לגנות דרקונים

נראה שהסדרה "פארגו", ממש כמו "האמן ומרגריטה", עוסקת בתגובת האדם נוכח המפגש עם הדמוני. כמו האמן ומרגריטה מזומן לו השטני אל תוך העולם על מנת לשמש כתער אכזר המפריד בין אותם אנשים אשר ניחנו בהכרת הטוב כמניע עצמאי לבין "אנשים נחמדים", אלה שרק הפחד מעונש מונע מהם לחטוא. "לסטר?" אומר מפקח המשטרה הרפה "לסטר בחיים לא יפגע בזבוב".

אלא שבניגוד לוולנד אשר מגלם אך את מידת הדין (לאחר שמידת החסד גלתה מבריה"מ ע"י מסך הברזל של האתאיזם המדעי) אשר הפיתוים שהוא מציב לפני אנשי מוסקבה הם רק בגדר תחקור אקטיבי של תובע אכזרי וחסר-פניות, לורן מאלוו מייצג שטן ימי-ביניימי יותר, נחש מדיח ומשחית שעושה רע על מנת לעשות רע, שזורע ארס פשוט מאחר וזה טבעו, בלי להתעניין בחורבן שיצמח ממנו. כל מעבר שלו בחיי האדם הוא שיר הלל לפריקת עול, להעדר מוחלט של תוצאות מהתבוששות בתוך יצר הרע. קיומו בעולם הזה מתבסס על רשותם של אלה שבהתמודדותם עם יצר הרע מודאגים אך ורק מהתוצאות.

(כאן מתחילים ספוילרים ממשיים לעלילת "פארגו" אשר ימשכו מספר פסקאות)

בניגוד ליצירות אחרות אשר עניינן בהדרדרות מוסרית, שלעתים קרובות מעמידות פנים כנזעקות נוכח החורבן המוסרי אך למעשה מפארות אותו ("שובר שורות" היא דוגמא מדוייקת לזה), ייחודה של "פארגו" היא שזו מציבה מול השטן לא רק את הפאוסט העלוב שכורת את העסקה עמו - תמימותו ששרדה עד גיל ארבעים תמורת פטור מההשלכות של יצריו האפלים, אלא גם את שומרי הסף, משרתים של הקהילה אשר חובתם הלא-אישית גוברת על כל חשש מההשלכות למילוי החובה. 

הדרקון ממלא את חובתו בסיפור. צלו רווי הדם מראה בבהירות הן את העלייה של עובדי הציבור אל מעמדם הנשגב (ובמיוחד של גאס, אשר בתו מעלה אותו על דרך הישר של ההתעלמות מההשלכות, מחזקת אותו בתפקידו אשר נח עליו מקרי וכפוי, ודוחפת אותו לכפר על חטאו הראשון) והן את השקיעה של החוטא. מבחינת "ראה נתתי לפניך היום, את-החיים ואת-הטוב, ואת-המוות, ואת-הרע".

 

בסופה של הדרך, שני הצדדים מקבלים את ההזדמנות שלהם להתייצב מול הדרקון, ולחשוף בעמידתם זו את חוקי הטבע הבסיסיים ביותר לעינהם של הצופים. מי שהורג את הדרקון בשל גאווה וקנאה הופך להיות לדרקון הניצוד, מי שהורג את הדרקון על מנת להגן על עירו, הופך לגיבור, ומטה המשפט בידיו.

ואכן, כך קורה. הגיבורים זוכים לבטחון של המשפחה ולהמשך שמם. רשעות הרשע נחשפת כאשר תיק הנשמות של השטן מגיע לידי המשטרה ואותו הרשע מוקע מהמין האנושי וצולל ישירות אל השאול, כדרך הוגו בסקרוויל לפניו.

(כאן הם הסתיימו)

הבעתי כבר את דעתי על החלוקה המתועבת שעושים פוצי "הארץ" וסייעניהם של מוצרי התרבות לתרבות גבוהה ונמוכה. אמנם ברור כי בפועל נעשית האבחנה על מנת להפריד בין רגשותיהם הנעלים של האנשים החושבים כותבי "הארץ" לאלה של האספסוף דלת העם, אך עדיין - חלק ניכר מהסלידה שלי כלפי אותה חלוקה, באה מההצדקה שקראתי לה באותו עיתון. איני זוכר אם היא נכתבה בידי יצחק לאור או מנוול אחר, אבל עיקר הדברים עסקו בכך שתרבות נמוכה מבססת את הנחות היסוד של צרכנה, בעוד שתרבות גבוהה מערערת אותן.
 

אין בזוי בעיני מזה. מרוח המרד הממוסדת והמעונבת שנושבת במסדרונות הנאורים. מחתרנות מתמדת כאידיאולוגיה. מיום שעמדתי על דעתי נדמה לי כי כל דקונסטרוקציה שלא לצורך רקונסטרוקציה היא מבחינת מעשה הרוסטרטס. עבד כי ימלוך. טרור שיכור מכוחו.

אבל עדת המאמינים לכפירה הזו גדולה. לכן יש לברך על כמה סדרות שיצאו לאחרונה (ואוסיף אל "פארגו" גם את "בלש אמיתי") שעל איכותן המקצועית ועומק רבדיהן קשה לערער, אשר דואגות להזכיר לנו את האמיתות הבסיסיות של הכאוסקמפף, את זה שהרבה לפני שהומצאה המשטרה מחדש ככוח דיכוי על ידי המיתולוגיה המרקסיסטית, שימשה ככוח המשם חוק ושומר עליו, אותו החוק שיכול לבדו להעניק את החירות החיה.

"אגדות נחוצות לנו", חוזר ומספר צ'סטרטון "לא כדי לספר לנו שיש דרקונים". כל ילד יודע שיש דרקונים. "אגדות נחוצות כדי לספר לנו שדרקונים אפשר להביס". טוב להזכר בזה, וחובה לספר על כך מחדש כל דור ודור, פן יכלו הדורות. "החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת, בחיים--למען תחיה, אתה וזרעך".

ושימותו המרשעות.

היסטוריה שיכורה. עוד כוס.

במחוזות של צה"ל בהם שהיתי, נהוג היה לשחק "הגמד והענק" לפני פורים. מאחר ואני הוא אני, חשתי צורך לספק בסיס תיאורטי היסטורי לעניין תמוה זה. ואפילו פעמיים.

הגמד והענק. סקירה קצרה. מוגש כשירות לציבור. טייק 1

מקורו של משחק הילדים והמשרדים המשעשע הידוע בשם "הגמד והענק", הוא בקהילות איטליה של המאה ה-14, עת השתוללה מגיפת המוות השחור בכל אירופה, קוטלת כשליש מכלל האוכלוסיה. בתקופה זו של חשש ואימה, מקובל היה שניתן להנצל ממות, כאשר נתון אתה להגנתו של מי שכבר מת, בייחוד מות קדושים.

תחילה הסתמך המנהג על האיגרת אל הקורינתיים פרק י"ח שם נאמר -"לי המוות ולי החיים, מעבר לסף אדע לב אדם, וחנון אחוננו", ודחף מאות אנשים לחפש את הגנת ישו והקדושים. לאחר מכן, החל מאבק על שארי הקדושים, ובו פרץ ההמון הוונציאני אל כנסיית הבשורה הקדושה ופירק את גופתיהם של פרמיתיוס ואולקאנוס לחתיכות אשר נשמרו כקמיעים. בוניפיצי מפירנצה, הכרוניקאי המפורסם, מדווח כי "ופרץ העם למקום קודשו משל היה ארבה סרציני, ויפשוט בקול כאש בשדה קוצים, וגם את לחם הקודש לא כיבד. ומנהיגם דולצ'ה דה אנאריאו, איש עברי מומר צעק בבשר זה ניגאל, זה לחם הקודש". המנהג הנואש הזה פשט בחצי האי האפניני כולו, עד כי תוך שבועיים ניכר כבר מחסור של ממש בגופות אוטנטיות של קדושים.

אי אז החלו האיטלקים לחפש הגנה גם בבשרם של מתים אחרים. הנקרופוליס המפורסם של רומא נחפר מחדש, אחוזות הקבר שבו נשדדו, והמתים חולקו בין שועי העיר - בכללם מרבית הכמורה הרמה, שלא שהתה באביניון (קיים גינוי מהאפיפיור למנהג, אך זה כנראה יצא רק עשור לאחר מכן). פשוטי העם נאלצו לצאת ולחפש תלי קבורה קדומים יותר, של השבטים הלטינים והאטרוסקים הראשונים. הגופות שנמצאו שם היו נמוכים מצאצאיהם בעלי דם גרמניה, ועל שם תליהם היחודיים נקראו צוורגן - גמדים.

כך התקבע מנהג שמתנותיהם של הגמדים מגנים על אוחזם מפני מוות ומגיפה, וכבר בשנת 1456, מתועד ע"י כרוניקאי אלמוני כי בפסטיבל הגדול של ונציה "נהוג כי יעמוד אחד מקפודי הראש הגמדים, ויהא כצוורג המחלק מתנות הדוצ'ה לכל עובר ועובר, זכר למגיפה וגאולתה". נראה כי כך נהוג היה במשך חמישים שנה לפחות, וגמד בן העיר היה מחלק מני מתיקה ל"ענקים" העומדים סביבו, עד הרעב של 1507, שבה, במהלך פסטיבל בגנואה, נקרע לגזרים גמד מקומי בשם אסקו ויטאטי, כמחאה חברתית על כך שסעיף המתנות לא עבר בתקציב. על פי מכתב של מרטין לותר עשור מאוחר יותר, אף בחצר האפיפיורית של בית בורג'ה, נהוג היה לקרוע גמדים לחתיכות. בחבורות הקונדיטיירי, עת נזקקו לתוספת דחופה של מזל, נהוג היה להטיל פור כדי לאתר את ה"גמד" הסמלי (שכן גמדים של ממש לא היו נפוצים בקרב אותן חבורות של שכירי החרב) - נראה שמשם הגיע עיקרון אי הוודאות והגרלה.

לאחר אירועים אלה בוטל המנהג ונרדף, וכל אזכור של גמדים או "ענקים", הוביל לחקירה בלשכה הקדושה. נראה כי בערך אז אומץ ע"י הקהילה היהודית ברומא, כמחאה תרבותית, כפי שניתן ללמוד משו"ת "דעת קדושים" של הרב יחיאל סקרמנטי: "והיה כי תיגזר גזירה זו על שארית הפליטה, כי לא יוכל עד לכלותו, ויפנה העם לרבש"ע בצום ובתפילה. ותאמר בת קול קחו לכם את אשר קצה נפשם בו, וקרבוהו לפני המלך הגדול וחמתו הגדולה, כי לא כלה תיכלו, רק בקצה המרעה תפשוט השלהבת, וכל העדה תיגזר לחיים".
ואכן, עד היום נהוג ומקובל משחק משעשע זה בחג הפסטיבלי של קהילות ישראל.

הגמד והענק. סקירה קצרה. מוגש כשירות לציבור. טייק 2

שורשיו של המשחק פופולארי זה, הנהוג בכל כיתות ג' ולשכות צה"ל, נעוצים בקהילה היהודית של המבורג במאה ה18, במנהגים אשר היו נהוגים בבית הסחר של האחים יהויכין (יושקה) ודוד פישר.

הימים היו ימי השפל הכלכלי שבעקבות מלחמת הירושה הספרדית, כאשר דרכי הסחר מערבה נחסמו לפתע בגלל נטייתם של בית בורבון לבכר את השווקים של העולם החדש והאישוש מחדש של השיטה המרקנטילית. בית פישר, שעיקר פרנסתו היה מטקסטיל, נפגע קשות ועמד על סף פשיטת רגל.

בחג הפסח של שנת ה'תי"ז, החליט יהויכין פישר, בלב דואב, לוותר על הענקת דמי הקמחא דפסחא לעובדיו לקראת החג. היות והמנהג היה שגור ורגיל, גרם הדבר לתחושות קשות מאד בקרב העובדים ותפוקת העבודה ירדה אף מעבר למקובל.
חודש לאחר חג הפסח, החליטו האחים שאין הדבר יכול עוד להמשיך כך. במעט החסכונות שנותרו להם (והם נאלצו להפקיד אף ספר תורה גנואזי נדיר שעבר להם בירושה), קנו שלושים לחמניות מתוקות ובאישון הלילה הטמינו אותם (כאב המטמין אפיקומנו) ליד עמדות העבודה של מועסקיהם. בכל לחמניה הייתה נעוצה פתקא "מענק מיוחד, למען יפתח יומכם במתיקות הלב, ולבכם - לעבודת אמת".

קשה להעריך עד כמה הייתה משפיעה עובדה זו לבדה על מצב רוחם של העובדים, אלמלא נוכחותו של מוישל'ה פרקינר. מוישל'ה היה מנקה ופועל שחור הלוקה בשכלו, אשר הועסק על ידי האחים פישר מתוך חסד. קרוא וכתוב ידע בקושי, וכאשר ראה את הפתקא, נצטהל בליבו ובפיו. "תראו" אמר לחבריו העובדים "כתוב פה שקיבלתי לחם מענק. ואפילו ענק מיוחד".

העובדים, שהגיעו באותה העת לשיאים חדשים של מרמור ויאוש, החליטו שלא לבאר למוישל'ה את שגיונו. תחת זה, רוו ממנו נחת, וסיפרו לו עוד ועוד פרטים על הענק הנדיב שבגנו מותקנת מאפייה, והוא מחלק לחמים לעובדים מצטיינים. החוויה המשותפת קרבה בין העובדים וייעלה משמעותית את תפוקת העבודה, עד שהעלבון על העדר המענק הממשי של ה"קמחא דפסחא", כמעט ונשתכח.

בשנה שלאחר מכן, הקדימו האחים תרופה למכה. יושקה פישר כינס את כל עובדי החברה חודש לפני חג הפסח, ואמר להם מראש כי "הפעם לענק אין כבר כסף עודף, אף לא לפכסמים ומגדניות. הוא עצמו ניצב בפני פשיטת יד, אם לא רגל".

במהלך הנאום, פרץ מוישל'ה בבכי תמרורים על הענק הנדיב ומיאן להתנחם. העובדים ניחמו כבר על נפשם שהביאו איש תם ופשוט זה להתמוטטות עצבים כה מוחלטת והסתכלו אנה ואנה, כאילו מחפשים מנין יבוא עזרם.

עזרם הגיע מרבי שייע. רבי שייע, אחד מתלמידיו של החוזה מלובלין, עבר באזור בדרכו לפאריז הקרת. הרב האזין לסיפור במלואו ואמר "כל ישראל ענקים זה לזה. והנה, בחג זה של תהפוכות, יתהפך נא הגלגל ויתנו נא הקטנים לגדולים פן יפלו אלה ובמפלתם ירסקו את כל המערכת הכלכלית. ומשום שישראל ענווים הם, ולא מגלים מי הגדול מרעהו - יתנו נא הכל להכל".

וכך אכן עשו. בני פישר קיבלו את הלחמניות המתוקות שלהם, ואף שפשטו רגל מספר שבועות לאחר מכן, נותר בפיהם טעמם המתוק של עצת רבי שייע. העצה עצמה, לעומת זאת, המשיכה הלאה במורד הדורות והתקבעה כמנהג חשוב אף כי סתום בכל קהילות ישראל להם יותר מדי זמן פנוי על הידיים.

שיעורי בית - מניפסט

אני לא מאמין

כדי לנסח מניפסט חברתי-חינוכי, עלי להכריז תחילה על כמה עמדות. על כמה "אני מאמין". או, במקרה הזה, על כמה "אני לא מאמין".

אני לא מאמין בשכבות סוציו-אקונומיות, בטבעיות של החיבור שמניח ביטוי זה.

התנאים הכלכליים שבהם גדלתי עשויים להקרא תנאי עוני בפי מתבונן חיצוני. כמעט כל הבגדים שלבשתי היו בגדי יד שנייה מהגמ"ח של היישוב - שילמנו שקל לבגד, דמי תחזוקה. שנתיים מחיי ישנתי במסדרון, ולאחר מכן חלקתי חדר עם אחי ואחותי עד גיל 16. קניית ספר הייתה אירוע כלכלי שצריך להיערך לקראתו. במשפחתי לא היו כלי רכב או רשיונות נהיגה, ומושג היציאה לנופש לא היה קיים. על חו"ל אי אפשר היה בכלל לדבר. מרכיב הבשר בתזונה שלי יוצג לרוב על ידי נקניקיות מבושלות. איזה עוד סממנים חיצוניים יש לזה?

עם זאת, גדלתי בתוך חברה שראתה את עצמה כאליטה. אפילו שתי חברות כאלה - סובייטיים עירוניים מחד, ושליחות מנתנחלית מאידך. לקרוא לימדו אותי מגיל ארבע. במשפחה ציפו ממני לקרוא קלאסיקה עולמית ופילוסופיה ולדבר על מה שקראתי בשולחן שבת. ציפו ממני גם ללמד את האחאים שלי לקרוא לפני שהם מגיעים לכיתה א', מה שעשיתי. גדלתי בהיותי חופשי מפחד של גנבה, חופשי מפחד של אלימות, חופשי מפחד של היררכיה חברתית קשיחה. חברת השווים שבה גדלתי הייתה נידחת מספיק כדי לשפוט אנשים על פי מעשיהם. הייתה לי סביבה מזינה של מבוגרים מעניינים לאתגר אותי - מורים, הורים של חברים או חברים של הורים.

בישוב היו אנשים מבוססים יותר ופחות מאיתנו, אבל לא היו מעמדות, או שכבות או שדרות, או יתר הנאו-מרקסיזם.
זו בחירה, לא לקבוע את מקומך ואת כללי המשחק שלך בעולם על פי מידת ההכנסה, ואני מאמין שזו הבחירה הראויה לעשות. נאמר כבר בפרקי אבות שהעשיר הוא זה ששמח בחלקו, ויצא לי לראות באופן אישי עשרות דוגמאות לעניין הזה.

אני לא מאמין בצדק חברתי, בקיומו של המושג או בנחיצותו. כדי להניח את קיומו של צדק חברתי יש להניח איזשהו מצב רצוי שאמור היה להתקיים בחברה, אך הופרע בשל עוולות כאלה או אחרות. אני לא מוצא עדויות לכך שאיזון כזה יכול להתקיים ונראה לי שהוא מנוגד לטבע האדם. אני חושב שצדק הוא מושג מורכב מדי, מוחלט ואינטימי מכדי שאפשר יהיה לעשות בו שימוש כזה. אפילו בבית משפט אי אפשר לרוב לעשות צדק, לגמול לכל אדם על פי מה שמגיע לו, לאזן את הכפּוֹת. בבית המשפט אפשר לאכוף את החוק, אפשר לעצב את הנורמות שלו בשם תיקון עולם אקטיביסטי, אבל כדי לשפוט בצדק צריך לדעת יותר ממה שיכול להיגלות לשופט בשר ודם.

אני חושב שכל מדיניות כלכלית שתיכפה על אוכלוסייה רחבה תהיה בהכרח כפייה של אי-צדק, חלוקה מחדש של משאבים על פי חלוקות חברתיות רחבות ושגויות בהכרח, בידי צבא של פקידים ועובדים שאינם מסוגלים להבין את החומר האנושי שאת דינו הם גוזרים ולרוב גם לא מסוגלים להתעניין בו.

