לשבח הבועה

[המחשבה ישנה. העלתי על הכתב בעקבות הפיגוע בדיזנגוף, כי לאור נסיונות מתחדדים אצלי האף-על-פי-כנים]

תל-אביב זו עיר פוסט-ציונית, במובן החיובי ביותר, ה(פוסט-)ציוני ביותר של המילה. תל-אביב זה מה שקורה אחרי שהציונות (בתפיסתה ההרצליאנית) מנצחת.

שמה של תל-אביב הוקנה לה מן הערגה שבגולה, הארכיטקטורה והתכנון שלה יובאו בשלבים מהמערב. היא עצמה צמחה על קרקע ריקה מערבים ואת אלה שנתגלו כסמוכים אליה הצליחה לגרש או לביית. בתל-אביב קמה החברה היהודית-חילונית הנאורה שפניה אל אירופה, אשר הצליחה להכניס את הקצינים שלה אל הקסרקטין בתל-השומר ואת הדתיים - אל בתי הכנסת של בני-ברק, לא לבטל חלילה; אלה ואלה חלק מהמורשת ומנציחים אותה. אבל רחוק מהלב.

ניתן לטעון שבמידת מה הושג האידיאל הזה כבר לקראת שנות הארבעים. עיר מפלט יהודית, מרובה מעגלים וקהילות, עם שפה ותרבות עברית אבל צמאון למבקרים, אורח חיים בורגני ואידיאלים סוציאליסטיים, תבניות אירופאיות ומוטיבים לבנטיניים. אה, ומיקום גיאוגרפי.

הבועה התל-אביבית (שגיאוגרפית רחבה בהרבה מתל-אביב, כמובן) היא אותו מקום בישראל היהודית בה לא מתקיימת תודעה של ספר, של חיכוך יומיומי ואתגור של זכות היהודים לשבת בארץ ישראל. למעשה, החיכוך העיקרי של הבועה הוא עם הרעיון הציוני עצמו, כלומר, עם המציאות המתקיימת מחוצה לה. של הציונות החיה (הכוללת גם מודלים לא הרצליאניים) מול זו המכוננת.

חיכוך זה מוליד הן התפרצויות ריאקציה אולטרה-ציוניות כגון "האריות של הצל" או "אם תרצו" המחפשות לתגור את תגרת הציונות ולפיכך תרים בכל מקום אחר ערעורים עליה, הן ריאקציה אנטי-ציונית כזו הנלמדת ברוב-רובם של חוגי הרוח ובחברה באוניברסיטת תל-אביב המבקשת להחזיר את הגלגל אחורה ולקבל מחילה על מהלכי כינון הציונות (נישול הערבים, כור ההיתוך).

אני מתייחס לשניהן כריאקציונריות מאחר ושניהן נובעות מאותה מצוקה, מאחר ושניהן מוצאות כי הציונות - אשר באופן פורמלי נותרת האידיאולוגיה ההגמונית בחברה - אינה רלוונטית להווייתם. שניהן מתכחשות לתשתית הציונית עליה נשענת תל אביב ולכך שבניגוד לפרוייקטים אוטופיסטיים אחרים של תחילת המאה העשרים, הפרוייקט הזה היה פרוייקט מושג. שהושג. ואף אם ניתן לטעון עד היום נשען אותו הבסיס על קיומו של ספר ציוני רחב הנפרש על פני יתר הארץ, הרי שעיסוק ציוני בתל-אביב עצמה הוא לא רלוונטי באופן עמוק. הישיבה היהודית בארץ-ישראל נדמית בה כל כך נורמלית, שכל עמידה עליה או ערעור עליה נראים תלושים באותה המידה.

אז מה שעושים בה זה מריצים כל מני דברים אחרים. בין אם אומות סטארט-אפ, מצעדי גאווה או מחאות אוהלים. מתמודדים עם בעיות אחרות, פוסט-ציוניות, כמו לדוגמא עם ההבנה הפתאומית שעל אף שפנינו עדיין אל אירופה אחורינו בכל זאת אל אפריקה. אז היות ופורמלית הציונות היא עדיין הדבר החשוב ביותר במדינה, נוטים לפעמים פוליטיקאים לכנות גם את הדברים האלה 'ציונות' (כמו בסרטון המצחיק ההוא של המחנ"צ על 'מהי ציונות בעיני' או שם המפלגה עצמו), אבל בשביל זה הם הרי פוליטיקאים.

המעניין פה הוא כי מתוך עמדת חוסר-הרלוונטיות שלה, הבועה התל-אביבית טוענת לעמדת הנהגה כלל ישראלית. אני רואה בכך דבר חיובי בבסיסו. התקווה של הציונות היא להסתיים בהצלחה, ולא יהיה רע שהיא תדע מה עשוי לחכות לה אחר כך, אחרת נגזר עלינו להתבחבש בתהליכיה ללא מוצא כבקומוניזם. תל-אביב יכולה לתת לספק כמה כיוונים כאלה.

אבל לא את כולם. כמו שכתבתי בהתחלה, תל-אביב וגרורותיה הם מימוש נקי מאד של ציונות מזן מסויים, שתכנן בדיוק למה צריך לעשות סינקרטיזם ומה יש לשמור מחוץ לגדר. מה שנותר בחוץ הספיק להשתנות. הדתיים לא נשארו בבתי הכנסת, הערבים לא נשארו בנוף, יוצאי ארצות האסלאם ('מזרחים' בפי העדה האקדעמית-פרוגרעסיבית) לא קיבלו את כל הנחות היסוד שביקשו מהם ובכלל יצא שהסינקרטיזם לא תמיד זרם לכיוונים שכתבו בשבילו באודסה של שנות העשרה ובתל-אביב של שנות העשרים.

אז אם נסכם, עבור המנהלים שביננו: הבועה התל-אביבית איתנה ושונה ומנותקת וטוב לנו בכך, בעיני. יש לה גם השפעה חיובית, גם אם לא ישירה, על יתר המדינה, להוות מגדלור שיוביל אותה מן המאבק הציוני אל דברים מעניינים יותר (אין זאת לזלזל בממשותו של המאבק הציוני כיום, אלא שלפעמים ניתן לפתור דבר רק כאשר מונח לפניך הבא אחריו). רק שכדי לממש את השפעה הזו, צריכה תל-אביב לאמץ את ה'פוסט' שבה במלואו, ולהפסיק לעסוק בציונות - ל'טוב' ול'רע'.

יונה ועיר

בספר יונה אנו שומעים על אירוע שנראה היה בודאי נסי לכל דבר עבור שומעיו, מונומנטלי עד לכדי קומיות. הנה קמה לה נינוה העיר הגדולה, בירתה של האימפריה האשורית הנוראה שכילתה את ממלכת ישראל, אשר הכניסה את הג'נוסייד להיסטוריה כאסטרטגיית שלטון, עיר שידיה מלאו חמס ומדון - ומתהפכת תרתי משמע. כמו לנו מדי שנה ניתנת לה ארכה של ארבעים יום לשוב מדרכה הרעה, ומיד לשמע בשורה זו מאדם זר -  קם בית הדמים הזה והופך את לבו.

ראשית כל תמהיני - כיצד זה חוזרת עיר בתשובה? אנחנו מכירים כמובן קריאות לחשבון נפש ציבורי, אלא שבמרבית הקריאות האלה מקובל כי כל אחד מהשבים משתדל לחבוט על חזה חברו יותר מעל חזהו שלו, ומאחר וכך - כל אחד מצפה לקטרזיס שיתרחש במקום אחר וחשבונות נפש ציבוריים שכאלה נוטים להשנות ולהתמסד. כך לדוגמא ביום כיפור - הנה כבר ארבעים ושתיים שנה מלקה הציבוריות הישראלית את עצמה על חטא ההיבריס של מלחמת יום כיפור, ומעולם לא כשלו למצוא לה אשם חדש.

ספר יונה מספק לנו תיאור מעניין של תהליך תשובה ציבורית.
אנו יודעים כי נינוה היא עיר פושעת. גם ממקורות חיצוניים, וגם מנוסח הציווי המקורי אל יונה - קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה--וּקְרָא עָלֶיהָ:  כִּי-עָלְתָה רָעָתָם, לְפָנָי. אך המסר אינו מיועד להנהגה שלה. לא ניתן להקריב את המלך כדי להחזיר את המנדט השמימי - בעיר שחטאה, המלך לא יכול לשמש כאשם הבלעדי כפי שהש"ג אינו יכול לשמש ככזה. עם זאת, תפקידו מיוחד וחשוב - המנהיג פה משמש כחוליה הכרחית בשרשרת התשובה, מדובר במלך שגם קשוב לשטח ומולך על ידי עמו:
וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה, בֵּאלֹהִים; וַיִּקְרְאוּ-צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים, מִגְּדוֹלָם וְעַד-קְטַנָּם.  ו וַיִּגַּע הַדָּבָר, אֶל-מֶלֶךְ נִינְוֵה, וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ, וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו; וַיְכַס שַׂק, וַיֵּשֶׁב עַל-הָאֵפֶר
וגם מוליך אותם, ונותן לדברים תוקף של חוק, משנה את מהותה של העיר:
וַיַּזְעֵק, וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה, מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו, לֵאמֹר:  הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן, אַל-יִטְעֲמוּ מְאוּמָה--אַל-יִרְעוּ, וּמַיִם אַל-יִשְׁתּוּ

תהליך התשובה עצמו מתואר בפסוק ה', וכולל ארבע חלקים מובחנים:
שתיים בשלב ההכנה:
וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים, הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה - הוא שינוי אורחות חיים. נסיבות פיזיות שתולשות משגרת היום ומסמנות שינוי אמיתי.
וְיִקְרְאוּ אֶל-אֱלֹהִים, בְּחָזְקָה - הכרה בכך שיש מישהו לו חייבים לתת תשובה. מישהו שניצב מעל למלך.
ושתיים בשלב הביצוע:
וְיָשֻׁבוּ, אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה - תשובת הפרט.
וּמִן-הֶחָמָס, אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם - תשובת הכלל.

וכאן בעיני טמון מפתח. הקריאה לחשבון הנפש היא מלמעלה, אך זה כל מה שהיא ומלווה בדוגמא אישית. לפני שישובו אנשי נינוה מן החמס אשר בכפיהם (ואיזה תיאור מרתק זה - יעזבו אותו - וישובו), צריך כל אחד ואחד מהם לשוב מדרכו שלו, הרעה באופן עצמאי ובלתי תלוי. מלמעלה מגיעה הפקודה, כל אחד עושה את דרכו שלו אחורנית, אך כולם שבים מן החמס אשר בכפיהם המשותפות.

***

"טוב ויפה," יאמרו לי המוכיחים בשער. "אבל זה לא עונה על השאלה - איך מתניעים תהליך כזה? איך מגיעים אל המלך, ועוד מלך שקולו ישמע בעירו?"

ועל זה אין לי תשובה, אך עצם הפתאומיות של הדבר הזה, עצם הדלקה הזו שמתפשטת בשדה הקוצים של נינוה, מראה כי לכל אבן יש את הכח לנתץ את רגלי החימר של פסל "כוחי ועוצם ידי", לכל פרפר יש איזה סיכוי להניע טייפון בצדו השני של העולם.

