הגמרא בפרט, אך ספרי קודש רבים בכלל, מדפיסים בסופו של כל דף גם את המילה הראשונה של הדף שאחריו, כך שלא יווצר הפסק בקריאה בעת הפיכת הדפים. לפעמים הוהגת ככה גם התורה, אם לא בעימודה - אז בלשונה ממש.
פרשת נוח היא דוגמא בולטת. המבוא לסיפור נוח נמצא בפרשת בראשית אשר קודמת לה, והפרשה עצמה מסתיימת בהציגה את משפחת אברהם ונדודיהם. או, אם נדייק - משפחתו של אברם.
נראה לי שהדבר משרת מטרה דומה. הרש"י המפורסם מפרשת בראשית שואל מדוע מתחילה התורה בפרשת בראשית ולא בלך-לך. ככלות הכל גם הוא ידע כי התורה אינה ספר היסטוריה. היא ספר החוקים - הדת - של העם היהודי ועיקרה ודאי עוסק בו, וזה שעמים אחרים בחרו לאמץ אותו יחד עם תבנית העם שבו, זה כבר בעיה שלהם עניין אחר.
נדמה לי שהוספת החוליות הזו כדי לחבר את מה שניתן לחבר מבטאת עניין עקרוני. הכל קשור, אומרת התורה. בין הסיפורים החמים של הפרשה - המבול, מגדל בבל, ראשית אברהם, מחברות רשימות משפחתיות כדי שנזכור שלא מדובר באוסף של סיפורים חינוכיים, או חוקים ומשפטים, אלא במארג חי בו כל דבר דבר מצוי בתוך הקשר. כן, הקשר משפחתי.
המסע של אברהם, בפרשת 'לך לך' הוא לכאורה מסע היסוד העברי. חציית הנהר ונטישת בית אביו ו'כל העולם בעבר השני' במצוות קול הקורא לו. ואכן מדובר במעשה מייסד. אלא שלפני מסעו של אברהם מחרן היה מסע תרח מאור כשדים, גם הוא לארץ כנען, אלא שנקטע באמצע. לפני הצו הגדול לאברהם היו סיבות אחרות. אולי מדובר היה באבל? ברצון לצאת מהארץ שלקחה את בנו הרן שמת לפניו? לפני אברהם הזכור בשל מסירותו ופעולותיו, היה לנו פשוט אברם, שניתן לתרגם גם כפטריארך.
בל נשכח. כאשר צ'סטרטון מבקר את התנועות הנאו-פגאניות של תקופתו (ראשית המאה העשרים), הוא כותב כי אין בהם שום דבר פגאני, כל תפיסותיהם את האלוהי הן נצריות למשעי. הדבר היחיד במערב שמשמר בתוכו פגניות אותנטית, הוא כותב וממשיך, זו הנצרות.
דמויות אינן דמויות בפני עצמן. רעיונות הם לא מוצרים ארוזים וחתומים בסופר. סיפורים אינם יכולים להיות מחולקים לפרשות שעומדות בפני עצמם. ההצדקה היחידה לפרשת השבוע היא שהסיפור ממשיך בשבוע הבא. הסיפורים המייסדים ביותר בפרשות הראשונות - סיפור גן עדן והרצח, סיפור המבול, סיפור מגדל בבל, סיפור אברהם - מחוברים על ידי סחוס גניאולוגי דחוס, שמות על גבי שמות של אנשים שמעשי גבורתם לא נודעו לנו, אך נודעה לנו הווייתם. גדולתם של ארכפשד, חי, עבר ופלג הוא בקישור שהם מייצרים, בעדותם החרישית כי אף אדם אינו אי.
נראה לי שזו גם עדותם של הפרשיות הראשונות. רש"י משיב לשאלתו על נחיצותה של פרשת נוח, בכך כי רוצה הכתוב להעיד על זכותו של הבורא על בריאתו, ובכך להעניק תוקף משפטי קנייני להבטחותיו בהמשך. תשובה הקוסמת לי יותר לגבי נחיצותן של פרשיות אלה נמצאת בסנהדרין ד', שם מוסבר הצורך הזה כמכוון בין היתר לשלום הבריות: "שלא יאמר אדם לחבירו: אבא גדול מאביך". להראותך כולם קשורים. אף עם אינו אי גם כן. אברהם הוא אמנם אבינו הקדום, אך הוא גם אביהם של בני ישמעאל, ושל עמלק גם כן. אך יתרה מכך, גם תרח הוא אבינו הקדום, ונחור. ונוח.
הנאה ביותר לתפקיד זה היא התורה עצמה. התורה, המשלבת בתוכה לשונות רבים מספור השלובים יחדיו על מנת לזמר את התפתחות הרעיונות על אותם דברים עצמם, התורה - שמשמת זירת היאבקות על הרעיונות, שבין הגבולות התחומים על ידי סיפוריה ומשפטיה מתכתב כל דור ודור עם כל הדורות שקדמו לו על הדברים החשובים, על משפחות ועל חוקים ועל האל, שכל דור חש צורך להשאיר כמנחה לשוליה את הערותיו.
התורה היא אחד מהטקסטים הקדומים בעולם, וכנראה המכובד שבהם בין משפחות האדם. צירוף זה, המטריף כבר מספר מאות את רוחם של נאורים, הגיוני וחשוב. בל נחשוב שאנחנו עומדים לבדנו ומעל כולם, בל נשכח את התולדות של הדברים, את תקפותם לכל דור ואת התגלגלותם עד אלינו, או, כשמו היווני של ספר בראשית, הגנזיס.
כך דלעתי יש ללמוד וללמד אותה*. מחוברת. עם מקום של כבוד לחיפוש המקורות הקדמונים, הניתוח הטקסטואלי וההשוואתי מחד, ומקום של כבוד לפרשנות המסורתית של כל הדורות מאידך. כזו שמוצבת ארצה וראשה מגיע לשמים. או להפך.
*אף כי לא בגילאי היסודי והחטיבה. שם מוטב להתמקד בפשט והבנת הנקרא.
[הסדרה מוקדשת לעילוי נשמת חברי רומן באמבייב ז"ל]
פרשת נוח היא דוגמא בולטת. המבוא לסיפור נוח נמצא בפרשת בראשית אשר קודמת לה, והפרשה עצמה מסתיימת בהציגה את משפחת אברהם ונדודיהם. או, אם נדייק - משפחתו של אברם.
נראה לי שהדבר משרת מטרה דומה. הרש"י המפורסם מפרשת בראשית שואל מדוע מתחילה התורה בפרשת בראשית ולא בלך-לך. ככלות הכל גם הוא ידע כי התורה אינה ספר היסטוריה. היא ספר החוקים - הדת - של העם היהודי ועיקרה ודאי עוסק בו, וזה שעמים אחרים בחרו לאמץ אותו יחד עם תבנית העם שבו, זה כבר בעיה שלהם עניין אחר.
נדמה לי שהוספת החוליות הזו כדי לחבר את מה שניתן לחבר מבטאת עניין עקרוני. הכל קשור, אומרת התורה. בין הסיפורים החמים של הפרשה - המבול, מגדל בבל, ראשית אברהם, מחברות רשימות משפחתיות כדי שנזכור שלא מדובר באוסף של סיפורים חינוכיים, או חוקים ומשפטים, אלא במארג חי בו כל דבר דבר מצוי בתוך הקשר. כן, הקשר משפחתי.
המסע של אברהם, בפרשת 'לך לך' הוא לכאורה מסע היסוד העברי. חציית הנהר ונטישת בית אביו ו'כל העולם בעבר השני' במצוות קול הקורא לו. ואכן מדובר במעשה מייסד. אלא שלפני מסעו של אברהם מחרן היה מסע תרח מאור כשדים, גם הוא לארץ כנען, אלא שנקטע באמצע. לפני הצו הגדול לאברהם היו סיבות אחרות. אולי מדובר היה באבל? ברצון לצאת מהארץ שלקחה את בנו הרן שמת לפניו? לפני אברהם הזכור בשל מסירותו ופעולותיו, היה לנו פשוט אברם, שניתן לתרגם גם כפטריארך.
בל נשכח. כאשר צ'סטרטון מבקר את התנועות הנאו-פגאניות של תקופתו (ראשית המאה העשרים), הוא כותב כי אין בהם שום דבר פגאני, כל תפיסותיהם את האלוהי הן נצריות למשעי. הדבר היחיד במערב שמשמר בתוכו פגניות אותנטית, הוא כותב וממשיך, זו הנצרות.
דמויות אינן דמויות בפני עצמן. רעיונות הם לא מוצרים ארוזים וחתומים בסופר. סיפורים אינם יכולים להיות מחולקים לפרשות שעומדות בפני עצמם. ההצדקה היחידה לפרשת השבוע היא שהסיפור ממשיך בשבוע הבא. הסיפורים המייסדים ביותר בפרשות הראשונות - סיפור גן עדן והרצח, סיפור המבול, סיפור מגדל בבל, סיפור אברהם - מחוברים על ידי סחוס גניאולוגי דחוס, שמות על גבי שמות של אנשים שמעשי גבורתם לא נודעו לנו, אך נודעה לנו הווייתם. גדולתם של ארכפשד, חי, עבר ופלג הוא בקישור שהם מייצרים, בעדותם החרישית כי אף אדם אינו אי.
נראה לי שזו גם עדותם של הפרשיות הראשונות. רש"י משיב לשאלתו על נחיצותה של פרשת נוח, בכך כי רוצה הכתוב להעיד על זכותו של הבורא על בריאתו, ובכך להעניק תוקף משפטי קנייני להבטחותיו בהמשך. תשובה הקוסמת לי יותר לגבי נחיצותן של פרשיות אלה נמצאת בסנהדרין ד', שם מוסבר הצורך הזה כמכוון בין היתר לשלום הבריות: "שלא יאמר אדם לחבירו: אבא גדול מאביך". להראותך כולם קשורים. אף עם אינו אי גם כן. אברהם הוא אמנם אבינו הקדום, אך הוא גם אביהם של בני ישמעאל, ושל עמלק גם כן. אך יתרה מכך, גם תרח הוא אבינו הקדום, ונחור. ונוח.
הנאה ביותר לתפקיד זה היא התורה עצמה. התורה, המשלבת בתוכה לשונות רבים מספור השלובים יחדיו על מנת לזמר את התפתחות הרעיונות על אותם דברים עצמם, התורה - שמשמת זירת היאבקות על הרעיונות, שבין הגבולות התחומים על ידי סיפוריה ומשפטיה מתכתב כל דור ודור עם כל הדורות שקדמו לו על הדברים החשובים, על משפחות ועל חוקים ועל האל, שכל דור חש צורך להשאיר כמנחה לשוליה את הערותיו.
התורה היא אחד מהטקסטים הקדומים בעולם, וכנראה המכובד שבהם בין משפחות האדם. צירוף זה, המטריף כבר מספר מאות את רוחם של נאורים, הגיוני וחשוב. בל נחשוב שאנחנו עומדים לבדנו ומעל כולם, בל נשכח את התולדות של הדברים, את תקפותם לכל דור ואת התגלגלותם עד אלינו, או, כשמו היווני של ספר בראשית, הגנזיס.
כך דלעתי יש ללמוד וללמד אותה*. מחוברת. עם מקום של כבוד לחיפוש המקורות הקדמונים, הניתוח הטקסטואלי וההשוואתי מחד, ומקום של כבוד לפרשנות המסורתית של כל הדורות מאידך. כזו שמוצבת ארצה וראשה מגיע לשמים. או להפך.
*אף כי לא בגילאי היסודי והחטיבה. שם מוטב להתמקד בפשט והבנת הנקרא.
[הסדרה מוקדשת לעילוי נשמת חברי רומן באמבייב ז"ל]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה