לזכות התחביר

לפני זמן מה הבנתי כי מיומנויות קריאה בסיסיות אינן דבר מה מתבקש.

בין הזמנים

האדם בכלל, היהודי בפרט, טובע דרך קבע את משפטו על המחזוריות הסתמית של העולם. הוא מייצר היסטוריה על ידי ציון אירועים, שרירותיים יותר או פחות. הוא מונה את השנים.
וכמו כל דבר אחר שעושה את האדם באופן אינטנסיבי יתר על המידה - לעתים זה פשוט מייגע. אנו צריכים את המסגרת כדי להבין את הסביבה שלנו - אבל לפעמים מוטב לנו להפסיק להבין אותה, ולו רק כדי שנוכל להרגיש את גודל הפגם שבהבנתנו.
לכן יש תועלת בהחזקת לוחות שנה מרובים. ביכולת לחלוף בין מסגרות ובין רעיונות. יש הקלה ביכולת להתבגר ולהחליף זהות כרונולוגית לא תוך דקה אחת, אלא במהלך תקופה המגודרת בשתי צדיה. תאריך גרגוריאני מחד ועברי מאידך. מהעשרים בספטמבר אני יכול כבר להיות בן 26. בה' תשרי - אני חייב להפסיק להיות בן 25. משהו בזהותי נותר עדיין בידי. לבחירתי.
גם אזורי הזמן מספקים לנו משהו מהפורקן הזה, מאותה ההמלטות מן הלו"ז - קללתו הגדולה והנוראה ביותר של האדם מאז המהפיכה התעשייתית. היום עודו נכנס, כסערה, או כיצור חי, אך עצם התקדמותו על פני הכדור כמו מרמזת שניתן גם לעצור אותו, אולי להפנותו לאחור. הגעתו למקומות שונים בזמנים שונים מהווה פגם באופיו המופשט, המוחלט של הזמן. אולי אני צריך להגיע לפגישה ב14:00, אבל - חי כרונוס - אל מקבילי ברומא השעה 14:00 עוד לא הגיעה כלל. לו עוד נותר זמן לברוח.
מובן שחירויות אלה הולכות ונגזלות מאיתנו על ידי עולם גלובלי השואף ליותר ויותר יעילות, תיאום, אחידות. עולם שמכבד מנומסות ובז עמוקות לאנשים הנצמדים אל מסורות אבותיהם, במיוחד אלה שלא מביאים להם יתרון בשוק החופשי. אצל אסימוב יש סיפור בו מגיעה אחרית הימים בשעה הנקובה ובאופן המאכזב המון אנשים. המלאך החיובי מוצא פגם בחישובים - תרבויות שונות סופרות את הזמן באופן שונה - השעה היעודה לא תוכל להגיע עד אשר תתאחד האנושות ותקבע לעצמה ספירת זמן אחידה. בפסקה האחרונה של הסיפור, עושה האנושות בדיוק את זה.
אז איני יודע למה התכוון אזימוב, הטכנוקרט והאופטימיסט. אבל העניין מצלצל נכון. הזמן הוא אדון אכזר דיו. אנא, אל תהדקו את הרצועה.
אז שנה טובה, גבירבותיי. עכשיו או בינואר. מתי שתרגישו מוכנים לאחת.

בעקבות מעורבות לגיון הזרים באירועי לוב וחוף השנהב

כמו אדווה בחול המגרב, שוב זוחל לו הלגיון,

ברובינו, כמו דגלינו - רק אחווה, חירות, שוויון.

שבנו אנו אל ארצנו, רוח אל חורבות עבר,

כי נוכרים תמיד היינו, וביתנו הוא נכר.

משברי כלים הורכבנו, משברי כלים חדים,

שבועתנו לאימפריה - גם מותה אינו ירדים.

משברי כלים הורכבנו, למקואהיטל אחד,

בלגיון נמצא כוחנו, בשבועה - כבוד ועד.

רוח חדשה נושבת במדבריות דרום,

חרישית, לילית, חמה היא. חיש תקטול - מיד תידום.

מקופל יהיה הדגל, לנו לא שירת המנון,

רק שינוי משטר יודיע "כן, עבר פה הלגיון!".

לה בל פראנס לנו לוחשת: "צעד או מות, הו לגיונר,

בדל של להבת מורשת, לרגליי היה לנר!"

כי באפריקה צמחנו, בה עוותנו מיסוד,

בלעדיה - מה אנחנו, רק למות? לא כן - לצעוד!

את אותם אשר העזו להמרות את המרות,

נחנך שוב ברובינו - לאחווה, שוויון, חירות.

לא למדנו, לא שכחנו, לא נטשנו שום דבר,

כי נוכרים תמיד היינו, וביתנו הוא נכר.

על אלה אני בוכה

נובלה של בנימין תמוז, "משלי בקבוקים", אשר הופיעה ב1975, כוללת את הפסקאות הבאות:

בקבוק היפה הזה שאתה מחזיק בידך, לאחר שנשתה את היין שבו, נטיל אותו לפח האשפה... אינך סבור שזה פשע, רשעות וטפשות?

על שליחותה של המפלגה הלאומית-חברתית

נראה לי כי אילולא היו הנאצים מתקיימים, מצליחים, רוצחים ומובסים, מישהו היה צריך להמציא אותם. בעולם שבו בוטל הגיהינום, בוטלו חטאים, בוטל השטן (למורת רוחו הגדולה של וולנד, זמן מה לפני כן), מישהו חייב לשבת שם, בצידו התחתון של המשפך, ולחכות לכל האומללים. שפם מהווה בונוס.
מאז התקדימיות של משפטי נירנברג, מאז שהוחלט על ידי המעצמות המנצחות כי הנאציזים הוא רוע מוחלט, כל הדרכים מובילות אליו. כל עניין חברתי הנתפס כרע בעיני מתנגדיו, זוכה לכינוי הזה - נאצי. או פשיסט, אם המתנגד הוא טיפוס עדין יותר. ימין, שמאל, תעשיינות, מיסטיציזים, חומרניות, לאומיות, אבולוציה, בירוקרטיה, אריסטוקרטיה, חילוניות, קרניבוריות... כל אלה סומנו כבר על ידי מתנגדיהם כדרכים המובילות אל המקום שאין לו צלם ואין בו צלם.

במקור חשבתי כי זהו טיעון בעד חוק גודווין. שאל למילה שהערך הסגולי שלה היא "רוע" לשמש תדירות בשיח הציבורי. אבל עכשיו התחרטתי. השטן כבר בוטל פעם אחת. הדרך המוסרית הזאת היא זו אשר הובילה אותנו לעלייתו של הנאציזים. למה לבטל אותו שוב? כפי שמצינו במקרה של רבי יוסף דלה ריינה, זהו לא רעיון נכון. נניח למייק גודווין להצטרף אליו.

אז נכון, הכנסתו של השטן לוויכוח אינה צפויה להעלות את הרמה האנליטית של אותו הוויכוח. הדבקת תווית שטנית על יריבך בו אינה צפויה לקדם את החלפת הערכים וההבנה המשותפת שעלולה הייתה לצמוח בתנאים טובים יותר. אבל כפי שכותב אליסדייר מקאינטייר - אנו חיים בחברה שאיבדה כל מכנה משותף לדיון במוסר. יחד עם הגיהינום בוטל גם גם העדן. ומה שחשוב בהרבה - בוטל גם הר סיני, ובוטלה הגולגולתא. אולי אושוויץ יכול להיות הבסיס לבנייה מחודשת של עולם ערכי. כתמרור אזהרה לגבי כוחה של הציוויליזציה שלנו. על הערפל השורה בכל הדרכים שמובילות אליה, בכל הדרכים כולן. תמרור אזהרה לגבי ערכה של העבודה המשחררת - עיקרון שעדיין מרווה את עולמנו עד שוכרה.

(דיסקליימר: בסיס אינו תחליף לבית מקדש. כאשר המשורר אומר "אבן מאסו הבונים, הייתה לראש פינה", לא נאמר בשום מקום שהם לא מאסו בה בצדק. מהגהינום בונים. אבל אולי באמת יש עניין להתחיל את הבניין דווקא משם. שוב ושוב).

שודדי הקריביים. חוקי המשחק

סוף הפרק הרביעי של "שודדי הקריביים", ג'ק ספארו נוטש על אי בודד את אחת הדמויות בסרט. ולא שהדמות הזאת הייתה מסוכסכת עם ג'ק יותר מכל אחת מהדמויות האחרות בסרט. להפך, הוא אפילו גילה אליה מידה מסויימת של סימפטיה. מדוע אם כך הוא מחליט לגזור עליה מוות מייסר מצמא, שטיבו מתואר טוב כל כך עוד בפרק הראשון?