ניטשה, אשר בנה את הגותו המשפיעה על רעיונות של התעלות מעבר למוסר, נשבר נפשית ואיבד את כך את תפקודו כאשר במהלך מסעו באיטליה ראה עגלון המצליף בסוסו באכזריות. הוא רץ לעצור את העגלון ולבכות על צווארו של הסוס עד אשר נעצר על ידי שני שוטרים על הפרת הסדר הציבורי.

אין אדם יודע את גלגלי שעוניו הפנימיים של אדם אחר - גם לא של חברה אחרת. איני חושב שתחומים כגון פסיכולוגיה או סוציולוגיה קירבו אותנו במשהו להבנה מעין זו, ואפילו נסבור כי כן - ודאי אין הדבר נכון מנקודת מבטו של הפרט המקבל את החלטותיו מתוך חוסר ידע. לעולם אינך יודע מה יצמיחו מילותינו ומעשינו במורד השנים, וכל אחד מאיתנו עשוי להיות יונה של ננוה כלשהי. אך בהעדר נבואה אישית עבור רבים מאיתנו, אין לנו אלא לאחוז במה שיש לנו - בין אם חוקים פסוקים או אינטואיצה המדגדגת לנבואה - ואז לעשות את חובתינו על הדרך בה אנו מבינים אותה, ולומר את כל האמת שבידינו.

ויונה עצמו? ובכן, נראה שאפשר לומר שהוא בטח לא טורטר לשווא. שדווקא הוא, על קולו, קומתו ופניו, היה המפתח הנחוץ עבור המהפכה הנינוואית - קשה לראות מנעול מורכב שכזה נפתח בארעי. וייתכן שגם סרבנותו הייתה נחוצה. אולי דווקא נינוה הייתה זקוקה לנביא שנראה כאילו שהרגע הקיא אותו דג, ושמתנבא מתוך שנאה וסלידה, מתנבא כמי שכפאו דג - אף אחד לא אוהב לקבל תוכחה ממי שנראה כנהנה מזה.

כמו שבלול, תמס יהלוך

בימים האחרונים מוצף הפייסבוק בחלזונות ובאנשים שמתנגדים להם.

לעומדים מהצד, שאינם בקיאים בנפתולי השיח ונזהרים שלא לדרוך בטעות במקום רגיש, קשה לפעמים להבין את פשר התופעה. כאחד הנמנים על אוכלוסייה זו, החלטתי לפנות אל הפעם האחרונה בו ארעה תופעה עונתית זו.

ואני מדבר כמובן על הפעם בה ארעו כל התופעות המעניינות באשר הן: המאה הי"ד.

קריאה בתורה: פרשת נח

הגמרא בפרט, אך ספרי קודש רבים בכלל, מדפיסים בסופו של כל דף גם את המילה הראשונה של הדף שאחריו, כך שלא יווצר הפסק בקריאה בעת הפיכת הדפים. לפעמים הוהגת ככה גם התורה,  אם לא בעימודה - אז בלשונה ממש.

פרשת נוח היא דוגמא בולטת. המבוא לסיפור נוח נמצא בפרשת בראשית אשר קודמת לה, והפרשה עצמה מסתיימת בהציגה את משפחת אברהם ונדודיהם. או, אם נדייק - משפחתו של אברם.

נראה לי שהדבר משרת מטרה דומה. הרש"י המפורסם מפרשת בראשית שואל מדוע מתחילה התורה בפרשת בראשית ולא בלך-לך. ככלות הכל גם הוא ידע כי התורה אינה ספר היסטוריה. היא ספר החוקים - הדת - של העם היהודי ועיקרה ודאי עוסק בו, וזה שעמים אחרים בחרו לאמץ אותו יחד עם תבנית העם שבו, זה כבר בעיה שלהם עניין אחר.

נדמה לי שהוספת החוליות הזו כדי לחבר את מה שניתן לחבר מבטאת עניין עקרוני. הכל קשור, אומרת התורה. בין הסיפורים החמים של הפרשה - המבול, מגדל בבל, ראשית אברהם, מחברות רשימות משפחתיות כדי שנזכור שלא מדובר באוסף של סיפורים חינוכיים, או חוקים ומשפטים, אלא במארג חי בו כל דבר דבר מצוי בתוך הקשר. כן, הקשר משפחתי.

המסע של אברהם, בפרשת 'לך לך' הוא לכאורה מסע היסוד העברי. חציית הנהר ונטישת בית אביו ו'כל העולם בעבר השני' במצוות קול הקורא לו. ואכן מדובר במעשה מייסד. אלא שלפני מסעו של אברהם מחרן היה מסע תרח מאור כשדים, גם הוא לארץ כנען, אלא שנקטע באמצע. לפני הצו הגדול לאברהם היו סיבות אחרות. אולי מדובר היה באבל? ברצון לצאת מהארץ שלקחה את בנו הרן שמת לפניו? לפני אברהם הזכור בשל מסירותו ופעולותיו, היה לנו פשוט אברם, שניתן לתרגם גם כפטריארך.

בל נשכח. כאשר צ'סטרטון מבקר את התנועות הנאו-פגאניות של תקופתו (ראשית המאה העשרים), הוא כותב כי אין בהם שום דבר פגאני, כל תפיסותיהם את האלוהי הן נצריות למשעי. הדבר היחיד במערב שמשמר בתוכו פגניות אותנטית, הוא כותב וממשיך, זו הנצרות.

דמויות אינן דמויות בפני עצמן. רעיונות הם לא מוצרים ארוזים וחתומים בסופר. סיפורים אינם יכולים להיות מחולקים לפרשות שעומדות בפני עצמם. ההצדקה היחידה לפרשת השבוע היא שהסיפור ממשיך בשבוע הבא. הסיפורים המייסדים ביותר בפרשות הראשונות - סיפור גן עדן והרצח, סיפור המבול, סיפור מגדל בבל, סיפור אברהם - מחוברים על ידי סחוס גניאולוגי דחוס, שמות על גבי שמות של אנשים שמעשי גבורתם לא נודעו לנו, אך נודעה לנו הווייתם. גדולתם של ארכפשד, חי, עבר ופלג הוא בקישור שהם מייצרים, בעדותם החרישית כי אף אדם אינו אי.

נראה לי שזו גם עדותם של הפרשיות הראשונות. רש"י משיב לשאלתו על נחיצותה של פרשת נוח, בכך כי רוצה הכתוב להעיד על זכותו של הבורא על בריאתו, ובכך להעניק תוקף משפטי קנייני להבטחותיו בהמשך. תשובה הקוסמת לי יותר לגבי נחיצותן של פרשיות אלה נמצאת בסנהדרין ד', שם מוסבר הצורך הזה כמכוון בין היתר לשלום הבריות: "שלא יאמר אדם לחבירו: אבא גדול מאביך". להראותך כולם קשורים. אף עם אינו אי גם כן. אברהם הוא אמנם אבינו הקדום, אך הוא גם אביהם של בני ישמעאל, ושל עמלק גם כן. אך יתרה מכך, גם תרח הוא אבינו הקדום, ונחור. ונוח.

הנאה ביותר לתפקיד זה היא התורה עצמה. התורה, המשלבת בתוכה לשונות רבים מספור השלובים יחדיו על מנת לזמר את התפתחות הרעיונות על אותם דברים עצמם, התורה - שמשמת זירת היאבקות על הרעיונות, שבין הגבולות התחומים על ידי סיפוריה ומשפטיה מתכתב כל דור ודור עם כל הדורות שקדמו לו על הדברים החשובים, על משפחות ועל חוקים ועל האל, שכל דור חש צורך להשאיר כמנחה לשוליה את הערותיו.
התורה היא אחד מהטקסטים הקדומים בעולם, וכנראה המכובד שבהם בין משפחות האדם. צירוף זה, המטריף כבר מספר מאות את רוחם של נאורים, הגיוני וחשוב. בל נחשוב שאנחנו עומדים לבדנו ומעל כולם, בל נשכח את התולדות של הדברים, את תקפותם לכל דור ואת התגלגלותם עד אלינו, או, כשמו היווני של ספר בראשית, הגנזיס.

כך דלעתי יש ללמוד וללמד אותה*. מחוברת. עם מקום של כבוד לחיפוש המקורות הקדמונים, הניתוח הטקסטואלי וההשוואתי מחד, ומקום של כבוד לפרשנות המסורתית של כל הדורות מאידך. כזו שמוצבת ארצה וראשה מגיע לשמים. או להפך.

*אף כי לא בגילאי היסודי והחטיבה. שם מוטב להתמקד בפשט והבנת הנקרא.

[הסדרה מוקדשת לעילוי נשמת חברי רומן באמבייב ז"ל]

פרשת בראשית: האליבי של וולטר וייט

הנושא של כנס 'מאורות' הקרוב הוא 'מלחמה לנצח?', ובעקבות פרשת השבוע באתי מזה להרהר מעט בראשיתה של זו.

המלחמה תופסת אותנו מוקדם, רק פסוקים ספורים מדעת טוב ורע. זהו למעשה הקשר האנושי השני המוצג בתורה - מיד לאחר האהבה המקלקלת את השורה והמסיתה מדרך האמת, באה לנו הקנאה והתחרותיות אשר מובילות לידי רצח. שבר יסודי מונח פה לפתחנו - פאזל משולש שאינו מגיע לכדי הרכבה, אשר מצוקתו משם רק תלך ותגבר. החיבור והקשב בין האנשים מביא אותם לניתוק מן החוק השמימי (בגן עדן ובהמשך גם במגדל בבל), בעוד נסיונם להתקרב לשמים מביא אותם לניתוק טראגי ונפשע איש מאחיו.

קין והבל הם ראשיתו של שבר נוסף, אשר מלווה אותנו לאורך כל ספר בראשית ובמשך רוב ההיסטוריה האנושית. ייתכן ואלה האקורדים האחרונים שלו אותם אנו שומעים כעת מן ההפגנות בנגב, ייתכן גם כי כדברי ההיסטוריון הדגול אבן-ח'לדון, מדובר בקונפליקט נצחי שיסודו בטבען של חברות האדם. זהו הקונפליקט שבין יושבי הקבע לבין הנוודים, בין עובדי האדמה לרועי הצאן. אפיונים אלה לדמויות הפועלות ניתנים מיד לאחר שמותיהם, אך גם בשמותיהם משתקף הדבר. כל כולו של קין הוא האחיזה, הקניין, בניגוד להבל הנע ברוח, שאין בו קבוע.
ההמשך של המפגש הראשון הזה ידוע היטב. קין רוצח את הבל. יושב הקבע מקנא בקרבתו של הנווד אל השמים וחפץ לקחת אותם ממנו. אך התורה לא תניח לסיפור האישי להיות משל פשטני על יחסי אוכלוסיות, לא מניחה לנו לשכוח את הפרט.
קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה.  וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ

קין נענש מן המקום בו חטא. בסיסו נלקח ממנו, אותה האדמה אותה הוא עובד, האדמה אשר מאחוריה הוא מחביא את מעשה הרצח, שוב אינו נשמעת לו. כך גם נלקחת ממנו גם הצדקתו הרעיונית. הרי הוא הוזהר על כך מקודם, הוזהר במפורש.
הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ
הנסיבות לא משנות, אומר הקדוש ברוך הוא. אין זה משנה אם זה הלך לך ואתה עמוד של יציבות המנסה לסלק את הכאוס מחצרך, או שמא לא הלך לך דווקא ואתה אוכלוסיה מוחלשת הנאבקת על זהותה - החטא הרובץ בפתח הוא אותו החטא והוא משתוקק לך, דווקא לך כפרט. כאשר אתה רוצח, אל תאמר שהיה זה כדי להתקרב לשמים, אל תספר שזה נעשה כהגנה מונעת על אורח החיים שלך. התירוצים החיצוניים הם רק תירוצים. מה שרובץ לפתח הוא עדיין חטאת, והשליטה עליו עומדת ומצויה רק בידיך, לא בידי הנסיבות. הצדקות היסטוריות על כוחות חברתיים יהיו לחוד. באשר לפשע, אתה זה שפושע, וככזה - אתה לא ראוי לדבר עליו ביקשת להגן*.

לכן, אגב, מתועב בעיני סיומה של הסדרה 'שובר שורות' (וכל מי שמעוניין בהפתעה מסיום זה יכול לדלג לתחילת הפסקה הבאה). וולטר ווייט, הפושע המתדרדר שגונה לכאורה על ידי הסדרה, מנצח שם ניצחון מוסרי מוחלט. הוא אמנם מאבד את חייו (שהיו חשובים בעיניו כקליפת השום, שכל מעשיו נעשו מתוך תפיסתו אותם כהפקר), אך מצליח לנקום את נקמתו, לזכות בהערצה מכל הסביבה על כוחו ולהשאיר למשפחתו את אותו הכסף שיסדר אותה לאחר מותו. הסדרה מצקצקת על מעשיו של ווייט, אך מאשרת את החלטותיו בתוך ההקשר הקשה של הקפיטליזם התחרותי וכן הלאה. היא שופטת אותו כבן תקופתו וכמוצלח בלהיות כזה, ובכך היא שופטת את התקופה ולא את מעשיו.

המקרא לא עושה כך, נהפוך הוא. הכוחות החברתיים לא נבלמים בגלל החטא. קין מגורש מהאדמה, אך דרכו נשארת. רעיון העיר מתגשם  בבנו חנוך, ממש בדומה לדוד אשר כובש ורוצח בדרכו ללקיחת ירושלים, ועל כן נדחה מפניו בית המקדש ומתגשם בבנו בלבד. המטרה לא נפסלת בגלל הפשעים שנעשים למענה. אך הפושע למענה מנוע מלבוא אליה.
הכוחות הגדולים של ההיסטוריה מתקיימים, המתח והמאבק לא ילכו לשום מקום, אך על הבודדים החיים בשטח מוטל להכריע במעשיהם אם יוכרע המתח במריבה והתפצלות נוסח קין והבל, או בחיזור והשלמה המלווים את המריבות אצל האבות והאימהות - גם הם המשך לדיאלוג מתמשך בין אנשי המרעה לאנשי האדמה, מראים לנו מודל אחר של משפחה, שניתן לקיים גם במעט דמים. מתוך דיאלוג זה ראשיתו של עם ישראל, אשר יצא זה עתה מזכרון הארעיות של הסוכות אל שגרת הבטון. עמנו יצאו אף האושפיזין - אברהם ויעקב הנוודים, יצחק ויוסף תושבי הקבע, משה שיצא מגדול הארמונות אל גדול הנידודים, הרועה דוד כובש הערים, ושלמה שבנה אותן.

המתח והמאבק בחברה קיימים, הם נולדו עוד לפני שנולדה החברה כפי שאנו מדמיינים אותה כיום. הם נולדו במשפחה. אלא שכל משפחה או חברה בוחרת גם באלה כלים לנהל מאבקים אלה - אם כיריבים עקרוניים או כבני משפחה שנגזר עליהם להתקיים יחד, והאחריות שהם ישאו על כך, אומר המקרא בפרשה הראשונה, תהיה אישית, לא קבוצתית.

*ידוע לי שרוב הפרשנים המסורתיים פירשו צירוף זה כשני משפטי תנאי ("אם תיטיב - שאת, ואם לא תיטיב - ...) ולא משפט תנאי אחד. ואף על פי כן נראה לי שתפיסתו כמשפט תנאי בודד מתיישבת טוב יותר עם הטקסט.

[הסדרה מוקדשת לעילוי נשמת חברי רומן באמבאייב ז"ל]

קידוש בשוודיה

באפריל השנה השתתפתי בכנס של תיאוריית משחקי תפקידים חיים בשוודיה. כיאה לפורום מאד נאור הניצב בקווי החזית של הקדמה, המארגנים הציבו במסדרון לוח של check your privellege. אנשים רשמו פריוולגיות שלהם על הלוח כדי שיהיו מודעים אליהם וישתקו, וכל מי שהזדהה עם אחת מהרשומות הוסיף לידה קו.
כך הלכה ותפחה לה הרשימה, מייצרת לה איזו מן מטריצה של מה שנחשב בעיני אנשי הצפון להיררכיה החברתית של הדיכויים. "לבן", "זכר", "אתאיסט", "בריא", "גבוה", "דובר שוודית", "אקדמאי" ועוד כהנה.
ניגשתי ורשמתי "יהודי". אנשים הסתכלו על זה בתמיהה, מישהו צחק "הבנתי את הקטע", אמר.

לא היה קטע, ובדיעבד הצטערתי על כך. אילוא היה קטע, הייתי ממשיך.
אני סובל מכאבי לילה כרוניים - ולכן יש לי את הפריוולגיה להשלים סדרות ולצפות בזריחות.
הוריי התגרשו בינקותי - ולכן יש לי את הפריוולגיה של חמישה אחאים.
ראייתי גרועה - לכן יש לי את הפריוולגיה להגנה קבועה של עיני מחול ומרוח.
אני נמוך - ולכן יש לי פריוולגיה של קרבה יתרה לקרקע.
אני יהודי ולכן אני זר - לכן יש לי את הפריוולגיה להסתכל על קרקסיהם מהצד, לכן איני נתין של מלכיהם העירומים.
אני יהודי ולכן אנשים רוצים במותי - לכן חבריי יקרים יותר, מה שבהחלט פריוולגיה.

אבל הפריוולגיה האמיתית ביהדותי שם נתבררה לי מאוחר יותר. אגיע אליה בסוף.

נכנסתי אל סקנדינביה לעשרה ימים שהם שתי שבתות חמוש בשני בקבוקי יין. אחד מהם היה בדעתי להעניק למארחיי בבית חב"ד של קופנהגן בשבת הראשונה, אך מאחר ובהיותם חב"ד הם מקדשים אך על וודקה ומיץ ענבים הסתפקתי בקומיקס של שי צ'רקה כשי לילדים, בעוד שאת בקבוק היין העודף הענקתי לג'יימס ווליס, אבי משחק המינכהאוזן וonce upon a time, ברגע שהגעתי לכנס ולמדתי שהוא נמצא שם "בשם של כל החובבים של המשחקים שלך בישראל". אני מקווה שיתר חובבי משחקיו פה אינם מוחים על שימוש זה בשמם.
הוא הודה לי מאד. "אני שמח לשמוע שמינכהאוזן פופולארי בישראל", אמר, "אתה יודע, יש לי גם חברים חסידים בלונדון שאומרים שהמשחק מאד פופלארי אצלם". אני אמנם יכול בהחלט להאמין, אך חושב שחסידות מינכהאוזן זה לגמרי דבר שמחכה להתרחש.

לפני חודש, וכאן אני שב ונסחף אל יהודים ואל פריבלגיות, כתב האיש בפייסבוק איזו שנינות על ישראל ועל עזה. שנינות מהזן הבריטי. כלומר, עויינת במידה אבל בטעם טוב, מה שלגיטימי. אלא שעל הסטטוס שלו התיישבו עוד כמה שוחרי שלום אירופאים ואני הגבתי, למרות שיפוטי הטוב, וכמובן שנקלעתי למה שקוראים לו בטעות באינטרנט - וויכוח.
הסופה האנטי-ציונית הייתה זריזה ואינטנסיבית ואני התעלמתי ממה וניסיתי לקבוע את חוקי הדיון. זה התברר כמהלך ההגיוני, כי אז גיליתי אותם. "אני לא מאמין לדברים שאתה אומר" כתב לי הבחור הנאור, עורך ראשי של איזה מגזין משחקי מחשב, "מאחר ואתה לא אובייקטיבי. קודם תודה בפשעי המלחמה של ישראל, ואז אני אוכל לקחת איתך ברצינות". שאלתי אותו אם גם הוא צריך להיות אובייקטיבי. כתבו לי שלא - הצד הפלסטיני הוא החלש והמדוכא, ולכן יש עליו ועל דובריו להיות סובייקטיביים ולהתבטא כאוות נפשם. חתכתי את הוויכוח בכתבי שאין לי עניין לנהל כאלה בעומדי על הברכיים ושלחתי לג'יימס הודעה פרטית בה שאלתיו לדעתו על הצבת הכלל הזה בפני. זה שיש אנטישמיים בפייסבוק זה מילא, אבל פה, בכל זאת - בצענו פת ביחד.
הוא הגיב לי אחרי יום. "בימים אלה אני מנהל את המדיה החברתית שלי דרך טוויטר" כתב. "פייסבוק הוא זירה משנית מבחינתי". תגובה מאד בריטית, נדמה לי. ובטעם לא רע.

אבל נחזור לשבדיה שלנו.
קידשתי בין הסבבים. ארוחת הערב נפלה באופן מאד גבולי הלכתית, וייתכן שהקדמתי מעט את מועד הכנסת השבת שם. נו, לבי היה במזרח, אז כיוונתי אליו. שותפיי לקידוש היו בעיקר אמריקאים - בחורה בשם שושנה שאומצה וגודלה על ידי חרדים בברוקלין והתלהבה לאפשרות ליידישקייט, ויתר המשלחת מהעולם החדש שהיידישקייט הוא ממילא חלק מתרבותה.
אלא שהזמן להשלמת הסעודה היה קצר למדי ואני רציתי להפטר מתכולת הבקבוק על הדרך הטובה ביותר. אי אפשר להאשים את באי קנוטפונקט בהמנעות מאלכוהול, אלא שהארוחה התקיימה לפני שעת פתיחת הבקבוקים ואבדן העשתונות האוניברסלית. המשתתפים גמעו מעט, ואני עברתי בין השולחנות והצעתי מהיין המקודש.
היה זה צו המקרה שבשולחן השני אליו ניגשתי ישבו כמה ערביי א"י חביבים. ניגשתי אליהם בהתלהבות יתרה. "אהלן, רוצים יין מהבית?"
זה הזמן לספר כי לנורווגים יש משרד לפיתוח וקידום מדינות מפגרות עם שם תקין יותר פוליטית שאיני זוכר כעת. כך קרה שלפני כמה שנים הונהג משרד זה על ידי שחקן תפקידים, ושהנורבגים החליטו שאחת מהדרכים המבטיחות לקדם מדינות מפגרות היא על ידי הכנסת משחקי תפקידים בהם. ככלות הכל - פיתוח אמפטיה, דמיון, חברה אזרחית וכל זה.
המדינות המפגרות שנבחרו לפיתוח חברה אזרחית בהם היו בלארוס ופלסטין. אך בעוד שהלארפרים של בלארוס, אשר שיחקו שם בהצלחה מאז ראשית שנות התשעים, סתם שמחו לתוספת תקציב, בפלסטין גם את זה צריך היה להמציא מאפס.
מה שיצר ניסוי מעניין, ששמח הייתי לחזות בתוצאותיו. בדרך כלל כיוון ההתפתחות הוא ברור. ראשית יש טולקין, אחר כך קמה סביבו תרבות של חובבים הרוצים להתנסות בעולמו ולחיות אותו, אחר כך מופיעים אנשים שלובשים וילונות צבעוניים ומתרוצצים ביער תוך השמעת קולות הירואיים, ורק אחר כך, בשלב מאוחר הרבה יותר, קמים המעמיקים והאקדמאיים אשר מחליטים לייצר לארפים פסיכולוגיסטיים מורכבים למטרות הנדסה חברתית ויתר תיקון עולם. למרבה הצער, שר הטבעות תורגם לערבית רק ב2004, בעקבות הסרטים, ועד כמה שידוע לי - טרם צמחה לו עדת מעריצים של ממש. אני חושב שרמאללה זה המקום היחיד אליו הורדו הלארפים מלמעלה וסקרן לראות אם דבר כזה יכול לתפוס בלי השלב ההרואי, ואנה ילך בלעדיו.
אז אותם ערביי ארץ ישראל נראו לי כאנשים נחמדים מאד. פלסטינים מקצועיים, בוגרי אוניברסיטאות באנגליה ובפינלנד עם אנגלית טובה משמעותית משלי שגויסו בשלב מסויים להיות מארגני לארפים ובהחלט נראה היה שהם מוכשרים למלאכה ונהנים ממנה. כמה וכמה משחקים נערכו ברמאללה, ולפני שנה נערך גם משחק גומלין בפינלנד - משחק על חיים תחת כיבוש שהיה שיחת היום. ראשית נראה היה לי שמדובר במשחק פרופוגנדה גס למדי, אבל משקראתי את ספר החומרים למשחק שנתפרסם לאחרונה, התחוור לי שיש לו איכויות נוספות.
מהתרשמות נראה היה לי כי על אף שקו המפלגה של הערבים במקום היה בעיקר התעלמות וסירוב, לא תמיד הם ששו לקיים אותו ואף סקרנים פה ושם. אלא שבמקרים המסויימים עומדת החובה מעל לכל. לא חשבתי על זה כאשר התחלתי בחלוקת היין, ונראה היה כי הם הופתעו מאד מההצעה שלי.
מוחמד הציל את המצב. "אני לא שותה יין", שיקר. "אסור לי". בדיעבד, נראה שהשקר שימח אותי. כשאנשים מסתכלים זה לזה בעיניים, חרמות אידיאולוגיים הם תירוץ מביש הרבה יותר ממנהג אבות, גם אם אינו נשמר. אם יש איזה אות לשפיות, הריהו זה.

זמני דחק בי, והייתי סקרן להגיע לפרזנטציה של המשלחת הרוסית על תבנית-אב לפיתוח לארפים עבור מערכת החינוך שלהם. בכלל, הסלאבים נראו לי כחלק השפוי ביותר בכנס, ממוקדי מטרה ושואפים לומר משהו בקשר אליה. כך שחטפתי את שליש בקבוק היין שנותר ויצאתי אל הכנסייה.

כן. הכנס התקיים בכפר שבדי מזוייף, כלומר, דבר מה שנראה כמו כפר ונועד לכנסים. היה מאד פסטורלי, מאד קר בלילות, נחלים דקורטיביים עם גשרים מעליהם וכנסייה לותרנית. אני לא בטוח אם מדובר בצורך ממשי עבור קהל הכנסים המקומי, אך זה שלנו לא הפגין צורך בכנסייה ייעודית והשתמש בה כאולם נוסף.
ידוע, אני יהודי גרוע למדי, אף כי את הפרשנות המקיפה ליין נסך איני מקיים מסיבות אידיאולוגיות. כאשר התיישבתי עם בקבוק הקידוש מתחת לצלב חמקה במוחי השאלה האם מדובר ביין נסך הפוך במקרה הזה, כאשר יין קידוש פולש אל כנסיה שוממה, אך לא ראיתי טעם לעשות עמה משהו. מלכתחילה המצב היה בעייתי מאד מבחינה הלכתית - אך היו אלה בחירות מודעות שלי שהובילו אותי אליו. לכאורה הייתי מוקף במאות גויים של שבת, אך מלכתחילה באתי לעשות את השבת איתם, ללמוד וללמד. מאחר ואצלם התארחתי, ועמם סעדתי (על טהרת הטבעונות) להפריד אותם לקטגוריה אחרת לצרכי השבת הזו נראה היה לי סותר רוח של ההלכה.
בקיצור, ההלכה מאתגרת אותי, ואני עושה כל מאמץ לאתגר אותה חזרה. נראה כי אלה שתיים מהסיבות העיקריות לכך שאני איתה.

אבל כנראה שיש עוד. במהלך הכנס שלושה אנשים פנו אלי בנפרד כדי להודות לי. שתי בחורות ובחור. מהולנד, מגרמניה ונדמה לי שליטא.
"כל הכבוד לך", אמרו "שאתה עושה פה את הדברים הדתיים האלה שלך. קידוש ותפילות וציטוטים מהתלמוד ומהחסידות לדיונים על המשחקים. זו... אווירה מאד ספציפית פה. ככה פשוט יצא שאנחנו נוצרים מאמינים, והאווירה פה לא ממש מניחה לבטא את זה. יסתכלו עלינו מאד עקום. טוב לפחות שיש אותך בסביבה. זה משחרר".
אז אשריי על הפריוולגיה. ברוך שלא עשני גוי. אני אמנם גויופיל מושבע, אבל תכלס - ככה יותר מעניין.

לגנות דרקונים

נראה שהסדרה "פארגו", ממש כמו "האמן ומרגריטה", עוסקת בתגובת האדם נוכח המפגש עם הדמוני. כמו האמן ומרגריטה מזומן לו השטני אל תוך העולם על מנת לשמש כתער אכזר המפריד בין אותם אנשים אשר ניחנו בהכרת הטוב כמניע עצמאי לבין "אנשים נחמדים", אלה שרק הפחד מעונש מונע מהם לחטוא. "לסטר?" אומר מפקח המשטרה הרפה "לסטר בחיים לא יפגע בזבוב".

אלא שבניגוד לוולנד אשר מגלם אך את מידת הדין (לאחר שמידת החסד גלתה מבריה"מ ע"י מסך הברזל של האתאיזם המדעי) אשר הפיתוים שהוא מציב לפני אנשי מוסקבה הם רק בגדר תחקור אקטיבי של תובע אכזרי וחסר-פניות, לורן מאלוו מייצג שטן ימי-ביניימי יותר, נחש מדיח ומשחית שעושה רע על מנת לעשות רע, שזורע ארס פשוט מאחר וזה טבעו, בלי להתעניין בחורבן שיצמח ממנו. כל מעבר שלו בחיי האדם הוא שיר הלל לפריקת עול, להעדר מוחלט של תוצאות מהתבוששות בתוך יצר הרע. קיומו בעולם הזה מתבסס על רשותם של אלה שבהתמודדותם עם יצר הרע מודאגים אך ורק מהתוצאות.

(כאן מתחילים ספוילרים ממשיים לעלילת "פארגו" אשר ימשכו מספר פסקאות)

בניגוד ליצירות אחרות אשר עניינן בהדרדרות מוסרית, שלעתים קרובות מעמידות פנים כנזעקות נוכח החורבן המוסרי אך למעשה מפארות אותו ("שובר שורות" היא דוגמא מדוייקת לזה), ייחודה של "פארגו" היא שזו מציבה מול השטן לא רק את הפאוסט העלוב שכורת את העסקה עמו - תמימותו ששרדה עד גיל ארבעים תמורת פטור מההשלכות של יצריו האפלים, אלא גם את שומרי הסף, משרתים של הקהילה אשר חובתם הלא-אישית גוברת על כל חשש מההשלכות למילוי החובה. 

הדרקון ממלא את חובתו בסיפור. צלו רווי הדם מראה בבהירות הן את העלייה של עובדי הציבור אל מעמדם הנשגב (ובמיוחד של גאס, אשר בתו מעלה אותו על דרך הישר של ההתעלמות מההשלכות, מחזקת אותו בתפקידו אשר נח עליו מקרי וכפוי, ודוחפת אותו לכפר על חטאו הראשון) והן את השקיעה של החוטא. מבחינת "ראה נתתי לפניך היום, את-החיים ואת-הטוב, ואת-המוות, ואת-הרע".

 

בסופה של הדרך, שני הצדדים מקבלים את ההזדמנות שלהם להתייצב מול הדרקון, ולחשוף בעמידתם זו את חוקי הטבע הבסיסיים ביותר לעינהם של הצופים. מי שהורג את הדרקון בשל גאווה וקנאה הופך להיות לדרקון הניצוד, מי שהורג את הדרקון על מנת להגן על עירו, הופך לגיבור, ומטה המשפט בידיו.

ואכן, כך קורה. הגיבורים זוכים לבטחון של המשפחה ולהמשך שמם. רשעות הרשע נחשפת כאשר תיק הנשמות של השטן מגיע לידי המשטרה ואותו הרשע מוקע מהמין האנושי וצולל ישירות אל השאול, כדרך הוגו בסקרוויל לפניו.

(כאן הם הסתיימו)

הבעתי כבר את דעתי על החלוקה המתועבת שעושים פוצי "הארץ" וסייעניהם של מוצרי התרבות לתרבות גבוהה ונמוכה. אמנם ברור כי בפועל נעשית האבחנה על מנת להפריד בין רגשותיהם הנעלים של האנשים החושבים כותבי "הארץ" לאלה של האספסוף דלת העם, אך עדיין - חלק ניכר מהסלידה שלי כלפי אותה חלוקה, באה מההצדקה שקראתי לה באותו עיתון. איני זוכר אם היא נכתבה בידי יצחק לאור או מנוול אחר, אבל עיקר הדברים עסקו בכך שתרבות נמוכה מבססת את הנחות היסוד של צרכנה, בעוד שתרבות גבוהה מערערת אותן.
 

אין בזוי בעיני מזה. מרוח המרד הממוסדת והמעונבת שנושבת במסדרונות הנאורים. מחתרנות מתמדת כאידיאולוגיה. מיום שעמדתי על דעתי נדמה לי כי כל דקונסטרוקציה שלא לצורך רקונסטרוקציה היא מבחינת מעשה הרוסטרטס. עבד כי ימלוך. טרור שיכור מכוחו.

אבל עדת המאמינים לכפירה הזו גדולה. לכן יש לברך על כמה סדרות שיצאו לאחרונה (ואוסיף אל "פארגו" גם את "בלש אמיתי") שעל איכותן המקצועית ועומק רבדיהן קשה לערער, אשר דואגות להזכיר לנו את האמיתות הבסיסיות של הכאוסקמפף, את זה שהרבה לפני שהומצאה המשטרה מחדש ככוח דיכוי על ידי המיתולוגיה המרקסיסטית, שימשה ככוח המשם חוק ושומר עליו, אותו החוק שיכול לבדו להעניק את החירות החיה.

"אגדות נחוצות לנו", חוזר ומספר צ'סטרטון "לא כדי לספר לנו שיש דרקונים". כל ילד יודע שיש דרקונים. "אגדות נחוצות כדי לספר לנו שדרקונים אפשר להביס". טוב להזכר בזה, וחובה לספר על כך מחדש כל דור ודור, פן יכלו הדורות. "החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת, בחיים--למען תחיה, אתה וזרעך".

ושימותו המרשעות.