באיחור אלגנטי, עיקרי השיעור שהעברתי לכיתה ז' לקראת פסח. כמה אמצעים רטוריים נשתמרו מהצורה המקורית. אף כי הלכתי והתרחקתי ממנה עם העמקתי אל תוך הכתיבה.
הבה נדבר על פסח. אבל לא על היציאה מעבדות לחירות. את זה כבר עשו הרבה. בואו ננסה לדבר על הצד השני של המטבע.
כי יש צד שני, כן? איכשהו מלאה ההיסטוריה שלנו בסיפורי חילוץ מופלאים. סיפורים מסיפורים שונים מתחילים כשעם ישראל נתון תחת שעבוד מלכות רשעה כלשהי. זה המבנה הבסיסי של ספר שופטים - רק נגמר סיפור אחד בו שופט משחרר את שבטו בקרב מזהיר וכבר נתנם הקב"ה בידי משעבד אחר. ואיך? האם היו גם תבוסות גדולות? למה לא מוזכרות הן? מתי כבשו היוונים את בית המקדש, לכל הרוחות?
אז אני חושב שבתוך הסיפור הגדול ביותר של היציאה מעבדות לחירות חייב לשבת איפשהו גם סיפור על הכניסה מחירות לעבדות, לא? עבדות היא לא מצב טבעי, לא לאדם ולא לעם.
אז נסתכל מה יש לנו במקרא. "ויקם מלך חדש שלא ידע את יוסף"? "הבה נתחכמה לו"? "יעמיד עליהם שרי מסים"? אז יופי, יש לנו פה תיאור של ביצוע שיטת סלמי על ידי רשויות שמטרתן היא הכלת האיום. אפשר לדמיין את זה בקלות - ראשית מטילים מס עובד, הווי אומר: עליכם להקדיש מספר ימים כל תקופת זמן לעבוד בפרוייקטים הלאומיים. אחר כך - מספר הימים עולה, מנהלי עבודה שוכרים אנשים עם שוטים כדי לייעל את התפוקה והסוף ידוע.
אלא שעדיין חסר לי משהו פה. נראה לי שכדי לשעבד כך אזרחים, לא מספיק צר אחד. צריך שיהיה בהם גם איזה יסוד פנימי של הסכמה לכך. כמו בשעבודים רבים אחרים, בני ישראל שוקעים אליו בניחותא, ללא התנגדות, ומתעוררים אי שם עמוק בתוך הסיר.
הבה נחפש כזה אם כן. ננסה לחזור לספר הקודם ולהזכר - תחת אלו נסיבות בעצם ירדו בני ישראל למצרים ולעבדותה? רעב בארץ, אתם אומרים? שבע שנות בצורת? לא כך. הייתה אז ירידה אחת, אך לא הירידה הזו.
אמת. האחים בזו לבעל החלומות ושטמו לו. אמת, הקב"ה הביא בצורת אשר גרמה להם להזדקק לו ולהיות תלויים בחלומותיו. דחק אותם אל הכפרה ואל שלום הבית.
אך לא הייתה זו אותה הירידה. בסוף ספר בראשית, עולים בני ישראל ארצה לקבור את אביהם יעקב במערת המכפלה. מותו של יעקב סוגר את סיפור האבות, מתחיל את סיפור בני ישראל, גורלם בידם עתה. הם יכולים להשאר בארץ לרשתה - הבצורת נגזרה לשבע שנים, ואילו שנות יעקב במצרים - שבע עשרה שנה. יוסף הוא שר גדול שם, אמת, אך הם אינם כבולים לשם.
והרי פעולתם הראשונה, מיד לאחר מות אביהם:
טו וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. טז וַיְצַוּוּ, אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ צִוָּה, לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. יז כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא, לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ; וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף, בְּדַבְּרָם אֵלָיו. יח וַיֵּלְכוּ, גַּם-אֶחָיו, וַיִּפְּלוּ, לְפָנָיו; וַיֹּאמְרוּ, הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים.
האחים מפחדים עדיין מיוסף. מות יעקב הרס את אשליית השלווה המשפחתית. אך הפחד מיוסף לא די בו כדי להרחיק אותם ממנו. לא, הם התחברו כבר אל עטיני השלטון שעל הנילוס, התרגלו לשבוע מסיר הבשר. הם פוחדים מיוסף, אבל כבר לא מסוגלים להנתק ממנו.
הביקור המשפחתי למקומות הקדושים שבארץ כנען הדלה מספיק להם, וכדי לשוב אל הרווחה שמספק יוסף, הם נוקטים בשתי אסטרטגיות.
א. שקר. לא כתוב במפורש שמדובר בשקר, אבל הסיטואציה רומזת על כך, וגם חלק מהמפרשים מזכירים זאת. לא ראינו בשום מקום שיעקב מצווה על יוסף למחול לאחים. לא ראינו שיעקב מודע בכלל לנסיבות מכירת יוסף. הבחירה להעביר את הציווי הזה מיד לאחר מותו נראית, כמינימום - חשודה.
ב. שעבוד עצמי. כאמור, האחים לא ניצלו את הזמן כדי לעשות חשבון נפש והשלמה אמיתית. הם מרגישים עדיין אשמה ונחיתות מול יוסף. מבחינתם, הדרך היחידה בה יוכלו להמשיך ולחסות בצילו משמת יעקב היא על ידי שיעבוד עצמי.
מדרש ידוע הוא (שאיני מוצא את מקורו עכשיו) הוא שהסיבה שארץ ישראל ניתנה לע"י היא בשל תלותה בגשמים, ולפיכך גם בקב"ה ובתפילה אליו. בארצות השוכנות על הנהרות הגדולים כמעט שאין אין תלות כזו - מקורם של המים ידוע, כמו גם ההיררכיות המייסדות עצמן על גדותיהן. ארץ ישראל ניתנה לעבדי ה', לא לעבדי עבדים (מדרש זה הוא גם מענה סביר לשאלת היותה של א"י המקום היחיד במזרח התיכון שלא בורך בנפט).
בני ישראל אינם מעוניינים בעסקה הזאת. הם כבר התוודעו ליאור, והבחור שמחזיק את המפתחות אליו הוא קרוב משפחה, גם אם לא נעים במיוחד. הם בוחרים לבלוע את הצפרדע ביחד עם המים.
יוסף מנפנף את זה. במשפט אחד הוא מסלק עצמו מלהיות רב לעבדי עבדים - יט וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ: כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים, אָנִי. כ וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב.
"עזבו אותי, בחייכם" אומר יוסף. הוא מבטל את שעבודם, ומתעלם מהפברוק של דברי אביו. נוסף לכך, הוא, כאדם שיש לו גישה אל מסדרונות השלטון, מבין עד כמה שהשקיעה בתלות הזו מסוכנת. לפני מותו הוא פונה אליהם שוב ומשביע אותם. כד וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו, אָנֹכִי מֵת; וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.
אלא שהם בוחרים להשאר. ובני בניהם של עבדי העבדים כבר כמעט שלא יוכלו לדמיין מציאות אחרת. וכשקם מלך חדש במצרים שלא יודע את יוסף וההסדר איתו, ומאמין באמונה תמימה שאכן, תחת אלוהים הוא - אז נסגר הכלוב.
***
אלא שבין שני האירועים האלה משולב קטע נוסף. קטע המעניק לסיפור הגאולה הארכיטיפי את שמו הצנוע. "שמות" וזהו. חיוור משהו ליד כותרת הקוינה המופארת והמהותית "אקסודוס" שמלווה אותנו מאז תרגום שבעים. התפקדות אקראית ממש. ספירת מלאי.
המדרש הידוע בויקרא רבה, מונה ארבע סיבות לכך שזכו בני ישראל להגאל, והראשונה שבהם היא "שלא שינו את שמם". ורבות דובר על היותם של השמות והיכולת להענקתם מעיקר התכונות של החירות. בתורה זה גם ראשונת הזכויות של האדם.
יעקב אבינו רואה זאת, נדמה לי. בפרשה שקודמת לשיעבוד, נאמר וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.
רבים הקשו על זה, שכן כאשר מתאספים בניו ליד יצועו אין הוא מדבר איתם על אחרית הימים, כפי שהבטיח. הוא נפרד מהם, מדבר על זכויותיהם, חטאותיהם, מאפייניהם, נותן בהם סימנים.
לי נראה שזהו לב העניין. יעקב רואה את השעבוד, ולכן הוא מקדים ומגיב. לכן הוא ממהר לנטוע בהם את זרע הגאולה. את שמותיהם. בכמה משפטי מחץ הוא מקשר אותם לאירועים, לסמלים, לבעלי חיים. יוצר עבורם שדה תרבותי וסמלי. מטביע בהם זהויות מותג. קלפים סודיים ליציאה מבית הסוהר.
ולכן, כשנפתח ספר שמות, לא ניגש הסופר המקראי אל העבדות עד שמזכיר לנו את האקדח שנתלה על הקיר מערכה קודם לכן. הם יהיו עבדים, כן, אך אל לכם לשכוח שאינם בקר. יש להם שמות. הם זוכרים את אביהם. כיוון שבלי שמות, רק משטר דיכוי ייתכן. אבל עם שמות, עם שפה, אפשר להגיע בלב שלם גם אל החוקים ואל המשפטים ולזכות לחירות של אמת.
חג אביב שמח. אל תשכחו לצאת ממצרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה