[המחשבה ישנה. העלתי על הכתב בעקבות הפיגוע בדיזנגוף, כי לאור נסיונות מתחדדים אצלי האף-על-פי-כנים]
תל-אביב זו עיר פוסט-ציונית, במובן החיובי ביותר, ה(פוסט-)ציוני ביותר של המילה. תל-אביב זה מה שקורה אחרי שהציונות (בתפיסתה ההרצליאנית) מנצחת.
שמה של תל-אביב הוקנה לה מן הערגה שבגולה, הארכיטקטורה והתכנון שלה יובאו בשלבים מהמערב. היא עצמה צמחה על קרקע ריקה מערבים ואת אלה שנתגלו כסמוכים אליה הצליחה לגרש או לביית. בתל-אביב קמה החברה היהודית-חילונית הנאורה שפניה אל אירופה, אשר הצליחה להכניס את הקצינים שלה אל הקסרקטין בתל-השומר ואת הדתיים - אל בתי הכנסת של בני-ברק, לא לבטל חלילה; אלה ואלה חלק מהמורשת ומנציחים אותה. אבל רחוק מהלב.
ניתן לטעון שבמידת מה הושג האידיאל הזה כבר לקראת שנות הארבעים. עיר מפלט יהודית, מרובה מעגלים וקהילות, עם שפה ותרבות עברית אבל צמאון למבקרים, אורח חיים בורגני ואידיאלים סוציאליסטיים, תבניות אירופאיות ומוטיבים לבנטיניים. אה, ומיקום גיאוגרפי.
הבועה התל-אביבית (שגיאוגרפית רחבה בהרבה מתל-אביב, כמובן) היא אותו מקום בישראל היהודית בה לא מתקיימת תודעה של ספר, של חיכוך יומיומי ואתגור של זכות היהודים לשבת בארץ ישראל. למעשה, החיכוך העיקרי של הבועה הוא עם הרעיון הציוני עצמו, כלומר, עם המציאות המתקיימת מחוצה לה. של הציונות החיה (הכוללת גם מודלים לא הרצליאניים) מול זו המכוננת.
חיכוך זה מוליד הן התפרצויות ריאקציה אולטרה-ציוניות כגון "האריות של הצל" או "אם תרצו" המחפשות לתגור את תגרת הציונות ולפיכך תרים בכל מקום אחר ערעורים עליה, הן ריאקציה אנטי-ציונית כזו הנלמדת ברוב-רובם של חוגי הרוח ובחברה באוניברסיטת תל-אביב המבקשת להחזיר את הגלגל אחורה ולקבל מחילה על מהלכי כינון הציונות (נישול הערבים, כור ההיתוך).
אני מתייחס לשניהן כריאקציונריות מאחר ושניהן נובעות מאותה מצוקה, מאחר ושניהן מוצאות כי הציונות - אשר באופן פורמלי נותרת האידיאולוגיה ההגמונית בחברה - אינה רלוונטית להווייתם. שניהן מתכחשות לתשתית הציונית עליה נשענת תל אביב ולכך שבניגוד לפרוייקטים אוטופיסטיים אחרים של תחילת המאה העשרים, הפרוייקט הזה היה פרוייקט מושג. שהושג. ואף אם ניתן לטעון עד היום נשען אותו הבסיס על קיומו של ספר ציוני רחב הנפרש על פני יתר הארץ, הרי שעיסוק ציוני בתל-אביב עצמה הוא לא רלוונטי באופן עמוק. הישיבה היהודית בארץ-ישראל נדמית בה כל כך נורמלית, שכל עמידה עליה או ערעור עליה נראים תלושים באותה המידה.
אז מה שעושים בה זה מריצים כל מני דברים אחרים. בין אם אומות סטארט-אפ, מצעדי גאווה או מחאות אוהלים. מתמודדים עם בעיות אחרות, פוסט-ציוניות, כמו לדוגמא עם ההבנה הפתאומית שעל אף שפנינו עדיין אל אירופה אחורינו בכל זאת אל אפריקה. אז היות ופורמלית הציונות היא עדיין הדבר החשוב ביותר במדינה, נוטים לפעמים פוליטיקאים לכנות גם את הדברים האלה 'ציונות' (כמו בסרטון המצחיק ההוא של המחנ"צ על 'מהי ציונות בעיני' או שם המפלגה עצמו), אבל בשביל זה הם הרי פוליטיקאים.
המעניין פה הוא כי מתוך עמדת חוסר-הרלוונטיות שלה, הבועה התל-אביבית טוענת לעמדת הנהגה כלל ישראלית. אני רואה בכך דבר חיובי בבסיסו. התקווה של הציונות היא להסתיים בהצלחה, ולא יהיה רע שהיא תדע מה עשוי לחכות לה אחר כך, אחרת נגזר עלינו להתבחבש בתהליכיה ללא מוצא כבקומוניזם. תל-אביב יכולה לתת לספק כמה כיוונים כאלה.
אבל לא את כולם. כמו שכתבתי בהתחלה, תל-אביב וגרורותיה הם מימוש נקי מאד של ציונות מזן מסויים, שתכנן בדיוק למה צריך לעשות סינקרטיזם ומה יש לשמור מחוץ לגדר. מה שנותר בחוץ הספיק להשתנות. הדתיים לא נשארו בבתי הכנסת, הערבים לא נשארו בנוף, יוצאי ארצות האסלאם ('מזרחים' בפי העדה האקדעמית-פרוגרעסיבית) לא קיבלו את כל הנחות היסוד שביקשו מהם ובכלל יצא שהסינקרטיזם לא תמיד זרם לכיוונים שכתבו בשבילו באודסה של שנות העשרה ובתל-אביב של שנות העשרים.
אז אם נסכם, עבור המנהלים שביננו: הבועה התל-אביבית איתנה ושונה ומנותקת וטוב לנו בכך, בעיני. יש לה גם השפעה חיובית, גם אם לא ישירה, על יתר המדינה, להוות מגדלור שיוביל אותה מן המאבק הציוני אל דברים מעניינים יותר (אין זאת לזלזל בממשותו של המאבק הציוני כיום, אלא שלפעמים ניתן לפתור דבר רק כאשר מונח לפניך הבא אחריו). רק שכדי לממש את השפעה הזו, צריכה תל-אביב לאמץ את ה'פוסט' שבה במלואו, ולהפסיק לעסוק בציונות - ל'טוב' ול'רע'.
תל-אביב זו עיר פוסט-ציונית, במובן החיובי ביותר, ה(פוסט-)ציוני ביותר של המילה. תל-אביב זה מה שקורה אחרי שהציונות (בתפיסתה ההרצליאנית) מנצחת.
שמה של תל-אביב הוקנה לה מן הערגה שבגולה, הארכיטקטורה והתכנון שלה יובאו בשלבים מהמערב. היא עצמה צמחה על קרקע ריקה מערבים ואת אלה שנתגלו כסמוכים אליה הצליחה לגרש או לביית. בתל-אביב קמה החברה היהודית-חילונית הנאורה שפניה אל אירופה, אשר הצליחה להכניס את הקצינים שלה אל הקסרקטין בתל-השומר ואת הדתיים - אל בתי הכנסת של בני-ברק, לא לבטל חלילה; אלה ואלה חלק מהמורשת ומנציחים אותה. אבל רחוק מהלב.
ניתן לטעון שבמידת מה הושג האידיאל הזה כבר לקראת שנות הארבעים. עיר מפלט יהודית, מרובה מעגלים וקהילות, עם שפה ותרבות עברית אבל צמאון למבקרים, אורח חיים בורגני ואידיאלים סוציאליסטיים, תבניות אירופאיות ומוטיבים לבנטיניים. אה, ומיקום גיאוגרפי.
הבועה התל-אביבית (שגיאוגרפית רחבה בהרבה מתל-אביב, כמובן) היא אותו מקום בישראל היהודית בה לא מתקיימת תודעה של ספר, של חיכוך יומיומי ואתגור של זכות היהודים לשבת בארץ ישראל. למעשה, החיכוך העיקרי של הבועה הוא עם הרעיון הציוני עצמו, כלומר, עם המציאות המתקיימת מחוצה לה. של הציונות החיה (הכוללת גם מודלים לא הרצליאניים) מול זו המכוננת.
חיכוך זה מוליד הן התפרצויות ריאקציה אולטרה-ציוניות כגון "האריות של הצל" או "אם תרצו" המחפשות לתגור את תגרת הציונות ולפיכך תרים בכל מקום אחר ערעורים עליה, הן ריאקציה אנטי-ציונית כזו הנלמדת ברוב-רובם של חוגי הרוח ובחברה באוניברסיטת תל-אביב המבקשת להחזיר את הגלגל אחורה ולקבל מחילה על מהלכי כינון הציונות (נישול הערבים, כור ההיתוך).
אני מתייחס לשניהן כריאקציונריות מאחר ושניהן נובעות מאותה מצוקה, מאחר ושניהן מוצאות כי הציונות - אשר באופן פורמלי נותרת האידיאולוגיה ההגמונית בחברה - אינה רלוונטית להווייתם. שניהן מתכחשות לתשתית הציונית עליה נשענת תל אביב ולכך שבניגוד לפרוייקטים אוטופיסטיים אחרים של תחילת המאה העשרים, הפרוייקט הזה היה פרוייקט מושג. שהושג. ואף אם ניתן לטעון עד היום נשען אותו הבסיס על קיומו של ספר ציוני רחב הנפרש על פני יתר הארץ, הרי שעיסוק ציוני בתל-אביב עצמה הוא לא רלוונטי באופן עמוק. הישיבה היהודית בארץ-ישראל נדמית בה כל כך נורמלית, שכל עמידה עליה או ערעור עליה נראים תלושים באותה המידה.
אז מה שעושים בה זה מריצים כל מני דברים אחרים. בין אם אומות סטארט-אפ, מצעדי גאווה או מחאות אוהלים. מתמודדים עם בעיות אחרות, פוסט-ציוניות, כמו לדוגמא עם ההבנה הפתאומית שעל אף שפנינו עדיין אל אירופה אחורינו בכל זאת אל אפריקה. אז היות ופורמלית הציונות היא עדיין הדבר החשוב ביותר במדינה, נוטים לפעמים פוליטיקאים לכנות גם את הדברים האלה 'ציונות' (כמו בסרטון המצחיק ההוא של המחנ"צ על 'מהי ציונות בעיני' או שם המפלגה עצמו), אבל בשביל זה הם הרי פוליטיקאים.
המעניין פה הוא כי מתוך עמדת חוסר-הרלוונטיות שלה, הבועה התל-אביבית טוענת לעמדת הנהגה כלל ישראלית. אני רואה בכך דבר חיובי בבסיסו. התקווה של הציונות היא להסתיים בהצלחה, ולא יהיה רע שהיא תדע מה עשוי לחכות לה אחר כך, אחרת נגזר עלינו להתבחבש בתהליכיה ללא מוצא כבקומוניזם. תל-אביב יכולה לתת לספק כמה כיוונים כאלה.
אבל לא את כולם. כמו שכתבתי בהתחלה, תל-אביב וגרורותיה הם מימוש נקי מאד של ציונות מזן מסויים, שתכנן בדיוק למה צריך לעשות סינקרטיזם ומה יש לשמור מחוץ לגדר. מה שנותר בחוץ הספיק להשתנות. הדתיים לא נשארו בבתי הכנסת, הערבים לא נשארו בנוף, יוצאי ארצות האסלאם ('מזרחים' בפי העדה האקדעמית-פרוגרעסיבית) לא קיבלו את כל הנחות היסוד שביקשו מהם ובכלל יצא שהסינקרטיזם לא תמיד זרם לכיוונים שכתבו בשבילו באודסה של שנות העשרה ובתל-אביב של שנות העשרים.
אז אם נסכם, עבור המנהלים שביננו: הבועה התל-אביבית איתנה ושונה ומנותקת וטוב לנו בכך, בעיני. יש לה גם השפעה חיובית, גם אם לא ישירה, על יתר המדינה, להוות מגדלור שיוביל אותה מן המאבק הציוני אל דברים מעניינים יותר (אין זאת לזלזל בממשותו של המאבק הציוני כיום, אלא שלפעמים ניתן לפתור דבר רק כאשר מונח לפניך הבא אחריו). רק שכדי לממש את השפעה הזו, צריכה תל-אביב לאמץ את ה'פוסט' שבה במלואו, ולהפסיק לעסוק בציונות - ל'טוב' ול'רע'.
מעניין.
השבמחקשאלה שעולה בי בעקבות קריאת הטקסט שלך - האם יש מגבלת זמן לתפקיד שאתה מייחד לבועה?
כלומר - יתרונה של הבועה הוא בכך שהיא מספקת מרחב פנוי מטרדות היומיום של העולם שבחוץ ומאפשרת לבעיות אחרות לעלות. נושאים חשובים כמו "מה הלאה", או "איך להתנהל עכשיו כשהשגנו מה שרצינו".
אבל נראה לי שפה טמונה גם מפלת הבועה - כדי לתת תשובות טובות לשאלות האלה, היא חייבת לשמור על תיאום כזה או אחר עם העולם שבחוץ, שלא בדיוק מחכה למוצא פי הבועה, ובו חלק מהפתרונות שנמצאים, כמעט בדרך אגב, לכל הבעיות להם הבועה יכולה להקדיש מחשבה מודעת, שונים בתכלית (למשל - אני סבור ששאלת הקשר בין דת ומדינה מקבלת כיוון שונה ממה שהתכוונו אליו בשנות העשרים).
האם לדעתך יש לבועה מנגנוני סנכרון עם החיצון, או שאם תישאר כבועה למשך זמן לא תוכל למלא את התפקיד שאתה מייעד לה?