יום שני, 25 באוגוסט 2014

קידוש בשוודיה

באפריל השנה השתתפתי בכנס של תיאוריית משחקי תפקידים חיים בשוודיה. כיאה לפורום מאד נאור הניצב בקווי החזית של הקדמה, המארגנים הציבו במסדרון לוח של check your privellege. אנשים רשמו פריוולגיות שלהם על הלוח כדי שיהיו מודעים אליהם וישתקו, וכל מי שהזדהה עם אחת מהרשומות הוסיף לידה קו.
כך הלכה ותפחה לה הרשימה, מייצרת לה איזו מן מטריצה של מה שנחשב בעיני אנשי הצפון להיררכיה החברתית של הדיכויים. "לבן", "זכר", "אתאיסט", "בריא", "גבוה", "דובר שוודית", "אקדמאי" ועוד כהנה.
ניגשתי ורשמתי "יהודי". אנשים הסתכלו על זה בתמיהה, מישהו צחק "הבנתי את הקטע", אמר.

לא היה קטע, ובדיעבד הצטערתי על כך. אילוא היה קטע, הייתי ממשיך.
אני סובל מכאבי לילה כרוניים - ולכן יש לי את הפריוולגיה להשלים סדרות ולצפות בזריחות.
הוריי התגרשו בינקותי - ולכן יש לי את הפריוולגיה של חמישה אחאים.
ראייתי גרועה - לכן יש לי את הפריוולגיה להגנה קבועה של עיני מחול ומרוח.
אני נמוך - ולכן יש לי פריוולגיה של קרבה יתרה לקרקע.
אני יהודי ולכן אני זר - לכן יש לי את הפריוולגיה להסתכל על קרקסיהם מהצד, לכן איני נתין של מלכיהם העירומים.
אני יהודי ולכן אנשים רוצים במותי - לכן חבריי יקרים יותר, מה שבהחלט פריוולגיה.

אבל הפריוולגיה האמיתית ביהדותי שם נתבררה לי מאוחר יותר. אגיע אליה בסוף.

נכנסתי אל סקנדינביה לעשרה ימים שהם שתי שבתות חמוש בשני בקבוקי יין. אחד מהם היה בדעתי להעניק למארחיי בבית חב"ד של קופנהגן בשבת הראשונה, אך מאחר ובהיותם חב"ד הם מקדשים אך על וודקה ומיץ ענבים הסתפקתי בקומיקס של שי צ'רקה כשי לילדים, בעוד שאת בקבוק היין העודף הענקתי לג'יימס ווליס, אבי משחק המינכהאוזן וonce upon a time, ברגע שהגעתי לכנס ולמדתי שהוא נמצא שם "בשם של כל החובבים של המשחקים שלך בישראל". אני מקווה שיתר חובבי משחקיו פה אינם מוחים על שימוש זה בשמם.
הוא הודה לי מאד. "אני שמח לשמוע שמינכהאוזן פופולארי בישראל", אמר, "אתה יודע, יש לי גם חברים חסידים בלונדון שאומרים שהמשחק מאד פופלארי אצלם". אני אמנם יכול בהחלט להאמין, אך חושב שחסידות מינכהאוזן זה לגמרי דבר שמחכה להתרחש.

לפני חודש, וכאן אני שב ונסחף אל יהודים ואל פריבלגיות, כתב האיש בפייסבוק איזו שנינות על ישראל ועל עזה. שנינות מהזן הבריטי. כלומר, עויינת במידה אבל בטעם טוב, מה שלגיטימי. אלא שעל הסטטוס שלו התיישבו עוד כמה שוחרי שלום אירופאים ואני הגבתי, למרות שיפוטי הטוב, וכמובן שנקלעתי למה שקוראים לו בטעות באינטרנט - וויכוח.
הסופה האנטי-ציונית הייתה זריזה ואינטנסיבית ואני התעלמתי ממה וניסיתי לקבוע את חוקי הדיון. זה התברר כמהלך ההגיוני, כי אז גיליתי אותם. "אני לא מאמין לדברים שאתה אומר" כתב לי הבחור הנאור, עורך ראשי של איזה מגזין משחקי מחשב, "מאחר ואתה לא אובייקטיבי. קודם תודה בפשעי המלחמה של ישראל, ואז אני אוכל לקחת איתך ברצינות". שאלתי אותו אם גם הוא צריך להיות אובייקטיבי. כתבו לי שלא - הצד הפלסטיני הוא החלש והמדוכא, ולכן יש עליו ועל דובריו להיות סובייקטיביים ולהתבטא כאוות נפשם. חתכתי את הוויכוח בכתבי שאין לי עניין לנהל כאלה בעומדי על הברכיים ושלחתי לג'יימס הודעה פרטית בה שאלתיו לדעתו על הצבת הכלל הזה בפני. זה שיש אנטישמיים בפייסבוק זה מילא, אבל פה, בכל זאת - בצענו פת ביחד.
הוא הגיב לי אחרי יום. "בימים אלה אני מנהל את המדיה החברתית שלי דרך טוויטר" כתב. "פייסבוק הוא זירה משנית מבחינתי". תגובה מאד בריטית, נדמה לי. ובטעם לא רע.

אבל נחזור לשבדיה שלנו.
קידשתי בין הסבבים. ארוחת הערב נפלה באופן מאד גבולי הלכתית, וייתכן שהקדמתי מעט את מועד הכנסת השבת שם. נו, לבי היה במזרח, אז כיוונתי אליו. שותפיי לקידוש היו בעיקר אמריקאים - בחורה בשם שושנה שאומצה וגודלה על ידי חרדים בברוקלין והתלהבה לאפשרות ליידישקייט, ויתר המשלחת מהעולם החדש שהיידישקייט הוא ממילא חלק מתרבותה.
אלא שהזמן להשלמת הסעודה היה קצר למדי ואני רציתי להפטר מתכולת הבקבוק על הדרך הטובה ביותר. אי אפשר להאשים את באי קנוטפונקט בהמנעות מאלכוהול, אלא שהארוחה התקיימה לפני שעת פתיחת הבקבוקים ואבדן העשתונות האוניברסלית. המשתתפים גמעו מעט, ואני עברתי בין השולחנות והצעתי מהיין המקודש.
היה זה צו המקרה שבשולחן השני אליו ניגשתי ישבו כמה ערביי א"י חביבים. ניגשתי אליהם בהתלהבות יתרה. "אהלן, רוצים יין מהבית?"
זה הזמן לספר כי לנורווגים יש משרד לפיתוח וקידום מדינות מפגרות עם שם תקין יותר פוליטית שאיני זוכר כעת. כך קרה שלפני כמה שנים הונהג משרד זה על ידי שחקן תפקידים, ושהנורבגים החליטו שאחת מהדרכים המבטיחות לקדם מדינות מפגרות היא על ידי הכנסת משחקי תפקידים בהם. ככלות הכל - פיתוח אמפטיה, דמיון, חברה אזרחית וכל זה.
המדינות המפגרות שנבחרו לפיתוח חברה אזרחית בהם היו בלארוס ופלסטין. אך בעוד שהלארפרים של בלארוס, אשר שיחקו שם בהצלחה מאז ראשית שנות התשעים, סתם שמחו לתוספת תקציב, בפלסטין גם את זה צריך היה להמציא מאפס.
מה שיצר ניסוי מעניין, ששמח הייתי לחזות בתוצאותיו. בדרך כלל כיוון ההתפתחות הוא ברור. ראשית יש טולקין, אחר כך קמה סביבו תרבות של חובבים הרוצים להתנסות בעולמו ולחיות אותו, אחר כך מופיעים אנשים שלובשים וילונות צבעוניים ומתרוצצים ביער תוך השמעת קולות הירואיים, ורק אחר כך, בשלב מאוחר הרבה יותר, קמים המעמיקים והאקדמאיים אשר מחליטים לייצר לארפים פסיכולוגיסטיים מורכבים למטרות הנדסה חברתית ויתר תיקון עולם. למרבה הצער, שר הטבעות תורגם לערבית רק ב2004, בעקבות הסרטים, ועד כמה שידוע לי - טרם צמחה לו עדת מעריצים של ממש. אני חושב שרמאללה זה המקום היחיד אליו הורדו הלארפים מלמעלה וסקרן לראות אם דבר כזה יכול לתפוס בלי השלב ההרואי, ואנה ילך בלעדיו.
אז אותם ערביי ארץ ישראל נראו לי כאנשים נחמדים מאד. פלסטינים מקצועיים, בוגרי אוניברסיטאות באנגליה ובפינלנד עם אנגלית טובה משמעותית משלי שגויסו בשלב מסויים להיות מארגני לארפים ובהחלט נראה היה שהם מוכשרים למלאכה ונהנים ממנה. כמה וכמה משחקים נערכו ברמאללה, ולפני שנה נערך גם משחק גומלין בפינלנד - משחק על חיים תחת כיבוש שהיה שיחת היום. ראשית נראה היה לי שמדובר במשחק פרופוגנדה גס למדי, אבל משקראתי את ספר החומרים למשחק שנתפרסם לאחרונה, התחוור לי שיש לו איכויות נוספות.
מהתרשמות נראה היה לי כי על אף שקו המפלגה של הערבים במקום היה בעיקר התעלמות וסירוב, לא תמיד הם ששו לקיים אותו ואף סקרנים פה ושם. אלא שבמקרים המסויימים עומדת החובה מעל לכל. לא חשבתי על זה כאשר התחלתי בחלוקת היין, ונראה היה כי הם הופתעו מאד מההצעה שלי.
מוחמד הציל את המצב. "אני לא שותה יין", שיקר. "אסור לי". בדיעבד, נראה שהשקר שימח אותי. כשאנשים מסתכלים זה לזה בעיניים, חרמות אידיאולוגיים הם תירוץ מביש הרבה יותר ממנהג אבות, גם אם אינו נשמר. אם יש איזה אות לשפיות, הריהו זה.

זמני דחק בי, והייתי סקרן להגיע לפרזנטציה של המשלחת הרוסית על תבנית-אב לפיתוח לארפים עבור מערכת החינוך שלהם. בכלל, הסלאבים נראו לי כחלק השפוי ביותר בכנס, ממוקדי מטרה ושואפים לומר משהו בקשר אליה. כך שחטפתי את שליש בקבוק היין שנותר ויצאתי אל הכנסייה.

כן. הכנס התקיים בכפר שבדי מזוייף, כלומר, דבר מה שנראה כמו כפר ונועד לכנסים. היה מאד פסטורלי, מאד קר בלילות, נחלים דקורטיביים עם גשרים מעליהם וכנסייה לותרנית. אני לא בטוח אם מדובר בצורך ממשי עבור קהל הכנסים המקומי, אך זה שלנו לא הפגין צורך בכנסייה ייעודית והשתמש בה כאולם נוסף.
ידוע, אני יהודי גרוע למדי, אף כי את הפרשנות המקיפה ליין נסך איני מקיים מסיבות אידיאולוגיות. כאשר התיישבתי עם בקבוק הקידוש מתחת לצלב חמקה במוחי השאלה האם מדובר ביין נסך הפוך במקרה הזה, כאשר יין קידוש פולש אל כנסיה שוממה, אך לא ראיתי טעם לעשות עמה משהו. מלכתחילה המצב היה בעייתי מאד מבחינה הלכתית - אך היו אלה בחירות מודעות שלי שהובילו אותי אליו. לכאורה הייתי מוקף במאות גויים של שבת, אך מלכתחילה באתי לעשות את השבת איתם, ללמוד וללמד. מאחר ואצלם התארחתי, ועמם סעדתי (על טהרת הטבעונות) להפריד אותם לקטגוריה אחרת לצרכי השבת הזו נראה היה לי סותר רוח של ההלכה.
בקיצור, ההלכה מאתגרת אותי, ואני עושה כל מאמץ לאתגר אותה חזרה. נראה כי אלה שתיים מהסיבות העיקריות לכך שאני איתה.

אבל כנראה שיש עוד. במהלך הכנס שלושה אנשים פנו אלי בנפרד כדי להודות לי. שתי בחורות ובחור. מהולנד, מגרמניה ונדמה לי שליטא.
"כל הכבוד לך", אמרו "שאתה עושה פה את הדברים הדתיים האלה שלך. קידוש ותפילות וציטוטים מהתלמוד ומהחסידות לדיונים על המשחקים. זו... אווירה מאד ספציפית פה. ככה פשוט יצא שאנחנו נוצרים מאמינים, והאווירה פה לא ממש מניחה לבטא את זה. יסתכלו עלינו מאד עקום. טוב לפחות שיש אותך בסביבה. זה משחרר".
אז אשריי על הפריוולגיה. ברוך שלא עשני גוי. אני אמנם גויופיל מושבע, אבל תכלס - ככה יותר מעניין.

2 comments: