נתקלתי בעוד רשומה בנוסח - "4 ספרים במאה מחרבים את התרבות" ובטעות* הגבתי.
אתחיל מהנימה האפוקליפטית של האמירות האישיות (אך הו, כה כלל-אנושיות) שבסוף הרשומה. היא הייתה זו שהקפיצה אותי, כפי שכתיבה אפוקליפטית נוטה לעשות. אחר כך אחזור ואסמן קצת את מחשבותיי בקשר למודל הכלכלי.
"אם לא תיזהרו, תישארו בלי מילים שיתנו לכם השראה, שיבעירו לכם את הלב, עם ספרות בינונית ומטה ו"האח הגדול" בטלוויזיה"
לא. גם אם שום דבר לא ייכתב יותר לעולם, ללא שיפור חד באורך החיים או קצב הקריאה, אף אדם לא יספיק לסיים את הקלאסיקות הגדולות של תרבות המערב בלבד בימי חייו. אף אחד לא צריך אותנו** בשביל שנהווה תחרות לתכניות ריאליטי. ומבחינת הערך התרבותי - אולי עדיף לפתח את אורך הרוח הנדרש כדי לקרוא את דיקנס בימינו, מאשר לנסות לדלות את הפנינים בערימות הגרפומניה שמציפים את הדוכנים.
"שילמתי על הספר הזה סכום לא קטן, אבל אתם יודעים, הדברים בחיים שעמלים להשיג אותם הם הדברים שמעריכים יותר מכל"
גם לא. לפחות לא אני. הספרים היקרים לי מכל הם ספרים שלא אני קניתי. חלקם מתנות מאנשים יקרים וחלקם מציאות ברחוב. בספרייה הפרטית שלי, המונה יותר מאלף כרכים, יש קרוב למאתיים אסופים שכאלה. דווקא אותו ספר נדיר שאקנה במחירו הקטלוגי יהיה מלווה בתחושה מרירה משהו. תג המחיר יבער עליו כמאשים את הבזבזנות שלי. לנצח ינסה להשתוות לכסף שהשקעתי בו ולהצדיק את ההשוואה. וגילוי נאות: גם את הספרים למתנות אני מעדיף לקנות כארבע במאה - אני לא רוצה שיכאב לי במקרר כשאני מנסה לשמח אנשים שיקרים ללבי. והבילוי הזה של מציאת ארבעה ספרים שיתאימו ממש לארבעה אנשים שונים (או לארבעה אהבות שונות בי) - הוא פאזל מהנה ומרתק. בילוי שהוא משחק שהוא תרבות.
"במצב העניינים הנוכחי, אני לא אתפלא אם לא רק יסמנו בתוך ספרים במרקר (אני מתחלחלת רק מלכתוב את זה) אלא גם יבעירו איתם את הגחלים בברביקיו הבא. אחרי הכל, הם היו רק 7 ב-100"
אני לא יודע. אני לא מתכנן להתחיל לשרוף ספרים גם אם הם יהיו 100 ב100. מי כן ולמה?
"לפני שאני מתחילה לקרוא, בכל פעם, יש לי מנהג מוזר כזה ללטף את הכריכה, להנות לרגע ממגע הנייר ומריחו, להתוודע לספר מחדש כאילו היה מאהב ישן"
אין שום דבר רע בפטישיזציה הזו ואני בהחלט מזדהה עם גילוי זה שלה. כאמור, יש לי כאלף כרכים - אני אוהב ספרים ולאהבה הזו יש גם ביטוי פיזי. אלא שמדובר באחד מהדברים שיעכבו יותר מכל את הבעיה הממשית שקיימת - סופרים שזוכים לאהבת הקהל אך לא לנדיבותם.
המודל הנוכחי תקול משהו, כן. ככל מודל תקול אי פעם הוא יוחלף במשהו אחר. אותו משהו כבר נמצא איתנו בשוליים - ספרים דיגיטליים בשיווק ישיר, או שיווק כמעט ישיר, במחירים סבירים כמו 10-20 שקל לספר. לומר האמת, המבנה מספק מענה גם עבורנו הביבליופילים ומאפשר לנו הגשמה פיזית מלאה של מושא תשוקתנו. יוזמות עסקיות כמו "לולו" שמספק הדפסה פיזית על פי רצון או דרגות תמיכה גבוהות ב"קיקסטרטר" (גם בגרסא ישראלית) שמאפשרות לקבל מהדורות מודפסות ומהודרות במיוחד לאלה שאוהבים באמת ורוצים להשקיע.
כל אלה הן אפשרויות מרתקות, התפתחויות טבעיות להחלפת מודל מאכזב שכבר לא סוחב את עצמו. חזרה מסויימת למודלים קדומים יותר של פטרונות ויצירת קשר ישיר בין היוצר למוקיריו. האפשרויות האלה לא נקיות מפגמים (למרות שיוצרים מסויימים זה כבר מאכיל יופי) וייתכן שיעבור עוד עשור או שניים עד שיגיעו לבשלות - במיוחד בארץ***.
הזכרתי שדברים עליהם לא שילמתי אהובים עלי יותר. בעניין זה יש לי על מי להסתמך.
כאשר הדפוס היה עוד צעיר ותמים יותר (אני מדבר פרטנית על המאה ה16), מכירת ספרים על ידי כותביהם נחשבה כמעשה שלא יעשה. חוסר טקט מובהק. בהמשך לתפיסה של ימי הביניים, הידע וההשראה נתפסו כמתנות האל שהסחר בהן דומה להזנייה עצמית או לספספור בשרידי קדושים. הסופר קיבל אותן כמתנה ולפיכך היה עליו להעביר את המתנה הלאה.
המו"ל, לעומת זאת, שעמל ממש, רכש מכונת דפוס, סידר את האותיות ולפעמים גם כרך, היה מוכר את הספרים. המחבר היה מקבל אות הוקרה ממנו - כמות מסויימת של עותקים שסוכמה מראש בעל פה. לעתים כמה מאות. עותקי המחבר של ימינו (עשרה במקרה הנדיב מאד. על פי רוב שלושה עד חמישה) הם שריד סמלי לאותה מסורת.
אז המחבר היה מחלק מתנות. אנשים שזכו למתנות אל רמות כגון השראה וידע, זכו גם להוקרה בקרב שועי ארץ. מתנות שניתנו דרשו מענה. לעתים המענה הזה היה כספי, לפעמים - חליפת בגדים, לפעמים סוס ולפעמים גם ג'וב.
הכותבים לא הססו לנצל מוסכמה זו כדי להבהיר (באמצעות הקדשות אישיות, שלפעמים גם נכרכו עם כל עותק בנפרד), מה בדיוק הם צריכים בחיים. בקשתם לא תמיד נענתה, אך לפעמים - כנראה כאשר מקבלי הדורון ממש אהבו את הספר - נענתה ברוחב יד גדול בהרבה מערכו המוניטארי של הספר.
אז זזנו משם, מכל מני סיבות. עכשיו לכל ספר יש מספר שנתנה לו ההוצאה לאור, והמספר הזה קדוש ואין בלתו. אני לא מכיר לעומק את הגורמים לשקיעתו של המודל הזה, אבל אני מעריך שבדומה למצב הנוכחי - היה קשר גם לעלייה עצומה של כותבים וכתיבה. אני לא שבוי נוסטלגיה כלפי המודל ההוא, אבל אני חושב שההשוואה מאפשרת לראות את מגוון האפשרויות להתנהגות הכלכלית של התרבות.
השוואה כזו מצביעה אולי גם על כמה מהחולשות בזה הנוכחי, שאנשים כה רבים מתעקשים לדבוק בו בשיניים ובציפורניים, כאילו שבלעדיו (והכותבת מובילה לזה) - שוב ישרפו ספרים.
* בטעות: התכנית הייתה שתי שורות בפייסבוק ויצאתי מכלל שליטה.
**גילוי נאות: הכותב הנו אדם כותב, אשר מקווה להרוויח כמות מסויימת של שקלים באמצעות כתיבתו בעתיד.
*** בצפותי את הטענה: "ומה לעשות בינתיים!?", אז גם אם ניקח את התרחיש למצב האבסורדי ונגיד שאיש לא יתפרנס מכתיבה יפה בעשור או שניים הקרובים - שום דבר נורא מדי לא יקרה. אולי הפסקה כזו עבור עולם הספרות המסואב והרפיטטיבי יכולה רק להיטיב עמו. ואנשים נחוצים באמת, שציפור נפשם קוראת לכתוב, "מדגם בורחס-אקו-קפקא-טולקין" יכתבו עשרים שנה גם בלי לקבל גרוש. ואני אומר את זה כאדם שהוזכר בהערה הקודמת.
