים ממנה עוסקים בהתמודדות עם אתגרים לדמוקרטיה, נניח- "איך לעזאזל מקיימים חברה דמוקרטית כאשר כל אחד הוא אזרח?"
הליברליזם והאמנציפציה היוו אתגר לדמוקרטיה וסיכון לדמוקרטיה. הם אמנם התפתחו באותה תקופה ותחת השפעות דומות, אך הם לא חלקים אורגניים ממנה ואף פעם לא היו. בריטניה המלוכנית ביטלה את העבדות מוקדם יותר מארה"ב הדמוקרטית. גרמניה של ביסמרק ובמידה מסויימת גם אוסטריה של מטרניך הנהיגו חוקים להגנה על המיעוטים מוקדם יותר ממדינות דמוקרטיות יותר.
אז למה בעצם זה מפריע לי? למה אני דוחף את האתונה שלי לבתי ספר בדרום? או שאני בעצם רוצה לומר שלהשתיק את הילדה שציירה היה בסדר?
לא תעשה לך פסל
הרמוניזציה. היא זו שמפריעה לי כאן. השימוש במילה "דמוקרטיה" כדי לציין "נחמד". מעין יעד גנרי לתיקון המדינה. תרופת פלא לכל מה שלא עובד. כיצד תדעו אם נחמד באיזו מדינה נידחת - בדקו אם יש בה דמוקרטיה (אם לא - כנראה שיש בה פשיזם. זה הציר).
זה ציר מסוכן. במקום להיות מודע לקונפליקטים היסודיים בין התפיסות השונות שמניעות את החברה שלנו ומגנות עליה, מגובבים כל המושגים המשוייכים אסוציאטיבית לקדמה לכדי צרור אחד עטוף ססמאות פשטניות. העקרון הוא: אם יש בעיות בדמוקרטיה שלנו - הרי שאין מספיק ממנה. כל בעיה צריכה להפתר על ידי חבטות חוזרות ונשנות עם השק הקדוש שלנו. אנחנו מעדיפים שלא לדבר על כך שהשק מכיל שלושה חתולים שונים שמעולם לא חיבבו זה את זה.
"דמוקרטיה זו שיטה ממש מחורבנת", יוחס לצ'רצ'יל "אלא שכל האחרות שניסינו היו מחורבנות אפילו יותר". על האמירה הזו אני בהחלט מוכן לחתום. נדהמתי לגלות שרבים מפרשים אמירה זו כניסוח מפולפל של "דמוקרטיה זו שיטה טובה". הם טועים. אני מאד מקווה שאני לא צריך להסביר למה דמוקרטיה זו שיטה מחורבנת במדינה בה יאיר לפיד משמש כשר בכיר. דמוקרטיה אף פעם לא הייתה פסגת השאיפות, בפני עצמה. אם הפכה לכזאת - הרי שזה דבר האומר דרשני.
התפיסה שקיים איזה ערך שמבטיח הרמוניה בת השגה היא תפיסה מסוכנת, היא תפיסה שיש להאבק בה, וזו התפיסה הקיימת במקומות מסויימים כלפי הגיבוב הדמוקרטי. זו תפיסה שגורמת לאנשים להפסיק לבחון את ערכיהם, לשקול אותם שוב ושוב. שהרי אם מדובר בתרופת פלא שמכילה את הכל, הרי שאיננו צריכים לדאוג בקשר למינונו של כל מרכיב ומרכיב, הלא כן? יכולים להפסיק לחשוש מהרעילות והסכנה הפוטנציאלית שיש לכל רעיון פוליטי באשר הוא.
לגיבוב הזה יש סיבות שונות, הרבה מהן קשורות למורשת המלחמה הקרה ולבניית ההצדקה לאימפריאליזם האמריקאי. אני חושב שאחת הסיבות לגיבוב הזה בארץ ולצורתו הייחודית פה, זה אותו שילוב מהדהד ממגילת העצמאות: "מדינת ישראל תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית". ועל אף שדברים נוספים רבים נאמרו לגבי אופי המדינה באותה מגילה ממש, הפך צירוף זה לדיכטומיה. על הדמוקרטיה הוטל לסחוב כל רעיון ושבר רעיון שיגן עלינו מהצד השני של המטבע. הפרמיטיבי והקמאי.
כל סיעה גיבשה לעצמה איזה מן תפיסת דמוקרטיה. מישהו תלה על צווארה את חירויות הפרט. מישהו אחר - הגנה על מיעוטים, ואף רעיונות פרוגרסיביים ממש. כך נוצרו מספר כתות קטנות ומשולהבות, כל אחת מגינה בחירוף נפש על אליל הדמוקרטיה שאפתה היא ותוגרת בכל היתר ככופרים ובורים.
אז חבל. חבל שהאיום היהודי גרם למגני הדמוקרטיה להשחית את ערכיהם שלהם. חבל במיוחד כי מלכתחילה לא מדובר באיום, אלא בהזדמנות.
כי שקט הוא רפש
כי קונפליקט בין רעיונות זה דבר טוב. פ' סקוט פיצג'ראלד אמר שמבחנו של מוח מהמעלה הראשונה הוא היכולת להחזיק בשני רעיונות מנוגדים בה בעת, אבל אני לא חושב שעלינו להגביל מטען זה למוחות מהמעלה הראשונה בלבד. אדם מתלבט וקרוע הוא אדם ער. חברה מתלבטת וקרועה היא חברה מגיבה ומתפתחת. מערכות שונות של ערכים הן הכלים הטובים ביותר לשמירה על פרספקטיבה. יכולת לשקול שוב ושוב את הדברים בהם אתה מחזיק ולא לתת להם לצמוח סביבך עד אבדן מלא של ראיית האידיאות שמחוץ לאידיאולוגיה.
אם ישנה איזו מעלה לדמוקרטיה, הרי שהיא בדיוק ביכלתה להכיל את הקרע. לנהל את הויכוח בצורה הרסנית פחות מיתר הדברים שנוסו. אלה שטוענים שדמוקרטיה היא השילוב המושלם (איש איש על פי תפיסתו) בין כל מה שמזוהה איתה לפעמים, מבטלים למעשה את יתרונה המובהק האחד.
הקונפליקט הוא הפתרון. אחיזה בשתי אידיאולוגיות סותרות או יותר לא בהכרח ממתנת (ומי צריך את זה בכלל?), אבל נוטה למנוע את ספירלת ההקצנה - אם תרצו דוגמא מן ההיסטוריה הקרובה, הסתכלו על ההבדל בין קבוצת הפמיניסטיות ללא חוש הומור לבין קבוצת הפמיניסטיות *הדתיות* ללא חוש הומור. הראשונות התדרדרו תוך חודשיים לבור של שנאה וטהרה, השניות שומרות על רמת דיון גבוהה ועניינית ואפילו (האימה!) על חוש ההומור. הסכנה היחידה המאיימת עליהן היא פשרה. ברגע שתיווצר איזו סינטזה אמיתית ובת אחיזה בין יהדות לפמיניזם, הרי שכאב הקונפליקט ישוכך וסכנת ההרמוניה תרים שוב את ראשה ה- מה לעשות? - יפהפה.
הרמוניה שסימניה זהים - תגובות צפויות ואוטומטיות, החרמת הטועים והוקעתם, טהרנות, פיתוח אטימות מוחלטת לכל צורת חשיבה אחרות וכמובן מסמוסה של יכולת ההפרכה (Falsifiability) לאידיאולוגיה המדוברת.
אז חנכו את עצמכם להחזיק רעיונות מנוגדים. אני מציע להתחיל בשינון המשפט: "זה לגמרי דמוקרטי - ולפיכך פסול".
יפה.
השבמחק