יום שישי, 25 בנובמבר 2016

הצעה לבירור

מתוך Moral Tribes, ספר שבוחן סיבות לערכים שונים בין חברות ומציע כלים לגישור. יצא שקראתי את זה ממש בעת השריפה בחיפה.
The Public Goods Game is, once again, the laboratory version of the Tragedy of the Commons. Individuals can contribute to a common pool, which gets multiplied by the experimenter and then
divided evenly among all players. Individuals maximize their payoffs by not contributing (free riding), but groups maximize their payoffs by fully contributing.
...
More recently, Benedikt Herrmann and colleagues have examined cooperation and punishment in a set of large-scale societies, and the results are equally striking. People in cities around the world played repeated Public Goods Games in which players could punish free riders
...
First, you’ll notice that, right from the start, people in different cities contribute at very different levels, with people in Athens, Riyadh, and Istanbul contributing a little over 25 percent of their allotments on average and people in Boston, Copenhagen, and St. Gallen contributing more than 75 percent. Second, there are roughly three different patterns concerning how the games play out over time. In places like Copenhagen, contributions start out high and stay high, because most people are willing to cooperate initially and because people will pay to punish the few who aren’t. (Even in places like Copenhagen, however, cooperation unravels over time if there’s no opportunity to punish.) And then there are places like Seoul, where contributions start out moderately high and then rise up to very high levels as free riders get reined in by punishment.
Finally, there are place like Athens, Riyadh, and Istanbul, where contributions start low and stay low. This last set of results is surprising: Given that cooperators in these places can punish the free riders, why doesn’t cooperation ramp up over time the way it does in Seoul?
It turns out that in places like Athens, Riyadh, and Istanbul, there is an opposing social force. In this version of the Public Goods Game,
cooperators can punish free riders, but free riders can also punish cooperators, a phenomenon known as “antisocial punishment.” In places like Athens, people who didn’t contribute to the common pool
often paid to punish those who did. Why would anyone do that? In part, it’s about revenge. Free riders resent being punished by cooperators and strike back. But it can’t be about revenge only
because, in some places, low contributors will punish cooperators on the first round! It’s as if they are saying, “To hell with you do-gooders! Don’t even think about trying to make me play your little
game!” As shown in figure 3.2, the prevalence of antisocial punishment is an excellent predictor of a group’s failure to cooperate.
עכשיו, איני יודע אם הייתה סוכנות אנשית בכלל, או ערבית בפרט, בשריפות האחרונות. מה שאני יודע הוא שקיימים הבדלים ערכיים תרבותיים, ושהתרבות המתקיימת בין אתונה, ריאד ואיסטנבול היא אכן בעייתית בהרבה בכל הנוגע להכרה בטוב משותף ופעולה למענו, וחשוב יותר - אם נעצום את העיניים להבדלים מעין אלה ונסתום את פיהם של המביאים אותם בטענות הנכונות והלא שייכות כי כל האנשים אחים, כי על כל האנשים להיות שווים בזכויותיהם וכי קיימים הרבה אנשים מכל הסוגים בכל עם ועם, נמצא את עצמנו עם תאום בנצי גופשטיין בתפקיד שר הפנים תוך עשור.
מה עושים? איך מגשרים על הפער ובונים תרבות מכילה ובת קיימא במרחב? כל אלה שאלות מאד טובות. אם נציב אותן, ייתכן שנמצא תשובה.
(Before moving on, let me say that my intention here—in this chapter and elsewhere—is not to pick on Greeks or the members of any other nation or tribe. Instead, my hope is that we can learn from
the successes and failures of different social systems—systems for which few individuals bear any significant responsibility. To learn these lessons, however, we must be willing to say things that could be interpreted as insulting and that may sound distressingly similar to the things people say when they are airing their prejudices.***)

יום רביעי, 3 באוגוסט 2016

סיפורת

כאן מרוכזים סיפורים קצרים שכתבתי.

זכרון עקרבים (#סמוראים, #תוגה. התפרסם בגיליון מס' 6 של "בגלל")

תיקון שבת (#יהודים, #לא_שואה, #מעשה_מרכבה. התפרסם בגיליון מס' 10 של "בגלל")

זימון (#צה"ל, #נאו_חסידות, #גשם. התפרס ב"בלי פאניקה")

מעבר. קניטרה (#כנענים, #רמת_הגולן. נכתב עבור תחרות הסיפורים של כנס "עולמות")

בהקיץ (#אגדות, #ישועים. לא פורסם)

סופר צללים (#ציניות, #השטן. לא פורסם)

יום שבת, 2 בינואר 2016

לשבח הבועה

[המחשבה ישנה. העלתי על הכתב בעקבות הפיגוע בדיזנגוף, כי לאור נסיונות מתחדדים אצלי האף-על-פי-כנים]

תל-אביב זו עיר פוסט-ציונית, במובן החיובי ביותר, ה(פוסט-)ציוני ביותר של המילה. תל-אביב זה מה שקורה אחרי שהציונות (בתפיסתה ההרצליאנית) מנצחת.

שמה של תל-אביב הוקנה לה מן הערגה שבגולה, הארכיטקטורה והתכנון שלה יובאו בשלבים מהמערב. היא עצמה צמחה על קרקע ריקה מערבים ואת אלה שנתגלו כסמוכים אליה הצליחה לגרש או לביית. בתל-אביב קמה החברה היהודית-חילונית הנאורה שפניה אל אירופה, אשר הצליחה להכניס את הקצינים שלה אל הקסרקטין בתל-השומר ואת הדתיים - אל בתי הכנסת של בני-ברק, לא לבטל חלילה; אלה ואלה חלק מהמורשת ומנציחים אותה. אבל רחוק מהלב.

