יום שישי, 29 במרץ 2013

שקיעת הידע הכללי


"שמעת שאברמוביץ' זכה במאה אלף דולר בקזינו בוגאס?"
"שמעתי, בטח שמעתי. אלא שלא היה זה אברמוביץ' אלא רובינשטיין, לא בוגאס אלא בשיקגו, לא בקזינו אלא בפוקר, לא מאה אלף אלא אלפיים דולר, ולא הרוויח אלא הפסיד"

אז משהו כזה.

שנים כבר שאני מצטט את מאמרו של אותו סנאטור אמריקאי משנות השלושים: "אין אדם יכול להיות בשני מקומות בו זמנית, אלא אם כן הוא ציפור", מצטט כפי שנתקלתי בו באיזה ספר.

אלא שכאשר מצטטים דבר במרחבי הרשת העולמית, נתקפים בחרדה. מה באמת מקור המשפט? שמא שיבשתיהו? אולי בכלל הומצא על ידי מחבר אותו הספר, וייחוסו הוא פרי של אמריקנופוביה או שנאת סנאט? פתאום נעשה לא נוח לשלוף מן הארעי כאשר מי שיקרא אותן מחובר בו בזמן למאגר הידע האנושי.

אז הלכתי לבדוק אצל דודה ויקי. ומסתבר שנכון, הדברים נאמרו. אבל לא על ידי סנאטור אלא על ידי חבר פרלמנט, לא אמריקאי אלא אירי, לא בשנות השלושים אלא בשנות התשעים של המאה השמונה-עשרה, ולא כמעשה-מירי-רגב גרידא אלא כציטוט של מחזה קומי מאותה התקופה.

אז הגרסא שלי טובה יותר, כן. האם אוכל להמשיך לצטט ממנה באותה החופשיות, בלי לחוש במדקרות מצפוני? מסופקני. יותר מדי יש בי מן היקה.

הו, אינטרנט. איזה מן פיגוע בלב התרבות הנך.

יום שלישי, 19 במרץ 2013

מחירות לעבדות ובחזרה


באיחור אלגנטי, עיקרי השיעור שהעברתי לכיתה ז' לקראת פסח. כמה אמצעים רטוריים נשתמרו מהצורה המקורית. אף כי הלכתי והתרחקתי ממנה עם העמקתי אל תוך הכתיבה.

הבה נדבר על פסח. אבל לא על היציאה מעבדות לחירות. את זה כבר עשו הרבה. בואו ננסה לדבר על הצד השני של המטבע.

יום חמישי, 16 בפברואר 2012

לגנות האינטרנטים


בני האדם לא נבראו שווים - זה ברור לכל מי שעיניו בראשו. יש גבוהים ונמוכים, בריאים וחולניים, יפים ומכוערים, טפשים וחכמים. (או בשיחדש התקין-פוליטית "הולמים יותר או פחות את השיח הפאלולוגוצנטרי").
מצד שני, חביב אדם שנברא בצלם. דתות האיחוד לימדו (ויורשותיהן הליברליות והסוציאליסטיות קיבלו) כי ערכם של בני האדם גדול מסכום יעילותם ומעפיל עליו. שלאדם יש ערך סגולי, ניצוץ אלוהי, שהוא למעלה מיכולת התפוקה וההשתלבות שלו. שבני האדם שווים, כן.
ואם נצמצם את נושא השיחה הנוכחי - קולם של כל בני האדם ראוי להשמע. לא כל בני האדם יודעים להתבטא באותה יעילות.
אלא שבפרא הדיגיטלי של אינטרנטים מתרחק צלם האדם ומצטמצם לכדי יכולת הביטוי שלו. לאפרטוס הלוגי והפולמוסי, ליכלתו להבין את תחושותיו ולנסח אותם, ליכולתו לאתר את הבקיעים בהגיון של יריבו ולתקוף אותם, ליכלתו לעשות "זינג!", להשאר על הסוס לאחר התקפה ולהשתמש בכוחו של יריבו כנגדו. לתעל בחן את ההמון המריע. מריע לספורטאים הטובים יותר, לבריונים הערמומיים יותר. אין שום חשיבות לפרט שהבריונות נתמכת על ידי מוח מיומן ולא שרירים מאומנים.

יום שלישי, 14 בפברואר 2012

לגנות משקפי-שמש


בויכוח פייסבוק עלה מישהו עם הטיעון:
ואם עבור הצלת משפחת פוגל הי"ד נהרגו ביחד עם שני המחבלים שחוסלו רק שני אזרחים 'תמימים'? זה היה מוסרי? ואם ביחד איתם נהרגו 70 אזרחים 'תמימים'? ואם לא היה מדובר בילדי משפחת פוגל אלא בילדי או בילדי אחד מאיתנו המשתתפים פה בדיון ?האם הייתם מוכנים שיהרגו 70 ערבים 'תמימים' (כמו בקיביא) כדי שחיי ילדכם ינצלו? וחיי 700 ? האם זה מוסרי?
[סוף ציטוט]


יום שלישי, 6 בדצמבר 2011

שירים מהבוידעם של מהבוידעם


באחת מן השנים ה...אלה באוניברסיטה העברית, יזמנו - אני, מיכאל ויונה - פרויקט של תרגום שירה ימי-ביניימית עם התמקדות בשירת סטודנטים. בחיטוטיי בין הקבצים של המחשב הקודם נתקלתי. ואני חושב שראוי לשמר למען האינטרנט הבאים, כי לך סמוך על מחשבים קודמים.

תרגמנו מתוך אנתולוגיה רוסית - עם כל הצער שבדבר, בקיאותנו בשפת האוק נופלת בהרבה מבקיאותנו בזו. בחרנו כמובן את מה שנראה לנו אז עסיסי ביותר, אך גם מה שהיה קצר, או נראה קל יחסית. כך שהמדגם יחסית מייצג תמתית.

אני שם את החלק שלי. החלק של יונה ומיכאל יגיע אחרי אישורם.

לא פלא שיש במראי לפרוט
על זעמו של איש אישה קנאי,
אף לא החסודה שבגבירות,
השיבה בשלילה על חיזוריי.

אוכל עליו לחוס על נקלה,
כמה מביש - חולק אשתו עם זר,

יום ראשון, 4 בדצמבר 2011

קריאה בתורה: פרשת ויצא

בפרשה שקראנו השבוע, פרשת "ויצא", עובר יעקב בן יצחק שני מפגשים. שני זעזועים קשים, מהלומות של ממש, כאלה שעוקרות אותו מתפקידו הפאסיבי ומשליכות אל קדמת הבמה. הוא עושה את מלוא המטאמורפוזה מילד-צל, זה העוקב אחר העושה, מצעיר מתומרן על ידי אמו (אולי כנגד אביו הזקן?) לאבי משפחה פעיל ואיתן, הכורת בריתות בזכות עצמו. מה שמכונה בלשון לארפים: פקטור.

לבל יהיה יומך הרגל


לפני מספר שנים כתבתי ביומנחי הקדום שלי:
"היום תפסתי את עצמי אומר תודה לכספומט. בן רגע ירד במשהו ערכה של כל תודה שאמרתי בחיי".
האבחנה שרירה וקיימת. שחיקה זה דבר נורא. דבר שיש לפקוח לב ועין נגדו, להעיר את עצמך כל פעם מחדש כדי להתנגד אליו.
פעם ראיתי תמיהה "מה רע כל כך בכל עמודי הצדקה המזוייפים של הפייסבוק? אז יצאת טיפש, אז לחצת לייק, אז קידמת איזה נוכל פעוט. אז מה?"
אני חושב שאותה שחיקה חלה גם פה. המיזמים האלה מתעלקים על רצונם הטוב של אנשים, והנזק שלהם כפול. ראשית - אותה הקלות המשלה עצמה: משמתרגל  האדם לקשר את רצונו הטוב לקליקים חד-פעמיים, מתרגל לחשוב שזו זו הדרך להצלת עולמות ועלמות, הוא מעלה את ערכם של הקליקים בחייו, ומשפיל בעיני רוחו את מעלת הדרכים שבהן יכול רצונו הטוב להועיל.
שנית - בשעת החשיפה. אני חושב שכל פעם שאדם מבין כי חלק מרצונו הטוב לנוכל, פוחת גם האמון שלו ברגש הזה. הוא מפקפק בקיומו, רואה בו כחולשה דרכה אפשר להזיז אותו. וכאן זה כבר לא משנה שלמעשה הוא לא הפסיד שום דבר פיזי. נוכלים חדרו אל אמונו דרך צוהר. את הצוהר הזה יש לסגור, להצר, לאבטח.
וכך הוא נשחק לו הפתח. ואני זוכר איך לפני שנים נפנפתי ברחוב אדם שביקש ממני כמה מספר שקלים עם סיפור אמין ביותר, רק כי התרגלתי לאטום את עצמי לסיפורים האלה. כל כך מאובטח היה הפתח הזה שקלטתי את הסיפור רק אחרי שעברו כבר חמש דקות, והוא התרחק מכדי שאצליח למצוא אותו.
המזוזה הזו מוגשת בסימן סגירת מעגל: היום תפסתי את עצמי אומר "אמא ש'ך זונה" לכספומט שסירב לשתף איתי פעולה, וכנראה שלא בפעם הראשונה. ואתם יודעים מה? עם זה אני דווקא בסדר גמור - ככלות הכל, יש דברים שמותר לשחוק, וגם "אמא ש'ך זונה" צריך הרי להגיד למישהו.