אני שונא מהפכות ואת הרומנטיזציה שנעשית להן בחוגי הנאורים. אני חותם על מילותיו של ביסמרק כי המהפכות נהגות על ידי אינטלקטואלים, מבוצעות על ידי פנאטים ופירותיהן נקצרות על ידי חלאות ואופורטוניסטים. אני חושב שמהפכות נוטות להשמיד את הנחות היסוד שעליהן נשענת החברה, ואינן מסוגלות, בשל טבען, להעניק חדשות. תחושת האחווה ההיא שמקבלים בלב ההמון? זה עובר קצת אחרי שכוך האדרנלין.
אני חושב שהרגש המניע מהפכות הוא רגש קמאי, אפל ואטאביסטי, רגש של התנגדות והשמדה שאליו כל כך קל לחבר אנשים כדי להפוך אותם להמון. מהיכרותי עם ההיסטוריה נראה לי שמיעוט קטן מאד של מהפכות היטיב עם האוכלוסיה אשר חוללה וסבלה אותן, ושכל אותן מהפכות כוונו נגד אליטה שנכפתה מבחוץ (כמו המהפכות האנטי-סוציאליסטיות במזרח אירופה בסוף המאה הקודמת).

אני לא מאמין באוכלוסיות מוחלשות. ישנן אוכלוסיות חלשות יותר מבחינת יכולתן הכלכלית או הפוליטית (וכבר מצינו בעבר שאין קשר הכרחי בין הדברים), אבל גם לאוכלוסיות האלה יש לתת את הכבוד המגיע להם - הן חלשות, לא מוחלשות. הן סובייקט, לא אובייקט. האחריות למצבן נמצאת בידיהן, לא בידי המוסד המדכא, ולכן גם החברים בהן יכולים לשנות את מעמדם בעצמם, בלי להחריב עולם ישן עדי יסוד או יציאות כלליות נגד "הדיכוי".

אני לא מאמין בדיכוי. אנשים וקבוצות פועלים למען האינטרסים שלהם, תוך כדי רמיסה אקטיבית יותר או פחות של אינטרסים של אנשים אחרים. אפשר לחנך אנשים פרטיים להיות מודעים לסביבתם, אבל אי אפשר לחנך לזה ברזולוציה כללית-סטטיסטית. החמלה והאמפתיה נעלמות כשמגיעים למספרים הגדולים, וכך עליהן להיות. צדק לחלוטין יוסיף וסריונוביץ' שר"י שאמר שמוות של אדם זה טרגדיה ומוות של מיליונים זה סטטיסטיקה.

המילה דיכוי יוצרת דימוי פעולה אקטיבית הדורשת כוונת מכוון. זה דימוי שקרי אשר פוגע באפשרות של החלקים החלשים בחברה לשפר את מצבם. האנשים למעלה אינם סדיסטים, פשוט לא אכפת להם, מה שבהחלט סביר ויש להניח כאקסיומה. במקום לרסק את הראש במאבקים נגד הממסד הדכאני, יש ללמד אנשים לאתר אינטרסים בפעולה ולייצר אינטרסים משותפים.

אז מה כן?

אז אחרי שדחיתי את חמשת ההצעות האלה - מה כן אפשר לעשות? ומה אני צריך לעשות במעמדי כמורה? אני בוודאי לא מתכחש למצוקה שבה חיים אנשים, שבה חיות משפחות, שבה חיות קהילות.

מבחינתי מורה מחוייב לתלמידיו, לא לחברה כולה. תלמידיי, באופן אידיאלי, יהיה מתנות לחברה, אבל זה לא צריך להיות המניע הראשון שלי. חשוב לי להעניק להם את הכוח להצליח גם מבחינה כלכלית, את ההתמדה, תחושה של כבוד עצמי וחירות, את הידיעה על החירות האינסופית המוטבעת במצב האנושי, את היכולת הטבועה בהם לשנות את עצמם ולהמציא את עצמם מחדש. אני מקווה שבכיתה שלי אצליח להביא תלמידים לא להתייחס לאנשים לפי רמת ההכנסה שלהם, אלא לפי צרכיהם, ללמד אותם לתקשר עם בני אדם אחרים ברמות שונות ומגוונות.

אני חושש מהביטוי "חינוך לערכים". אני מאמין בערכים שאני מחזיק (גם כאשר הם סותרים), אבל חושב שיש שחצנות קולוניאליסטית בכפייתם החינוכית על אנשים עם חוויות חיים שונות משלי, שאיני יודע לאילו ערכים יזדקקו. למרות זאת, מאחר שאני בכל זאת מאמין בערכים שלי, בכוונתי להציע אותם כאפשרות, לחשוף אותם בפניהם עד כמה שאצליח לעשות איתם את הצדק הזה באמצעות דוגמה אישית ושיחה. אין בכוונתי להכניס חינוך לערכים במערכי שיעורים. מערכי השיעורים שלי הם משחקיים באופיים, ואני לא מתכנן לרמות. העניין במשחקים הוא הגברת הסוכנות של המשתתפים - הבחירות בערכים יהיו שלהם, והם יוכלו לשפוט אם התוצאות לטעמם.

ברצוני להציע לתלמידים אדיבות - אותו נימוס פנימי הנובע מתחושה של עוצמה פנימית ושל נדיבות, כאשר תחושת העצמיות מחוזקת על ידי יחס תרבותי והוגן למי שמחוצה לך, ותחושת העצמה מוצאת ביטוי על ידי נימוס.

ברצוני להציע לתלמידים תחביבים - אני חושב שאדם מתעצב על ידי עשיית דברים שהוא אוהב. אני רוצה שהדברים האלה יהיו רבים ומגוונים. אני חושב שעיסוק בתחביבים מאפשר קשרים בין מגזריים רחבים, ומלמד לשפוט את האדם על פי הדברים שהוא עושה, ולא על פי המקום שממנו בא.

ברצוני להציע לתלמידים לחשוב בקטן - אנשים מאושרים יותר הם אנשים שמתנהלים בתוך מסגרת של משפחה וקהילה, לא במסגרת כלל חברתית. מי שמנסה להכיל בראשו את האוקיינוס - אמר צ'סטרטון - מפוצץ לעצמו את הראש.
גורם המצוקה האישית אינו אי-שוויון אמיתי, אלא אי-שוויון כפי שהוא נתפס על ידי אנשים. כאשר אנשים יתפסו את עצמם בתוך ההקשר הרלוונטי, ההערכה העצמית שלהם תהיה יותר נינוחה ומדוייקת. כמו כן, פעולה במעגלים הקרובים מאפשרת לאנשים לתקשר עם בני אדם אמיתיים ולא עם פוסטרים.

ברצוני להציע לתלמידים הומור - קיפלינג אמר - "קחו ברצינות כל דבר שאתם אוהבים, פרט לעצמכם". הומור אמיתי מתחיל בהומור עצמי והוא מאפשר להסתכל על עצמך מבחוץ, מה שמספק יכולת שליטה עצמית, מייצר פרספקטיבה בריאה לאירועים ומשכך. הוא מנוגד במשהו לאידאולוגיה, מאחר שהוא מתייחס לדברים בקלילות ולא בכובד הראש שהיא דורשת. מה שטוב, כי אני לא בוטח באידיאולוגיות. הוא מאפשר להפגין את האדיבות גם על ידי אירוניה ולתקוף למעלה באמצעות סאטירה.

ברצוני להציע לתלמידים ידע - איכשהו, עם כל הערכים הצודקים והדמוקרטיים של אנשים מסויימים, חלקם שוכחים את חובתו הבסיסית והחשובה ביותר של המורה - ללמוד וללמד: ללמוד הרבה על מנת להיות מסוגל ללמד באופן רלוונטי. ידע הוא ערך בפני עצמו מאחר שידע הוא כוח, וכוח הוא הבסיס לערכים בעלי איזושהי משמעות.

אני רוצה להראות לתלמידים שלי כי ידע אינו תחום על ידי אסכולות אלא מצוי ומקיף כל, כי שום פיסת מידע לא חייבת ללכת לאיבוד וכי מכל פיסה כזו אפשר להפיק תועלת. ידע מתחבר לכל ידע אחר ומעצים ומגוון אותו, כי יכולת למידה היא קבוצת שרירים ענפה שיש לפתח על ידי אימונים ולמידה. שיש ידע בספרים ויש ידע בבני אדם ויש ידע שעדיין לא נתגלה ושלא בשמיים הוא, ושאם הם ישקיעו את עצמם בו, הוא יתגמל אותם.

ידע מעניק לאנשים את האפשרות לקחת דברים בפרספקטיבה, לזהות אמת בין זיופים ואת העיקר בין דברים תפלים, לשלוט בעצמם מול נסיונות של אחרים לשלוט בהם, לדעת לזהות אינטרסים של אחרים ולהיות שם כדי לתת להם מענה. לדעת להסתגל למצבים מתחלפים, להגיב עליהם ולתכנן אליהם.

אימוץ הידע כעמוד תווך יוצר גם את ההעמקה והמקצוענות המאפשרות להיעשות נחוץ לחברה ולהשתתף בבניינה במקום למחות עליה מבחוץ – אפשרות שאין חיונית ומבססת ממנה דווקא עבור תלמידים מן השכבות החלשות. היא מאפשרת להעשות אדריכלים במקום 'אקטיביסטים', רופאים במקום "מדריכים רוחניים", חוקרים במקום 'הוגי דעות', מהנדסים במקום 'יוצרים' ומורים במקום 'מחנכים'.

דבר נוסף? שפע של ידע יוצר גם חוויה טקטילית יותר, ממשית יותר וערנית יותר של העולם הסובב. הוא מאפשר לחוש במטען של הדברים, בניואנסים שלהם, לא לקבל את הסביבה כברורה מאליה ולחוות את העושר האינסופי שמקיף את האדם בכל אשר ילך.

שו"ת נובי גוד

מאחר ורבו במקומותינו ההשמצות וחצאיי האמיתות נגד אחד מחגי ישראל הנכבדים, עלה על דעתי לפזר את הספקות וליישב את ההדורים ולומר את הדברים נכוחה. 

ולפיכך:

שאלה:

מה המשמעות של החג "נובי גוד"? מה מקור החג?

תשובה:

החג "נובי גוד" הוא חג עדתי של העדה הסובייטית. הוא מסמל לידה מחדש ואיחוד משפחתי וקהילתי. במקור מדובר בחג כוזרי, ממלכה יהודית אשר התקיימה בשטח ברית המועצות לשעבר לפני יותר מאלף שנה. שם החג הוא שיבוש של המילים "נווה הוד", כינויים הסודי של הכוזרים לעיר הבירה שלהם, עיתיל.

אני? אני מסיפר אחר

ניקח לדוגמא את דונה גרציה (חנה) מנדס-נשיא. באמת, דמות נפלאה – אישה ספרדית, עצמאית, אמיצה, משפיעה, ניהלה רשת להצלת יהודים, קידמה באופן יעיל הקמה של מפלט יהודי בארץ ישראל, קידמה תורה, רפואה ואמנות גם יחד, הצליחה לכפות חרם בינלאומי על נכס של מקבילת האו"ם דאז. איזו דמות ראוי ונוח יותר להפוך לגיבורה לאומית? לקרוא על שמה רחובות ומוסדות, לצייר על שטרות (הרי רק לא מזמן חיפשו נשים עבורם), להציב כדוגמא ומופת במערכת החינוך?

אבל לא הולך.

מצוקתו של יקה פוץ

מצוקתו של יקה פוץ

"מה זה משנה אם זה מדוייק? ללמוד אפשר מכל דבר" - כך אמרה לי סטודנטית אחת, והותירה אותי נטול אויר לזמן מה. ובאמת - מה זה משנה? הרי תפקידנו כמורים הוא לחנך, לגרום לריאקציה ולפתח את הילד החושב? לחשוב הרי אפשר על הכל. דקדקנות עובדתית? הבוז להן - העובדות היבשות שייכות לחינוך הישן, תכף תרצה גם שנשנן תאריכים.

אז למה זה מטריד אותי? למה מפריע לי שמרצה נכבדת אומרת דברים מופרכים לעילא ושאיש לא מוחה בעדה?

על מות הבעל

מפעם לפעם פושה במחוזותינו מחאה כנגד השימוש העברי במילה "בעל" לתיאור תפקיד הגבר בנישואין. ואכן, אנשים רגישים לשפה חשים את הצרימה באותה מילה, העוברת כחוט השני בין עניין הנישואין לעניין הקניין.