ניתן לטעון שבמידת מה הושג האידיאל הזה כבר לקראת שנות הארבעים. עיר מפלט יהודית, מרובה מעגלים וקהילות, עם שפה ותרבות עברית אבל צמאון למבקרים, אורח חיים בורגני ואידיאלים סוציאליסטיים, תבניות אירופאיות ומוטיבים לבנטיניים. אה, ומיקום גיאוגרפי.

הבועה התל-אביבית (שגיאוגרפית רחבה בהרבה מתל-אביב, כמובן) היא אותו מקום בישראל היהודית בה לא מתקיימת תודעה של ספר, של חיכוך יומיומי ואתגור של זכות היהודים לשבת בארץ ישראל. למעשה, החיכוך העיקרי של הבועה הוא עם הרעיון הציוני עצמו, כלומר, עם המציאות המתקיימת מחוצה לה. של הציונות החיה (הכוללת גם מודלים לא הרצליאניים) מול זו המכוננת.

חיכוך זה מוליד הן התפרצויות ריאקציה אולטרה-ציוניות כגון "האריות של הצל" או "אם תרצו" המחפשות לתגור את תגרת הציונות ולפיכך תרים בכל מקום אחר ערעורים עליה, הן ריאקציה אנטי-ציונית כזו הנלמדת ברוב-רובם של חוגי הרוח ובחברה באוניברסיטת תל-אביב המבקשת להחזיר את הגלגל אחורה ולקבל מחילה על מהלכי כינון הציונות (נישול הערבים, כור ההיתוך).

אני מתייחס לשניהן כריאקציונריות מאחר ושניהן נובעות מאותה מצוקה, מאחר ושניהן מוצאות כי הציונות - אשר באופן פורמלי נותרת האידיאולוגיה ההגמונית בחברה - אינה רלוונטית להווייתם. שניהן מתכחשות לתשתית הציונית עליה נשענת תל אביב ולכך שבניגוד לפרוייקטים אוטופיסטיים אחרים של תחילת המאה העשרים, הפרוייקט הזה היה פרוייקט מושג. שהושג. ואף אם ניתן לטעון עד היום נשען אותו הבסיס על קיומו של ספר ציוני רחב הנפרש על פני יתר הארץ, הרי שעיסוק ציוני בתל-אביב עצמה הוא לא רלוונטי באופן עמוק. הישיבה היהודית בארץ-ישראל נדמית בה כל כך נורמלית, שכל עמידה עליה או ערעור עליה נראים תלושים באותה המידה.



אז מה שעושים בה זה מריצים כל מני דברים אחרים. בין אם אומות סטארט-אפ, מצעדי גאווה או מחאות אוהלים. מתמודדים עם בעיות אחרות, פוסט-ציוניות, כמו לדוגמא עם ההבנה הפתאומית שעל אף שפנינו עדיין אל אירופה אחורינו בכל זאת אל אפריקה. אז היות ופורמלית הציונות היא עדיין הדבר החשוב ביותר במדינה, נוטים לפעמים פוליטיקאים לכנות גם את הדברים האלה 'ציונות' (כמו בסרטון המצחיק ההוא של המחנ"צ על 'מהי ציונות בעיני' או שם המפלגה עצמו), אבל בשביל זה הם הרי פוליטיקאים.

המעניין פה הוא כי מתוך עמדת חוסר-הרלוונטיות שלה, הבועה התל-אביבית טוענת לעמדת הנהגה כלל ישראלית. אני רואה בכך דבר חיובי בבסיסו. התקווה של הציונות היא להסתיים בהצלחה, ולא יהיה רע שהיא תדע מה עשוי לחכות לה אחר כך, אחרת נגזר עלינו להתבחבש בתהליכיה ללא מוצא כבקומוניזם. תל-אביב יכולה לתת לספק כמה כיוונים כאלה.

אבל לא את כולם. כמו שכתבתי בהתחלה, תל-אביב וגרורותיה הם מימוש נקי מאד של ציונות מזן מסויים, שתכנן בדיוק למה צריך לעשות סינקרטיזם ומה יש לשמור מחוץ לגדר. מה שנותר בחוץ הספיק להשתנות. הדתיים לא נשארו בבתי הכנסת, הערבים לא נשארו בנוף, יוצאי ארצות האסלאם ('מזרחים' בפי העדה האקדעמית-פרוגרעסיבית) לא קיבלו את כל הנחות היסוד שביקשו מהם ובכלל יצא שהסינקרטיזם לא תמיד זרם לכיוונים שכתבו בשבילו באודסה של שנות העשרה ובתל-אביב של שנות העשרים.

אז אם נסכם, עבור המנהלים שביננו: הבועה התל-אביבית איתנה ושונה ומנותקת וטוב לנו בכך, בעיני. יש לה גם השפעה חיובית, גם אם לא ישירה, על יתר המדינה, להוות מגדלור שיוביל אותה מן המאבק הציוני אל דברים מעניינים יותר (אין זאת לזלזל בממשותו של המאבק הציוני כיום, אלא שלפעמים ניתן לפתור דבר רק כאשר מונח לפניך הבא אחריו). רק שכדי לממש את השפעה הזו, צריכה תל-אביב לאמץ את ה'פוסט' שבה במלואו, ולהפסיק לעסוק בציונות - ל'טוב' ול'רע'.