לגנות חרבון בנשמה

רינאר השועל הוא גיבור של רומנסות ימי בינימיות. שועל פיאודלי מקסים, אלגורי רק למחצה, חוליית מעבר הכרחית בדרך מהאודיסיאה לבאגס באני, המערים תכופות על דודו המנוול, הרוזן והזאב איזנגרים. דיסני התכוונו להשתמש בחומר הזה לסרט, אבל הפרוייקט נגנז, ועיצוב הדמויות חזר אלינו ברובין הוד - רינאר כרובין הוד ואיזנגרים כשריף מנוטינגהם.

אני מצדי קראתי בילדותי תרגום עברי ונטול-כריכה של אחת מהגרסאות הספרותיות לזה שנכתבו במהלך המאה ה19, ופיתחתי חיבה עזה לדמות. כלומר, זה היה מינורי מספיק כדי שלא אזכור שום דבר ספציפי שקרה שם, אבל בהחלט משהו להחזיק לו פינה חמה ללב ולקוות להתקל בו בפעם הבאה שיצא לי לשוטט בממלכת הפיירי.

עד כאן הכל טוב. אלא שאז הגיע לב גרוסמן, מבקר ספרים ניו-יורקי שהחליט שהוא רוצה להכנס לכתיבת פנטזיה, אלא שעשה זאת בדרך ייחודית למדי וביקורתית במיוחד. בספרו הראשון, "הקוסמים", מגיע נער אמריקאי גאון שחייו ריקים ונטולי משמעות למקבילה של הוגוורטס ומגלה שגם החיים שם ריקים ונטולי משמעות. בחיפושו אחר משמעות הוא וכמה חבריו מגלים דרך להגיע למקבילה של נרניה - ואחרי שהם הופכים למלכיה ומושיעה - הם מגלים שגם החיים שם הם ריקים ונטולי משמעות. אז מילא. הכתיבה של הספר לא הייתה נטולת כישרון, עולם הקסם המתואר לא היה נטול תיאורים מעניינים, להארי פוטר נחשפתי בשלב מאוחר מכדי שזה יהיה מסלעי קיומי, והבעיטות בנרניה הם ממילא דבר שנוטים להתרגל אליו מוקדם. אמרתי לעצמי, נמשיך עוד ספר.

ב"מלך הקוסמים", הספר השני בסדרה האמורה של גרוסמן, מתוארת באחת משתי העלילות קבוצה של קוסמים מתיימרים המנסים ליצור קשר עם משהו קסום מן העבר, ומאחר והם יושבים בעמק הלואר, הם מחליטים ללכת על איקונה מקומית - רינאר השועל. משהו בי התעורר - הידד, חשבתי, אני הולך לפגוש חבר ישן שלא ראיתי כבר שנים ארוכות. מעניין מה קורה איתו. ותחושת הציפייה שלי התעוררה, ביחד עם ייחולי אל הפליאה. ממש כמו שקרה לפרוטגוניסט כאשר גילה שיוכל להגיע לפסידו-נרניה שלו.

זו צריכה הייתה להיות נורת אזהרה, אבל אני לא מאד קשוב לכאלה במהלך הקריאה, ולפיכך המשכתי לקרוא בהתלהבות. טו מייק לונג סטורי שורט - לקראת שיאו של הספר הטקס נערך, מצליח, רינאר השועל מגיע לוילה בה הם יושבים, רוצח באכזריות את כל חברי הקבוצה, למעט הגיבורה. אותה הוא אונס באכזריות. למה? ככה, כי זו הייתה גחמה שלו וביקום אין משמעות כלל. כי הוא מימי הביניים ומגלם דמות טריקסטר, ודמויות טריקסטר הן אכזריות מטיבן. סוף.

אז בקשה ממכם - אל תהיו לב גרוסמן, אין למה. נכון, אפשר להשתמש במקודש על מנת לזעזע, אבל לזעזוע הזה יש מחיר, ולפיכך צריכה להיות לו גם הצדקה. ההצדקה שניתנה פה הייתה גרועה ובנאלית - כן, אנחנו יודעים שימי הביניים לא הצטיינו באידיאולגיה הצמחונית שלהם, אבל מדובר בדמות מגניבה ואהובה של גיבור עממי ששרדה בתודעה במשך מאות שנים, לא ברוצח ואנס לגחמתו. ההתעקשות העקבית שלך על סירוס הקסם מהפליאה והתקווה שבו אינה מעשה הגון כלפי אנשים אותם אתה מזמין פנימה על ידי שידור סממנים של קסם, זה מעשה טורפני. ובנוגע למסר הכללי? ובכן, זה שאתה מתעקש לחרבן לאנשים בתוך הנשמה, לא באמת מוכיח שנשמות לא קיימות. אם כבר, נהפוך הוא.