אתחיל מהנימה האפוקליפטית של האמירות האישיות (אך הו, כה כלל-אנושיות) שבסוף הרשומה. היא הייתה זו שהקפיצה אותי, כפי שכתיבה אפוקליפטית נוטה לעשות. אחר כך אחזור ואסמן קצת את מחשבותיי בקשר למודל הכלכלי.
"אם לא תיזהרו, תישארו בלי מילים שיתנו לכם השראה, שיבעירו לכם את הלב, עם ספרות בינונית ומטה ו"האח הגדול" בטלוויזיה"
לא. גם אם שום דבר לא ייכתב יותר לעולם, ללא שיפור חד באורך החיים או קצב הקריאה, אף אדם לא יספיק לסיים את הקלאסיקות הגדולות של תרבות המערב בלבד בימי חייו. אף אחד לא צריך אותנו** בשביל שנהווה תחרות לתכניות ריאליטי. ומבחינת הערך התרבותי - אולי עדיף לפתח את אורך הרוח הנדרש כדי לקרוא את דיקנס בימינו, מאשר לנסות לדלות את הפנינים בערימות הגרפומניה שמציפים את הדוכנים.
"שילמתי על הספר הזה סכום לא קטן, אבל אתם יודעים, הדברים בחיים שעמלים להשיג אותם הם הדברים שמעריכים יותר מכל"
גם לא. לפחות לא אני. הספרים היקרים לי מכל הם ספרים שלא אני קניתי. חלקם מתנות מאנשים יקרים וחלקם מציאות ברחוב. בספרייה הפרטית שלי, המונה יותר מאלף כרכים, יש קרוב למאתיים אסופים שכאלה. דווקא אותו ספר נדיר שאקנה במחירו הקטלוגי יהיה מלווה בתחושה מרירה משהו. תג המחיר יבער עליו כמאשים את הבזבזנות שלי. לנצח ינסה להשתוות לכסף שהשקעתי בו ולהצדיק את ההשוואה. וגילוי נאות: גם את הספרים למתנות אני מעדיף לקנות כארבע במאה - אני לא רוצה שיכאב לי במקרר כשאני מנסה לשמח אנשים שיקרים ללבי. והבילוי הזה של מציאת ארבעה ספרים שיתאימו ממש לארבעה אנשים שונים (או לארבעה אהבות שונות בי) - הוא פאזל מהנה ומרתק. בילוי שהוא משחק שהוא תרבות.
"במצב העניינים הנוכחי, אני לא אתפלא אם לא רק יסמנו בתוך ספרים במרקר (אני מתחלחלת רק מלכתוב את זה) אלא גם יבעירו איתם את הגחלים בברביקיו הבא. אחרי הכל, הם היו רק 7 ב-100"
אני לא יודע. אני לא מתכנן להתחיל לשרוף ספרים גם אם הם יהיו 100 ב100. מי כן ולמה?
"לפני שאני מתחילה לקרוא, בכל פעם, יש לי מנהג מוזר כזה ללטף את הכריכה, להנות לרגע ממגע הנייר ומריחו, להתוודע לספר מחדש כאילו היה מאהב ישן"
אין שום דבר רע בפטישיזציה הזו ואני בהחלט מזדהה עם גילוי זה שלה. כאמור, יש לי כאלף כרכים - אני אוהב ספרים ולאהבה הזו יש גם ביטוי פיזי. אלא שמדובר באחד מהדברים שיעכבו יותר מכל את הבעיה הממשית שקיימת - סופרים שזוכים לאהבת הקהל אך לא לנדיבותם.
המודל הנוכחי תקול משהו, כן. ככל מודל תקול אי פעם הוא יוחלף במשהו אחר. אותו משהו כבר נמצא איתנו בשוליים - ספרים דיגיטליים בשיווק ישיר, או שיווק כמעט ישיר, במחירים סבירים כמו 10-20 שקל לספר. לומר האמת, המבנה מספק מענה גם עבורנו הביבליופילים ומאפשר לנו הגשמה פיזית מלאה של מושא תשוקתנו. יוזמות עסקיות כמו "לולו" שמספק הדפסה פיזית על פי רצון או דרגות תמיכה גבוהות ב"קיקסטרטר" (גם בגרסא ישראלית) שמאפשרות לקבל מהדורות מודפסות ומהודרות במיוחד לאלה שאוהבים באמת ורוצים להשקיע.
כל אלה הן אפשרויות מרתקות, התפתחויות טבעיות להחלפת מודל מאכזב שכבר לא סוחב את עצמו. חזרה מסויימת למודלים קדומים יותר של פטרונות ויצירת קשר ישיר בין היוצר למוקיריו. האפשרויות האלה לא נקיות מפגמים (למרות שיוצרים מסויימים זה כבר מאכיל יופי) וייתכן שיעבור עוד עשור או שניים עד שיגיעו לבשלות - במיוחד בארץ***.
הזכרתי שדברים עליהם לא שילמתי אהובים עלי יותר. בעניין זה יש לי על מי להסתמך.
כאשר הדפוס היה עוד צעיר ותמים יותר (אני מדבר פרטנית על המאה ה16), מכירת ספרים על ידי כותביהם נחשבה כמעשה שלא יעשה. חוסר טקט מובהק. בהמשך לתפיסה של ימי הביניים, הידע וההשראה נתפסו כמתנות האל שהסחר בהן דומה להזנייה עצמית או לספספור בשרידי קדושים. הסופר קיבל אותן כמתנה ולפיכך היה עליו להעביר את המתנה הלאה.
המו"ל, לעומת זאת, שעמל ממש, רכש מכונת דפוס, סידר את האותיות ולפעמים גם כרך, היה מוכר את הספרים. המחבר היה מקבל אות הוקרה ממנו - כמות מסויימת של עותקים שסוכמה מראש בעל פה. לעתים כמה מאות. עותקי המחבר של ימינו (עשרה במקרה הנדיב מאד. על פי רוב שלושה עד חמישה) הם שריד סמלי לאותה מסורת.
אז המחבר היה מחלק מתנות. אנשים שזכו למתנות אל רמות כגון השראה וידע, זכו גם להוקרה בקרב שועי ארץ. מתנות שניתנו דרשו מענה. לעתים המענה הזה היה כספי, לפעמים - חליפת בגדים, לפעמים סוס ולפעמים גם ג'וב.
הכותבים לא הססו לנצל מוסכמה זו כדי להבהיר (באמצעות הקדשות אישיות, שלפעמים גם נכרכו עם כל עותק בנפרד), מה בדיוק הם צריכים בחיים. בקשתם לא תמיד נענתה, אך לפעמים - כנראה כאשר מקבלי הדורון ממש אהבו את הספר - נענתה ברוחב יד גדול בהרבה מערכו המוניטארי של הספר.
אז זזנו משם, מכל מני סיבות. עכשיו לכל ספר יש מספר שנתנה לו ההוצאה לאור, והמספר הזה קדוש ואין בלתו. אני לא מכיר לעומק את הגורמים לשקיעתו של המודל הזה, אבל אני מעריך שבדומה למצב הנוכחי - היה קשר גם לעלייה עצומה של כותבים וכתיבה. אני לא שבוי נוסטלגיה כלפי המודל ההוא, אבל אני חושב שההשוואה מאפשרת לראות את מגוון האפשרויות להתנהגות הכלכלית של התרבות.
השוואה כזו מצביעה אולי גם על כמה מהחולשות בזה הנוכחי, שאנשים כה רבים מתעקשים לדבוק בו בשיניים ובציפורניים, כאילו שבלעדיו (והכותבת מובילה לזה) - שוב ישרפו ספרים.
* בטעות: התכנית הייתה שתי שורות בפייסבוק ויצאתי מכלל שליטה.
**גילוי נאות: הכותב הנו אדם כותב, אשר מקווה להרוויח כמות מסויימת של שקלים באמצעות כתיבתו בעתיד.
*** בצפותי את הטענה: "ומה לעשות בינתיים!?", אז גם אם ניקח את התרחיש למצב האבסורדי ונגיד שאיש לא יתפרנס מכתיבה יפה בעשור או שניים הקרובים - שום דבר נורא מדי לא יקרה. אולי הפסקה כזו עבור עולם הספרות המסואב והרפיטטיבי יכולה רק להיטיב עמו. ואנשים נחוצים באמת, שציפור נפשם קוראת לכתוב, "מדגם בורחס-אקו-קפקא-טולקין" יכתבו עשרים שנה גם בלי לקבל גרוש. ואני אומר את זה כאדם שהוזכר בהערה הקודמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה