הכושי חייב ללכת

אז "הבצל" הוציאו פיסת סטירה, המתארת את הסרט הקלאסי של "הקוסם מארץ עוץ" כעוד ייצוג של ערכיה השמרנים והקלוקלים של אמריקה בשנות הארבעים. "הבצל" הם עצלנים.

איני בטוח שהקהל הנאור יאמץ בלב מלא את ל' פרנק באום, מחבר ספרי ארץ עוץ, אל מחנה הטובים. בכל זאת הוא תמך באווגניקה, תיאוסופיה, איסור על האלכוהול והשמדה פיזית של כלל האינדיאנים, דעות שהיו אמנם נאורות בתקופתו (אולי למעט האחרונה, אבל אני לא מכיר את ההתפלגות הפוליטית בנושא הזה אז) אך הספיקו לצאת מן האופנה. עם זאת, קשה לשלול ממנו את היותו פמיניסט.

בגנות ההרמוניה

ומה היא לא

תלמידים בכיתה י"א בדרום נתבקשו לצייר על הקירות דברים שחשובים להם. נערה אחת ציירה את דגל הגאווה ונתקלה בהתנגדות מצד רוב תלמידי הכיתה. המצב התחמם עד שהמנהלת הגיעה להכריע. היא הכריזה שהעניין יוכרע בצורה דמוקרטית - הצבעה בוצעה בין התלמידים אם להשאיר את היצירה על כנה או לצנזר אותה. מרבית הילדים בחרו לצנזר והיצירה הוסרה לאלתר.

כשקראתי ידיעה חדשותית זו ידעתי כבר מה יהיו המילים שילוו את הופעתה בפיד שלי - "המנהלת חושבת שדמוקרטיה זה כשהרוב מדכא את המיעוט" הוא סיכום סביר שלהם.

אני מוכרח לומר שאם זה מה שחושבת המנהלת, הרי שאני מסכים איתה.

בגנות הגנות על "ארבע במאה"

נתקלתי בעוד רשומה בנוסח - "4 ספרים במאה מחרבים את התרבות" ובטעות* הגבתי.

אתחיל מהנימה האפוקליפטית של האמירות האישיות (אך הו, כה כלל-אנושיות) שבסוף הרשומה. היא הייתה זו שהקפיצה אותי, כפי שכתיבה אפוקליפטית נוטה לעשות. אחר כך אחזור ואסמן קצת את מחשבותיי בקשר למודל הכלכלי.

"אם לא תיזהרו, תישארו בלי מילים שיתנו לכם השראה, שיבעירו לכם את הלב, עם ספרות בינונית ומטה ו"האח הגדול" בטלוויזיה"

לא. גם אם שום דבר לא ייכתב יותר לעולם, ללא שיפור חד באורך החיים או קצב הקריאה, אף אדם לא יספיק לסיים את הקלאסיקות הגדולות של תרבות המערב בלבד בימי חייו. אף אחד לא צריך אותנו** בשביל שנהווה תחרות לתכניות ריאליטי. ומבחינת הערך התרבותי - אולי עדיף לפתח את אורך הרוח הנדרש כדי לקרוא את דיקנס בימינו, מאשר לנסות לדלות את הפנינים בערימות הגרפומניה שמציפים את הדוכנים.

שקיעת הידע הכללי

"שמעת שאברמוביץ' זכה במאה אלף דולר בקזינו בוגאס?"
"שמעתי, בטח שמעתי. אלא שלא היה זה אברמוביץ' אלא רובינשטיין, לא בוגאס אלא בשיקגו, לא בקזינו אלא בפוקר, לא מאה אלף אלא אלפיים דולר, ולא הרוויח אלא הפסיד"

אז משהו כזה.

שנים כבר שאני מצטט את מאמרו של אותו סנאטור אמריקאי משנות השלושים: "אין אדם יכול להיות בשני מקומות בו זמנית, אלא אם כן הוא ציפור", מצטט כפי שנתקלתי בו באיזה ספר.

אלא שכאשר מצטטים דבר במרחבי הרשת העולמית, נתקפים בחרדה. מה באמת מקור המשפט? שמא שיבשתיהו? אולי בכלל הומצא על ידי מחבר אותו הספר, וייחוסו הוא פרי של אמריקנופוביה או שנאת סנאט? פתאום נעשה לא נוח לשלוף מן הארעי כאשר מי שיקרא אותן מחובר בו בזמן למאגר הידע האנושי.

אז הלכתי לבדוק אצל דודה ויקי. ומסתבר שנכון, הדברים נאמרו. אבל לא על ידי סנאטור אלא על ידי חבר פרלמנט, לא אמריקאי אלא אירי, לא בשנות השלושים אלא בשנות התשעים של המאה השמונה-עשרה, ולא כמעשה-מירי-רגב גרידא אלא כציטוט של מחזה קומי מאותה התקופה.

אז הגרסא שלי טובה יותר, כן. האם אוכל להמשיך לצטט ממנה באותה החופשיות, בלי לחוש במדקרות מצפוני? מסופקני. יותר מדי יש בי מן היקה.

הו, אינטרנט. איזה מן פיגוע בלב התרבות הנך.

מחירות לעבדות ובחזרה

באיחור אלגנטי, עיקרי השיעור שהעברתי לכיתה ז' לקראת פסח. כמה אמצעים רטוריים נשתמרו מהצורה המקורית. אף כי הלכתי והתרחקתי ממנה עם העמקתי אל תוך הכתיבה.

הבה נדבר על פסח. אבל לא על היציאה מעבדות לחירות. את זה כבר עשו הרבה. בואו ננסה לדבר על הצד השני של המטבע.

לגנות האינטרנטים

בני האדם לא נבראו שווים - זה ברור לכל מי שעיניו בראשו. יש גבוהים ונמוכים, בריאים וחולניים, יפים ומכוערים, טפשים וחכמים. (או בשיחדש התקין-פוליטית "הולמים יותר או פחות את השיח הפאלולוגוצנטרי").
מצד שני, חביב אדם שנברא בצלם. דתות האיחוד לימדו (ויורשותיהן הליברליות והסוציאליסטיות קיבלו) כי ערכם של בני האדם גדול מסכום יעילותם ומעפיל עליו. שלאדם יש ערך סגולי, ניצוץ אלוהי, שהוא למעלה מיכולת התפוקה וההשתלבות שלו. שבני האדם שווים, כן.
ואם נצמצם את נושא השיחה הנוכחי - קולם של כל בני האדם ראוי להשמע. לא כל בני האדם יודעים להתבטא באותה יעילות.
אלא שבפרא הדיגיטלי של אינטרנטים מתרחק צלם האדם ומצטמצם לכדי יכולת הביטוי שלו. לאפרטוס הלוגי והפולמוסי, ליכלתו להבין את תחושותיו ולנסח אותם, ליכולתו לאתר את הבקיעים בהגיון של יריבו ולתקוף אותם, ליכלתו לעשות "זינג!", להשאר על הסוס לאחר התקפה ולהשתמש בכוחו של יריבו כנגדו. לתעל בחן את ההמון המריע. מריע לספורטאים הטובים יותר, לבריונים הערמומיים יותר. אין שום חשיבות לפרט שהבריונות נתמכת על ידי מוח מיומן ולא שרירים מאומנים.

לגנות משקפי-שמש

בויכוח פייסבוק עלה מישהו עם הטיעון:
ואם עבור הצלת משפחת פוגל הי"ד נהרגו ביחד עם שני המחבלים שחוסלו רק שני אזרחים 'תמימים'? זה היה מוסרי? ואם ביחד איתם נהרגו 70 אזרחים 'תמימים'? ואם לא היה מדובר בילדי משפחת פוגל אלא בילדי או בילדי אחד מאיתנו המשתתפים פה בדיון ?האם הייתם מוכנים שיהרגו 70 ערבים 'תמימים' (כמו בקיביא) כדי שחיי ילדכם ינצלו? וחיי 700 ? האם זה מוסרי?
[סוף ציטוט]