אני לא מאמין
כדי לנסח מניפסט חברתי-חינוכי, עלי להכריז תחילה על כמה עמדות. על כמה "אני מאמין". או, במקרה הזה, על כמה "אני לא מאמין".
אני לא מאמין בשכבות סוציו-אקונומיות, בטבעיות של החיבור שמניח ביטוי זה.
התנאים הכלכליים שבהם גדלתי עשויים להקרא תנאי עוני בפי מתבונן חיצוני. כמעט כל הבגדים שלבשתי היו בגדי יד שנייה מהגמ"ח של היישוב - שילמנו שקל לבגד, דמי תחזוקה. שנתיים מחיי ישנתי במסדרון, ולאחר מכן חלקתי חדר עם אחי ואחותי עד גיל 16. קניית ספר הייתה אירוע כלכלי שצריך להיערך לקראתו. במשפחתי לא היו כלי רכב או רשיונות נהיגה, ומושג היציאה לנופש לא היה קיים. על חו"ל אי אפשר היה בכלל לדבר. מרכיב הבשר בתזונה שלי יוצג לרוב על ידי נקניקיות מבושלות. איזה עוד סממנים חיצוניים יש לזה?
עם זאת, גדלתי בתוך חברה שראתה את עצמה כאליטה. אפילו שתי חברות כאלה - סובייטיים עירוניים מחד, ושליחות מנתנחלית מאידך. לקרוא לימדו אותי מגיל ארבע. במשפחה ציפו ממני לקרוא קלאסיקה עולמית ופילוסופיה ולדבר על מה שקראתי בשולחן שבת. ציפו ממני גם ללמד את האחאים שלי לקרוא לפני שהם מגיעים לכיתה א', מה שעשיתי. גדלתי בהיותי חופשי מפחד של גנבה, חופשי מפחד של אלימות, חופשי מפחד של היררכיה חברתית קשיחה. חברת השווים שבה גדלתי הייתה נידחת מספיק כדי לשפוט אנשים על פי מעשיהם. הייתה לי סביבה מזינה של מבוגרים מעניינים לאתגר אותי - מורים, הורים של חברים או חברים של הורים.
בישוב היו אנשים מבוססים יותר ופחות מאיתנו, אבל לא היו מעמדות, או שכבות או שדרות, או יתר הנאו-מרקסיזם.
זו בחירה, לא לקבוע את מקומך ואת כללי המשחק שלך בעולם על פי מידת ההכנסה, ואני מאמין שזו הבחירה הראויה לעשות. נאמר כבר בפרקי אבות שהעשיר הוא זה ששמח בחלקו, ויצא לי לראות באופן אישי עשרות דוגמאות לעניין הזה.
אני לא מאמין בצדק חברתי, בקיומו של המושג או בנחיצותו. כדי להניח את קיומו של צדק חברתי יש להניח איזשהו מצב רצוי שאמור היה להתקיים בחברה, אך הופרע בשל עוולות כאלה או אחרות. אני לא מוצא עדויות לכך שאיזון כזה יכול להתקיים ונראה לי שהוא מנוגד לטבע האדם. אני חושב שצדק הוא מושג מורכב מדי, מוחלט ואינטימי מכדי שאפשר יהיה לעשות בו שימוש כזה. אפילו בבית משפט אי אפשר לרוב לעשות צדק, לגמול לכל אדם על פי מה שמגיע לו, לאזן את הכפּוֹת. בבית המשפט אפשר לאכוף את החוק, אפשר לעצב את הנורמות שלו בשם תיקון עולם אקטיביסטי, אבל כדי לשפוט בצדק צריך לדעת יותר ממה שיכול להיגלות לשופט בשר ודם.
אני חושב שכל מדיניות כלכלית שתיכפה על אוכלוסייה רחבה תהיה בהכרח כפייה של אי-צדק, חלוקה מחדש של משאבים על פי חלוקות חברתיות רחבות ושגויות בהכרח, בידי צבא של פקידים ועובדים שאינם מסוגלים להבין את החומר האנושי שאת דינו הם גוזרים ולרוב גם לא מסוגלים להתעניין בו.
אני שונא מהפכות ואת הרומנטיזציה שנעשית להן בחוגי הנאורים. אני חותם על מילותיו של ביסמרק כי המהפכות נהגות על ידי אינטלקטואלים, מבוצעות על ידי פנאטים ופירותיהן נקצרות על ידי חלאות ואופורטוניסטים. אני חושב שמהפכות נוטות להשמיד את הנחות היסוד שעליהן נשענת החברה, ואינן מסוגלות, בשל טבען, להעניק חדשות. תחושת האחווה ההיא שמקבלים בלב ההמון? זה עובר קצת אחרי שכוך האדרנלין.
אני חושב שהרגש המניע מהפכות הוא רגש קמאי, אפל ואטאביסטי, רגש של התנגדות והשמדה שאליו כל כך קל לחבר אנשים כדי להפוך אותם להמון. מהיכרותי עם ההיסטוריה נראה לי שמיעוט קטן מאד של מהפכות היטיב עם האוכלוסיה אשר חוללה וסבלה אותן, ושכל אותן מהפכות כוונו נגד אליטה שנכפתה מבחוץ (כמו המהפכות האנטי-סוציאליסטיות במזרח אירופה בסוף המאה הקודמת).
אני לא מאמין באוכלוסיות מוחלשות. ישנן אוכלוסיות חלשות יותר מבחינת יכולתן הכלכלית או הפוליטית (וכבר מצינו בעבר שאין קשר הכרחי בין הדברים), אבל גם לאוכלוסיות האלה יש לתת את הכבוד המגיע להם - הן חלשות, לא מוחלשות. הן סובייקט, לא אובייקט. האחריות למצבן נמצאת בידיהן, לא בידי המוסד המדכא, ולכן גם החברים בהן יכולים לשנות את מעמדם בעצמם, בלי להחריב עולם ישן עדי יסוד או יציאות כלליות נגד "הדיכוי".
אני לא מאמין בדיכוי. אנשים וקבוצות פועלים למען האינטרסים שלהם, תוך כדי רמיסה אקטיבית יותר או פחות של אינטרסים של אנשים אחרים. אפשר לחנך אנשים פרטיים להיות מודעים לסביבתם, אבל אי אפשר לחנך לזה ברזולוציה כללית-סטטיסטית. החמלה והאמפתיה נעלמות כשמגיעים למספרים הגדולים, וכך עליהן להיות. צדק לחלוטין יוסיף וסריונוביץ' שר"י שאמר שמוות של אדם זה טרגדיה ומוות של מיליונים זה סטטיסטיקה.
המילה דיכוי יוצרת דימוי פעולה אקטיבית הדורשת כוונת מכוון. זה דימוי שקרי אשר פוגע באפשרות של החלקים החלשים בחברה לשפר את מצבם. האנשים למעלה אינם סדיסטים, פשוט לא אכפת להם, מה שבהחלט סביר ויש להניח כאקסיומה. במקום לרסק את הראש במאבקים נגד הממסד הדכאני, יש ללמד אנשים לאתר אינטרסים בפעולה ולייצר אינטרסים משותפים.
אז מה כן?
אז אחרי שדחיתי את חמשת ההצעות האלה - מה כן אפשר לעשות? ומה אני צריך לעשות במעמדי כמורה? אני בוודאי לא מתכחש למצוקה שבה חיים אנשים, שבה חיות משפחות, שבה חיות קהילות.
מבחינתי מורה מחוייב לתלמידיו, לא לחברה כולה. תלמידיי, באופן אידיאלי, יהיה מתנות לחברה, אבל זה לא צריך להיות המניע הראשון שלי. חשוב לי להעניק להם את הכוח להצליח גם מבחינה כלכלית, את ההתמדה, תחושה של כבוד עצמי וחירות, את הידיעה על החירות האינסופית המוטבעת במצב האנושי, את היכולת הטבועה בהם לשנות את עצמם ולהמציא את עצמם מחדש. אני מקווה שבכיתה שלי אצליח להביא תלמידים לא להתייחס לאנשים לפי רמת ההכנסה שלהם, אלא לפי צרכיהם, ללמד אותם לתקשר עם בני אדם אחרים ברמות שונות ומגוונות.
אני חושש מהביטוי "חינוך לערכים". אני מאמין בערכים שאני מחזיק (גם כאשר הם סותרים), אבל חושב שיש שחצנות קולוניאליסטית בכפייתם החינוכית על אנשים עם חוויות חיים שונות משלי, שאיני יודע לאילו ערכים יזדקקו. למרות זאת, מאחר שאני בכל זאת מאמין בערכים שלי, בכוונתי להציע אותם כאפשרות, לחשוף אותם בפניהם עד כמה שאצליח לעשות איתם את הצדק הזה באמצעות דוגמה אישית ושיחה. אין בכוונתי להכניס חינוך לערכים במערכי שיעורים. מערכי השיעורים שלי הם משחקיים באופיים, ואני לא מתכנן לרמות. העניין במשחקים הוא הגברת הסוכנות של המשתתפים - הבחירות בערכים יהיו שלהם, והם יוכלו לשפוט אם התוצאות לטעמם.
ברצוני להציע לתלמידים אדיבות - אותו נימוס פנימי הנובע מתחושה של עוצמה פנימית ושל נדיבות, כאשר תחושת העצמיות מחוזקת על ידי יחס תרבותי והוגן למי שמחוצה לך, ותחושת העצמה מוצאת ביטוי על ידי נימוס.
ברצוני להציע לתלמידים תחביבים - אני חושב שאדם מתעצב על ידי עשיית דברים שהוא אוהב. אני רוצה שהדברים האלה יהיו רבים ומגוונים. אני חושב שעיסוק בתחביבים מאפשר קשרים בין מגזריים רחבים, ומלמד לשפוט את האדם על פי הדברים שהוא עושה, ולא על פי המקום שממנו בא.
ברצוני להציע לתלמידים לחשוב בקטן - אנשים מאושרים יותר הם אנשים שמתנהלים בתוך מסגרת של משפחה וקהילה, לא במסגרת כלל חברתית. מי שמנסה להכיל בראשו את האוקיינוס - אמר צ'סטרטון - מפוצץ לעצמו את הראש.
גורם המצוקה האישית אינו אי-שוויון אמיתי, אלא אי-שוויון כפי שהוא נתפס על ידי אנשים. כאשר אנשים יתפסו את עצמם בתוך ההקשר הרלוונטי, ההערכה העצמית שלהם תהיה יותר נינוחה ומדוייקת. כמו כן, פעולה במעגלים הקרובים מאפשרת לאנשים לתקשר עם בני אדם אמיתיים ולא עם פוסטרים.
ברצוני להציע לתלמידים הומור - קיפלינג אמר - "קחו ברצינות כל דבר שאתם אוהבים, פרט לעצמכם". הומור אמיתי מתחיל בהומור עצמי והוא מאפשר להסתכל על עצמך מבחוץ, מה שמספק יכולת שליטה עצמית, מייצר פרספקטיבה בריאה לאירועים ומשכך. הוא מנוגד במשהו לאידאולוגיה, מאחר שהוא מתייחס לדברים בקלילות ולא בכובד הראש שהיא דורשת. מה שטוב, כי אני לא בוטח באידיאולוגיות. הוא מאפשר להפגין את האדיבות גם על ידי אירוניה ולתקוף למעלה באמצעות סאטירה.
ברצוני להציע לתלמידים ידע - איכשהו, עם כל הערכים הצודקים והדמוקרטיים של אנשים מסויימים, חלקם שוכחים את חובתו הבסיסית והחשובה ביותר של המורה - ללמוד וללמד: ללמוד הרבה על מנת להיות מסוגל ללמד באופן רלוונטי. ידע הוא ערך בפני עצמו מאחר שידע הוא כוח, וכוח הוא הבסיס לערכים בעלי איזושהי משמעות.
אני רוצה להראות לתלמידים שלי כי ידע אינו תחום על ידי אסכולות אלא מצוי ומקיף כל, כי שום פיסת מידע לא חייבת ללכת לאיבוד וכי מכל פיסה כזו אפשר להפיק תועלת. ידע מתחבר לכל ידע אחר ומעצים ומגוון אותו, כי יכולת למידה היא קבוצת שרירים ענפה שיש לפתח על ידי אימונים ולמידה. שיש ידע בספרים ויש ידע בבני אדם ויש ידע שעדיין לא נתגלה ושלא בשמיים הוא, ושאם הם ישקיעו את עצמם בו, הוא יתגמל אותם.
ידע מעניק לאנשים את האפשרות לקחת דברים בפרספקטיבה, לזהות אמת בין זיופים ואת העיקר בין דברים תפלים, לשלוט בעצמם מול נסיונות של אחרים לשלוט בהם, לדעת לזהות אינטרסים של אחרים ולהיות שם כדי לתת להם מענה. לדעת להסתגל למצבים מתחלפים, להגיב עליהם ולתכנן אליהם.
אימוץ הידע כעמוד תווך יוצר גם את ההעמקה והמקצוענות המאפשרות להיעשות נחוץ לחברה ולהשתתף בבניינה במקום למחות עליה מבחוץ – אפשרות שאין חיונית ומבססת ממנה דווקא עבור תלמידים מן השכבות החלשות. היא מאפשרת להעשות אדריכלים במקום 'אקטיביסטים', רופאים במקום "מדריכים רוחניים", חוקרים במקום 'הוגי דעות', מהנדסים במקום 'יוצרים' ומורים במקום 'מחנכים'.
דבר נוסף? שפע של ידע יוצר גם חוויה טקטילית יותר, ממשית יותר וערנית יותר של העולם הסובב. הוא מאפשר לחוש במטען של הדברים, בניואנסים שלהם, לא לקבל את הסביבה כברורה מאליה ולחוות את העושר האינסופי שמקיף את האדם בכל אשר ילך.
