לגנות דרקונים

נראה שהסדרה "פארגו", ממש כמו "האמן ומרגריטה", עוסקת בתגובת האדם נוכח המפגש עם הדמוני. כמו האמן ומרגריטה מזומן לו השטני אל תוך העולם על מנת לשמש כתער אכזר המפריד בין אותם אנשים אשר ניחנו בהכרת הטוב כמניע עצמאי לבין "אנשים נחמדים", אלה שרק הפחד מעונש מונע מהם לחטוא. "לסטר?" אומר מפקח המשטרה הרפה "לסטר בחיים לא יפגע בזבוב".

אלא שבניגוד לוולנד אשר מגלם אך את מידת הדין (לאחר שמידת החסד גלתה מבריה"מ ע"י מסך הברזל של האתאיזם המדעי) אשר הפיתוים שהוא מציב לפני אנשי מוסקבה הם רק בגדר תחקור אקטיבי של תובע אכזרי וחסר-פניות, לורן מאלוו מייצג שטן ימי-ביניימי יותר, נחש מדיח ומשחית שעושה רע על מנת לעשות רע, שזורע ארס פשוט מאחר וזה טבעו, בלי להתעניין בחורבן שיצמח ממנו. כל מעבר שלו בחיי האדם הוא שיר הלל לפריקת עול, להעדר מוחלט של תוצאות מהתבוששות בתוך יצר הרע. קיומו בעולם הזה מתבסס על רשותם של אלה שבהתמודדותם עם יצר הרע מודאגים אך ורק מהתוצאות.

(כאן מתחילים ספוילרים ממשיים לעלילת "פארגו" אשר ימשכו מספר פסקאות)

בניגוד ליצירות אחרות אשר עניינן בהדרדרות מוסרית, שלעתים קרובות מעמידות פנים כנזעקות נוכח החורבן המוסרי אך למעשה מפארות אותו ("שובר שורות" היא דוגמא מדוייקת לזה), ייחודה של "פארגו" היא שזו מציבה מול השטן לא רק את הפאוסט העלוב שכורת את העסקה עמו - תמימותו ששרדה עד גיל ארבעים תמורת פטור מההשלכות של יצריו האפלים, אלא גם את שומרי הסף, משרתים של הקהילה אשר חובתם הלא-אישית גוברת על כל חשש מההשלכות למילוי החובה. 

הדרקון ממלא את חובתו בסיפור. צלו רווי הדם מראה בבהירות הן את העלייה של עובדי הציבור אל מעמדם הנשגב (ובמיוחד של גאס, אשר בתו מעלה אותו על דרך הישר של ההתעלמות מההשלכות, מחזקת אותו בתפקידו אשר נח עליו מקרי וכפוי, ודוחפת אותו לכפר על חטאו הראשון) והן את השקיעה של החוטא. מבחינת "ראה נתתי לפניך היום, את-החיים ואת-הטוב, ואת-המוות, ואת-הרע".

 

בסופה של הדרך, שני הצדדים מקבלים את ההזדמנות שלהם להתייצב מול הדרקון, ולחשוף בעמידתם זו את חוקי הטבע הבסיסיים ביותר לעינהם של הצופים. מי שהורג את הדרקון בשל גאווה וקנאה הופך להיות לדרקון הניצוד, מי שהורג את הדרקון על מנת להגן על עירו, הופך לגיבור, ומטה המשפט בידיו.

ואכן, כך קורה. הגיבורים זוכים לבטחון של המשפחה ולהמשך שמם. רשעות הרשע נחשפת כאשר תיק הנשמות של השטן מגיע לידי המשטרה ואותו הרשע מוקע מהמין האנושי וצולל ישירות אל השאול, כדרך הוגו בסקרוויל לפניו.

(כאן הם הסתיימו)

הבעתי כבר את דעתי על החלוקה המתועבת שעושים פוצי "הארץ" וסייעניהם של מוצרי התרבות לתרבות גבוהה ונמוכה. אמנם ברור כי בפועל נעשית האבחנה על מנת להפריד בין רגשותיהם הנעלים של האנשים החושבים כותבי "הארץ" לאלה של האספסוף דלת העם, אך עדיין - חלק ניכר מהסלידה שלי כלפי אותה חלוקה, באה מההצדקה שקראתי לה באותו עיתון. איני זוכר אם היא נכתבה בידי יצחק לאור או מנוול אחר, אבל עיקר הדברים עסקו בכך שתרבות נמוכה מבססת את הנחות היסוד של צרכנה, בעוד שתרבות גבוהה מערערת אותן.
 

אין בזוי בעיני מזה. מרוח המרד הממוסדת והמעונבת שנושבת במסדרונות הנאורים. מחתרנות מתמדת כאידיאולוגיה. מיום שעמדתי על דעתי נדמה לי כי כל דקונסטרוקציה שלא לצורך רקונסטרוקציה היא מבחינת מעשה הרוסטרטס. עבד כי ימלוך. טרור שיכור מכוחו.

אבל עדת המאמינים לכפירה הזו גדולה. לכן יש לברך על כמה סדרות שיצאו לאחרונה (ואוסיף אל "פארגו" גם את "בלש אמיתי") שעל איכותן המקצועית ועומק רבדיהן קשה לערער, אשר דואגות להזכיר לנו את האמיתות הבסיסיות של הכאוסקמפף, את זה שהרבה לפני שהומצאה המשטרה מחדש ככוח דיכוי על ידי המיתולוגיה המרקסיסטית, שימשה ככוח המשם חוק ושומר עליו, אותו החוק שיכול לבדו להעניק את החירות החיה.

"אגדות נחוצות לנו", חוזר ומספר צ'סטרטון "לא כדי לספר לנו שיש דרקונים". כל ילד יודע שיש דרקונים. "אגדות נחוצות כדי לספר לנו שדרקונים אפשר להביס". טוב להזכר בזה, וחובה לספר על כך מחדש כל דור ודור, פן יכלו הדורות. "החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת, בחיים--למען תחיה, אתה וזרעך".

ושימותו המרשעות.