הנושא של כנס 'מאורות' הקרוב הוא 'מלחמה לנצח?', ובעקבות פרשת השבוע באתי מזה להרהר מעט בראשיתה של זו.
המלחמה תופסת אותנו מוקדם, רק פסוקים ספורים מדעת טוב ורע. זהו למעשה הקשר האנושי השני המוצג בתורה - מיד לאחר האהבה המקלקלת את השורה והמסיתה מדרך האמת, באה לנו הקנאה והתחרותיות אשר מובילות לידי רצח. שבר יסודי מונח פה לפתחנו - פאזל משולש שאינו מגיע לכדי הרכבה, אשר מצוקתו משם רק תלך ותגבר. החיבור והקשב בין האנשים מביא אותם לניתוק מן החוק השמימי (בגן עדן ובהמשך גם במגדל בבל), בעוד נסיונם להתקרב לשמים מביא אותם לניתוק טראגי ונפשע איש מאחיו.
קין והבל הם ראשיתו של שבר נוסף, אשר מלווה אותנו לאורך כל ספר בראשית ובמשך רוב ההיסטוריה האנושית. ייתכן ואלה האקורדים האחרונים שלו אותם אנו שומעים כעת מן ההפגנות בנגב, ייתכן גם כי כדברי ההיסטוריון הדגול אבן-ח'לדון, מדובר בקונפליקט נצחי שיסודו בטבען של חברות האדם. זהו הקונפליקט שבין יושבי הקבע לבין הנוודים, בין עובדי האדמה לרועי הצאן. אפיונים אלה לדמויות הפועלות ניתנים מיד לאחר שמותיהם, אך גם בשמותיהם משתקף הדבר. כל כולו של קין הוא האחיזה, הקניין, בניגוד להבל הנע ברוח, שאין בו קבוע.
ההמשך של המפגש הראשון הזה ידוע היטב. קין רוצח את הבל. יושב הקבע מקנא בקרבתו של הנווד אל השמים וחפץ לקחת אותם ממנו. אך התורה לא תניח לסיפור האישי להיות משל פשטני על יחסי אוכלוסיות, לא מניחה לנו לשכוח את הפרט.
קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה. וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ
קין נענש מן המקום בו חטא. בסיסו נלקח ממנו, אותה האדמה אותה הוא עובד, האדמה אשר מאחוריה הוא מחביא את מעשה הרצח, שוב אינו נשמעת לו. כך גם נלקחת ממנו גם הצדקתו הרעיונית. הרי הוא הוזהר על כך מקודם, הוזהר במפורש.
הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ
הנסיבות לא משנות, אומר הקדוש ברוך הוא. אין זה משנה אם זה הלך לך ואתה עמוד של יציבות המנסה לסלק את הכאוס מחצרך, או שמא לא הלך לך דווקא ואתה אוכלוסיה מוחלשת הנאבקת על זהותה - החטא הרובץ בפתח הוא אותו החטא והוא משתוקק לך, דווקא לך כפרט. כאשר אתה רוצח, אל תאמר שהיה זה כדי להתקרב לשמים, אל תספר שזה נעשה כהגנה מונעת על אורח החיים שלך. התירוצים החיצוניים הם רק תירוצים. מה שרובץ לפתח הוא עדיין חטאת, והשליטה עליו עומדת ומצויה רק בידיך, לא בידי הנסיבות. הצדקות היסטוריות על כוחות חברתיים יהיו לחוד. באשר לפשע, אתה זה שפושע, וככזה - אתה לא ראוי לדבר עליו ביקשת להגן*.
לכן, אגב, מתועב בעיני סיומה של הסדרה 'שובר שורות' (וכל מי שמעוניין בהפתעה מסיום זה יכול לדלג לתחילת הפסקה הבאה). וולטר ווייט, הפושע המתדרדר שגונה לכאורה על ידי הסדרה, מנצח שם ניצחון מוסרי מוחלט. הוא אמנם מאבד את חייו (שהיו חשובים בעיניו כקליפת השום, שכל מעשיו נעשו מתוך תפיסתו אותם כהפקר), אך מצליח לנקום את נקמתו, לזכות בהערצה מכל הסביבה על כוחו ולהשאיר למשפחתו את אותו הכסף שיסדר אותה לאחר מותו. הסדרה מצקצקת על מעשיו של ווייט, אך מאשרת את החלטותיו בתוך ההקשר הקשה של הקפיטליזם התחרותי וכן הלאה. היא שופטת אותו כבן תקופתו וכמוצלח בלהיות כזה, ובכך היא שופטת את התקופה ולא את מעשיו.
המקרא לא עושה כך, נהפוך הוא. הכוחות החברתיים לא נבלמים בגלל החטא. קין מגורש מהאדמה, אך דרכו נשארת. רעיון העיר מתגשם בבנו חנוך, ממש בדומה לדוד אשר כובש ורוצח בדרכו ללקיחת ירושלים, ועל כן נדחה מפניו בית המקדש ומתגשם בבנו בלבד. המטרה לא נפסלת בגלל הפשעים שנעשים למענה. אך הפושע למענה מנוע מלבוא אליה.
הכוחות הגדולים של ההיסטוריה מתקיימים, המתח והמאבק לא ילכו לשום מקום, אך על הבודדים החיים בשטח מוטל להכריע במעשיהם אם יוכרע המתח במריבה והתפצלות נוסח קין והבל, או בחיזור והשלמה המלווים את המריבות אצל האבות והאימהות - גם הם המשך לדיאלוג מתמשך בין אנשי המרעה לאנשי האדמה, מראים לנו מודל אחר של משפחה, שניתן לקיים גם במעט דמים. מתוך דיאלוג זה ראשיתו של עם ישראל, אשר יצא זה עתה מזכרון הארעיות של הסוכות אל שגרת הבטון. עמנו יצאו אף האושפיזין - אברהם ויעקב הנוודים, יצחק ויוסף תושבי הקבע, משה שיצא מגדול הארמונות אל גדול הנידודים, הרועה דוד כובש הערים, ושלמה שבנה אותן.
המתח והמאבק בחברה קיימים, הם נולדו עוד לפני שנולדה החברה כפי שאנו מדמיינים אותה כיום. הם נולדו במשפחה. אלא שכל משפחה או חברה בוחרת גם באלה כלים לנהל מאבקים אלה - אם כיריבים עקרוניים או כבני משפחה שנגזר עליהם להתקיים יחד, והאחריות שהם ישאו על כך, אומר המקרא בפרשה הראשונה, תהיה אישית, לא קבוצתית.
*ידוע לי שרוב הפרשנים המסורתיים פירשו צירוף זה כשני משפטי תנאי ("אם תיטיב - שאת, ואם לא תיטיב - ...) ולא משפט תנאי אחד. ואף על פי כן נראה לי שתפיסתו כמשפט תנאי בודד מתיישבת טוב יותר עם הטקסט.
[הסדרה מוקדשת לעילוי נשמת חברי רומן באמבאייב ז"ל]
המלחמה תופסת אותנו מוקדם, רק פסוקים ספורים מדעת טוב ורע. זהו למעשה הקשר האנושי השני המוצג בתורה - מיד לאחר האהבה המקלקלת את השורה והמסיתה מדרך האמת, באה לנו הקנאה והתחרותיות אשר מובילות לידי רצח. שבר יסודי מונח פה לפתחנו - פאזל משולש שאינו מגיע לכדי הרכבה, אשר מצוקתו משם רק תלך ותגבר. החיבור והקשב בין האנשים מביא אותם לניתוק מן החוק השמימי (בגן עדן ובהמשך גם במגדל בבל), בעוד נסיונם להתקרב לשמים מביא אותם לניתוק טראגי ונפשע איש מאחיו.
קין והבל הם ראשיתו של שבר נוסף, אשר מלווה אותנו לאורך כל ספר בראשית ובמשך רוב ההיסטוריה האנושית. ייתכן ואלה האקורדים האחרונים שלו אותם אנו שומעים כעת מן ההפגנות בנגב, ייתכן גם כי כדברי ההיסטוריון הדגול אבן-ח'לדון, מדובר בקונפליקט נצחי שיסודו בטבען של חברות האדם. זהו הקונפליקט שבין יושבי הקבע לבין הנוודים, בין עובדי האדמה לרועי הצאן. אפיונים אלה לדמויות הפועלות ניתנים מיד לאחר שמותיהם, אך גם בשמותיהם משתקף הדבר. כל כולו של קין הוא האחיזה, הקניין, בניגוד להבל הנע ברוח, שאין בו קבוע.
ההמשך של המפגש הראשון הזה ידוע היטב. קין רוצח את הבל. יושב הקבע מקנא בקרבתו של הנווד אל השמים וחפץ לקחת אותם ממנו. אך התורה לא תניח לסיפור האישי להיות משל פשטני על יחסי אוכלוסיות, לא מניחה לנו לשכוח את הפרט.
קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה. וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ
קין נענש מן המקום בו חטא. בסיסו נלקח ממנו, אותה האדמה אותה הוא עובד, האדמה אשר מאחוריה הוא מחביא את מעשה הרצח, שוב אינו נשמעת לו. כך גם נלקחת ממנו גם הצדקתו הרעיונית. הרי הוא הוזהר על כך מקודם, הוזהר במפורש.
הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ
הנסיבות לא משנות, אומר הקדוש ברוך הוא. אין זה משנה אם זה הלך לך ואתה עמוד של יציבות המנסה לסלק את הכאוס מחצרך, או שמא לא הלך לך דווקא ואתה אוכלוסיה מוחלשת הנאבקת על זהותה - החטא הרובץ בפתח הוא אותו החטא והוא משתוקק לך, דווקא לך כפרט. כאשר אתה רוצח, אל תאמר שהיה זה כדי להתקרב לשמים, אל תספר שזה נעשה כהגנה מונעת על אורח החיים שלך. התירוצים החיצוניים הם רק תירוצים. מה שרובץ לפתח הוא עדיין חטאת, והשליטה עליו עומדת ומצויה רק בידיך, לא בידי הנסיבות. הצדקות היסטוריות על כוחות חברתיים יהיו לחוד. באשר לפשע, אתה זה שפושע, וככזה - אתה לא ראוי לדבר עליו ביקשת להגן*.
לכן, אגב, מתועב בעיני סיומה של הסדרה 'שובר שורות' (וכל מי שמעוניין בהפתעה מסיום זה יכול לדלג לתחילת הפסקה הבאה). וולטר ווייט, הפושע המתדרדר שגונה לכאורה על ידי הסדרה, מנצח שם ניצחון מוסרי מוחלט. הוא אמנם מאבד את חייו (שהיו חשובים בעיניו כקליפת השום, שכל מעשיו נעשו מתוך תפיסתו אותם כהפקר), אך מצליח לנקום את נקמתו, לזכות בהערצה מכל הסביבה על כוחו ולהשאיר למשפחתו את אותו הכסף שיסדר אותה לאחר מותו. הסדרה מצקצקת על מעשיו של ווייט, אך מאשרת את החלטותיו בתוך ההקשר הקשה של הקפיטליזם התחרותי וכן הלאה. היא שופטת אותו כבן תקופתו וכמוצלח בלהיות כזה, ובכך היא שופטת את התקופה ולא את מעשיו.
המקרא לא עושה כך, נהפוך הוא. הכוחות החברתיים לא נבלמים בגלל החטא. קין מגורש מהאדמה, אך דרכו נשארת. רעיון העיר מתגשם בבנו חנוך, ממש בדומה לדוד אשר כובש ורוצח בדרכו ללקיחת ירושלים, ועל כן נדחה מפניו בית המקדש ומתגשם בבנו בלבד. המטרה לא נפסלת בגלל הפשעים שנעשים למענה. אך הפושע למענה מנוע מלבוא אליה.
הכוחות הגדולים של ההיסטוריה מתקיימים, המתח והמאבק לא ילכו לשום מקום, אך על הבודדים החיים בשטח מוטל להכריע במעשיהם אם יוכרע המתח במריבה והתפצלות נוסח קין והבל, או בחיזור והשלמה המלווים את המריבות אצל האבות והאימהות - גם הם המשך לדיאלוג מתמשך בין אנשי המרעה לאנשי האדמה, מראים לנו מודל אחר של משפחה, שניתן לקיים גם במעט דמים. מתוך דיאלוג זה ראשיתו של עם ישראל, אשר יצא זה עתה מזכרון הארעיות של הסוכות אל שגרת הבטון. עמנו יצאו אף האושפיזין - אברהם ויעקב הנוודים, יצחק ויוסף תושבי הקבע, משה שיצא מגדול הארמונות אל גדול הנידודים, הרועה דוד כובש הערים, ושלמה שבנה אותן.
המתח והמאבק בחברה קיימים, הם נולדו עוד לפני שנולדה החברה כפי שאנו מדמיינים אותה כיום. הם נולדו במשפחה. אלא שכל משפחה או חברה בוחרת גם באלה כלים לנהל מאבקים אלה - אם כיריבים עקרוניים או כבני משפחה שנגזר עליהם להתקיים יחד, והאחריות שהם ישאו על כך, אומר המקרא בפרשה הראשונה, תהיה אישית, לא קבוצתית.
*ידוע לי שרוב הפרשנים המסורתיים פירשו צירוף זה כשני משפטי תנאי ("אם תיטיב - שאת, ואם לא תיטיב - ...) ולא משפט תנאי אחד. ואף על פי כן נראה לי שתפיסתו כמשפט תנאי בודד מתיישבת טוב יותר עם הטקסט.
[הסדרה מוקדשת לעילוי נשמת חברי רומן באמבאייב ז"ל]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה