בויכוח פייסבוק עלה מישהו עם הטיעון:
ואם עבור הצלת משפחת פוגל הי"ד נהרגו ביחד עם שני המחבלים שחוסלו רק שני אזרחים 'תמימים'? זה היה מוסרי? ואם ביחד איתם נהרגו 70 אזרחים 'תמימים'? ואם לא היה מדובר בילדי משפחת פוגל אלא בילדי או בילדי אחד מאיתנו המשתתפים פה בדיון ?האם הייתם מוכנים שיהרגו 70 ערבים 'תמימים' (כמו בקיביא) כדי שחיי ילדכם ינצלו? וחיי 700 ? האם זה מוסרי?
[סוף ציטוט]
הדילמה עצמה עשויה לשמש כר פורה לדיון, אבל היא לא תעשה זאת עכשיו. מה שתפס את תשומת ליבי הם משקפי השמש שחובש הכותב בכתיבתו - הן המרכאות סביב התמימות הערבית. בגדר "נהרגו ערבים, אשר היו תמימים על פי דיווחי תקשורת זרה".
ונו, מדובר הרי בדילמה תיאורטית, עם ערבים לא קונקרטיים, וברור שהיא חדה וברורה יותר אם הערבים תמימים באמת, אז למה למנוע מהם את חזקת החפות?
אלא שדילמות חדות עשויות לדקור, וכאשר צריך לפתור אותן שוב ושוב במישור המעשי הכאב נעשה עז מדי. אז מוצאים איך להקהות, איך לעטוף. מוטב לערבים להיות ערבים סתם, מוגדרים על ידי ערביותם (ולפיכך - זרותם ועויינותם) בלבד.
אז שמים משקפי שמש מול העניין הבוהק והנורא הזה שהאדם הוא לא אוניברסלי אלא יחיד וש"שלי" יהיה טוב יותר מ"שלו" עבור כל אדם ואדם כמעט, והופכים דילמה קשה לעיכול ללא-דילמה כלל, בשביל קלילות בביצוע, בשביל צדקת הדרך.
אלא ששימוש במשככי כאבים זו טקטיקה בעייתית. הכאבים באים להורותך על משהו, ואם תאטום את עצמך בפניהם לא תלמד מעולם (עד שיהיה מאוחר יותר, לרוב), מוטב להמשיך לפלס דרך מבעד לקוצים ולמתן מעט את האמונה בצדקת הדרך על ידי חיפוש דרכים טובות יותר אל אותה המטרה.
אין פגם גם בנתינת כבוד מסויים לאנשים שהחליטו להפנות עורף לכל זה משום הכאב. להתווכח ניתן, אך יש דילמות בהן צריך להכריע בפן האישי, וכל פעם מחדש. הכרה באפשרות לבחירה שונה מבחירתך היא הכרה במורכבותן, הכרה במורכבותן היא הבסיס לבחירה מושכלת ולגיטימית. בחירה של אדם ולא של כלי.
תרבות הסמוראים התבססה על קלות הקטל, כן, אך רבים פרשו לחיי נזירות לאחר שהגיעו לסף מסויים ממנו. הללו קיבלו כבוד ויקר מיתר חברי קאסטה. כבוד כזה יש להעניק בעיני גם למני ארגוני "לוחמים למען השלום", וזאת תוך כדי המשך הלחימה.
אז מה? להמשיך במדיניות "יורים ובוכים?" נראה שכן, לי אין הצעה אחרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה