במחוזות של צה"ל בהם שהיתי, נהוג היה לשחק "הגמד והענק" לפני פורים. מאחר
ואני הוא אני, חשתי צורך לספק בסיס תיאורטי היסטורי לעניין תמוה זה. ואפילו
פעמיים.
הגמד והענק. סקירה קצרה. מוגש כשירות לציבור. טייק 1
מקורו של משחק הילדים והמשרדים המשעשע הידוע בשם "הגמד והענק", הוא בקהילות איטליה של המאה ה-14, עת השתוללה מגיפת המוות השחור בכל אירופה, קוטלת כשליש מכלל האוכלוסיה. בתקופה זו של חשש ואימה, מקובל היה שניתן להנצל ממות, כאשר נתון אתה להגנתו של מי שכבר מת, בייחוד מות קדושים.
תחילה הסתמך המנהג על האיגרת אל הקורינתיים פרק י"ח שם נאמר -"לי המוות ולי החיים, מעבר לסף אדע לב אדם, וחנון אחוננו", ודחף מאות אנשים לחפש את הגנת ישו והקדושים. לאחר מכן, החל מאבק על שארי הקדושים, ובו פרץ ההמון הוונציאני אל כנסיית הבשורה הקדושה ופירק את גופתיהם של פרמיתיוס ואולקאנוס לחתיכות אשר נשמרו כקמיעים. בוניפיצי מפירנצה, הכרוניקאי המפורסם, מדווח כי "ופרץ העם למקום קודשו משל היה ארבה סרציני, ויפשוט בקול כאש בשדה קוצים, וגם את לחם הקודש לא כיבד. ומנהיגם דולצ'ה דה אנאריאו, איש עברי מומר צעק בבשר זה ניגאל, זה לחם הקודש". המנהג הנואש הזה פשט בחצי האי האפניני כולו, עד כי תוך שבועיים ניכר כבר מחסור של ממש בגופות אוטנטיות של קדושים.
אי אז החלו האיטלקים לחפש הגנה גם בבשרם של מתים אחרים. הנקרופוליס המפורסם של רומא נחפר מחדש, אחוזות הקבר שבו נשדדו, והמתים חולקו בין שועי העיר - בכללם מרבית הכמורה הרמה, שלא שהתה באביניון (קיים גינוי מהאפיפיור למנהג, אך זה כנראה יצא רק עשור לאחר מכן). פשוטי העם נאלצו לצאת ולחפש תלי קבורה קדומים יותר, של השבטים הלטינים והאטרוסקים הראשונים. הגופות שנמצאו שם היו נמוכים מצאצאיהם בעלי דם גרמניה, ועל שם תליהם היחודיים נקראו צוורגן - גמדים.
כך התקבע מנהג שמתנותיהם של הגמדים מגנים על אוחזם מפני מוות ומגיפה, וכבר בשנת 1456, מתועד ע"י כרוניקאי אלמוני כי בפסטיבל הגדול של ונציה "נהוג כי יעמוד אחד מקפודי הראש הגמדים, ויהא כצוורג המחלק מתנות הדוצ'ה לכל עובר ועובר, זכר למגיפה וגאולתה". נראה כי כך נהוג היה במשך חמישים שנה לפחות, וגמד בן העיר היה מחלק מני מתיקה ל"ענקים" העומדים סביבו, עד הרעב של 1507, שבה, במהלך פסטיבל בגנואה, נקרע לגזרים גמד מקומי בשם אסקו ויטאטי, כמחאה חברתית על כך שסעיף המתנות לא עבר בתקציב. על פי מכתב של מרטין לותר עשור מאוחר יותר, אף בחצר האפיפיורית של בית בורג'ה, נהוג היה לקרוע גמדים לחתיכות. בחבורות הקונדיטיירי, עת נזקקו לתוספת דחופה של מזל, נהוג היה להטיל פור כדי לאתר את ה"גמד" הסמלי (שכן גמדים של ממש לא היו נפוצים בקרב אותן חבורות של שכירי החרב) - נראה שמשם הגיע עיקרון אי הוודאות והגרלה.
לאחר אירועים אלה בוטל המנהג ונרדף, וכל אזכור של גמדים או "ענקים", הוביל לחקירה בלשכה הקדושה. נראה כי בערך אז אומץ ע"י הקהילה היהודית ברומא, כמחאה תרבותית, כפי שניתן ללמוד משו"ת "דעת קדושים" של הרב יחיאל סקרמנטי: "והיה כי תיגזר גזירה זו על שארית הפליטה, כי לא יוכל עד לכלותו, ויפנה העם לרבש"ע בצום ובתפילה. ותאמר בת קול קחו לכם את אשר קצה נפשם בו, וקרבוהו לפני המלך הגדול וחמתו הגדולה, כי לא כלה תיכלו, רק בקצה המרעה תפשוט השלהבת, וכל העדה תיגזר לחיים".
ואכן, עד היום נהוג ומקובל משחק משעשע זה בחג הפסטיבלי של קהילות ישראל.
הגמד והענק. סקירה קצרה. מוגש כשירות לציבור. טייק 2
שורשיו של המשחק פופולארי זה, הנהוג בכל כיתות ג' ולשכות צה"ל, נעוצים בקהילה היהודית של המבורג במאה ה18, במנהגים אשר היו נהוגים בבית הסחר של האחים יהויכין (יושקה) ודוד פישר.
הימים היו ימי השפל הכלכלי שבעקבות מלחמת הירושה הספרדית, כאשר דרכי הסחר מערבה נחסמו לפתע בגלל נטייתם של בית בורבון לבכר את השווקים של העולם החדש והאישוש מחדש של השיטה המרקנטילית. בית פישר, שעיקר פרנסתו היה מטקסטיל, נפגע קשות ועמד על סף פשיטת רגל.
בחג הפסח של שנת ה'תי"ז, החליט יהויכין פישר, בלב דואב, לוותר על הענקת דמי הקמחא דפסחא לעובדיו לקראת החג. היות והמנהג היה שגור ורגיל, גרם הדבר לתחושות קשות מאד בקרב העובדים ותפוקת העבודה ירדה אף מעבר למקובל.
חודש לאחר חג הפסח, החליטו האחים שאין הדבר יכול עוד להמשיך כך. במעט החסכונות שנותרו להם (והם נאלצו להפקיד אף ספר תורה גנואזי נדיר שעבר להם בירושה), קנו שלושים לחמניות מתוקות ובאישון הלילה הטמינו אותם (כאב המטמין אפיקומנו) ליד עמדות העבודה של מועסקיהם. בכל לחמניה הייתה נעוצה פתקא "מענק מיוחד, למען יפתח יומכם במתיקות הלב, ולבכם - לעבודת אמת".
קשה להעריך עד כמה הייתה משפיעה עובדה זו לבדה על מצב רוחם של העובדים, אלמלא נוכחותו של מוישל'ה פרקינר. מוישל'ה היה מנקה ופועל שחור הלוקה בשכלו, אשר הועסק על ידי האחים פישר מתוך חסד. קרוא וכתוב ידע בקושי, וכאשר ראה את הפתקא, נצטהל בליבו ובפיו. "תראו" אמר לחבריו העובדים "כתוב פה שקיבלתי לחם מענק. ואפילו ענק מיוחד".
העובדים, שהגיעו באותה העת לשיאים חדשים של מרמור ויאוש, החליטו שלא לבאר למוישל'ה את שגיונו. תחת זה, רוו ממנו נחת, וסיפרו לו עוד ועוד פרטים על הענק הנדיב שבגנו מותקנת מאפייה, והוא מחלק לחמים לעובדים מצטיינים. החוויה המשותפת קרבה בין העובדים וייעלה משמעותית את תפוקת העבודה, עד שהעלבון על העדר המענק הממשי של ה"קמחא דפסחא", כמעט ונשתכח.
בשנה שלאחר מכן, הקדימו האחים תרופה למכה. יושקה פישר כינס את כל עובדי החברה חודש לפני חג הפסח, ואמר להם מראש כי "הפעם לענק אין כבר כסף עודף, אף לא לפכסמים ומגדניות. הוא עצמו ניצב בפני פשיטת יד, אם לא רגל".
במהלך הנאום, פרץ מוישל'ה בבכי תמרורים על הענק הנדיב ומיאן להתנחם. העובדים ניחמו כבר על נפשם שהביאו איש תם ופשוט זה להתמוטטות עצבים כה מוחלטת והסתכלו אנה ואנה, כאילו מחפשים מנין יבוא עזרם.
עזרם הגיע מרבי שייע. רבי שייע, אחד מתלמידיו של החוזה מלובלין, עבר באזור בדרכו לפאריז הקרת. הרב האזין לסיפור במלואו ואמר "כל ישראל ענקים זה לזה. והנה, בחג זה של תהפוכות, יתהפך נא הגלגל ויתנו נא הקטנים לגדולים פן יפלו אלה ובמפלתם ירסקו את כל המערכת הכלכלית. ומשום שישראל ענווים הם, ולא מגלים מי הגדול מרעהו - יתנו נא הכל להכל".
וכך אכן עשו. בני פישר קיבלו את הלחמניות המתוקות שלהם, ואף שפשטו רגל מספר שבועות לאחר מכן, נותר בפיהם טעמם המתוק של עצת רבי שייע. העצה עצמה, לעומת זאת, המשיכה הלאה במורד הדורות והתקבעה כמנהג חשוב אף כי סתום בכל קהילות ישראל להם יותר מדי זמן פנוי על הידיים.
הגמד והענק. סקירה קצרה. מוגש כשירות לציבור. טייק 1
מקורו של משחק הילדים והמשרדים המשעשע הידוע בשם "הגמד והענק", הוא בקהילות איטליה של המאה ה-14, עת השתוללה מגיפת המוות השחור בכל אירופה, קוטלת כשליש מכלל האוכלוסיה. בתקופה זו של חשש ואימה, מקובל היה שניתן להנצל ממות, כאשר נתון אתה להגנתו של מי שכבר מת, בייחוד מות קדושים.
תחילה הסתמך המנהג על האיגרת אל הקורינתיים פרק י"ח שם נאמר -"לי המוות ולי החיים, מעבר לסף אדע לב אדם, וחנון אחוננו", ודחף מאות אנשים לחפש את הגנת ישו והקדושים. לאחר מכן, החל מאבק על שארי הקדושים, ובו פרץ ההמון הוונציאני אל כנסיית הבשורה הקדושה ופירק את גופתיהם של פרמיתיוס ואולקאנוס לחתיכות אשר נשמרו כקמיעים. בוניפיצי מפירנצה, הכרוניקאי המפורסם, מדווח כי "ופרץ העם למקום קודשו משל היה ארבה סרציני, ויפשוט בקול כאש בשדה קוצים, וגם את לחם הקודש לא כיבד. ומנהיגם דולצ'ה דה אנאריאו, איש עברי מומר צעק בבשר זה ניגאל, זה לחם הקודש". המנהג הנואש הזה פשט בחצי האי האפניני כולו, עד כי תוך שבועיים ניכר כבר מחסור של ממש בגופות אוטנטיות של קדושים.
אי אז החלו האיטלקים לחפש הגנה גם בבשרם של מתים אחרים. הנקרופוליס המפורסם של רומא נחפר מחדש, אחוזות הקבר שבו נשדדו, והמתים חולקו בין שועי העיר - בכללם מרבית הכמורה הרמה, שלא שהתה באביניון (קיים גינוי מהאפיפיור למנהג, אך זה כנראה יצא רק עשור לאחר מכן). פשוטי העם נאלצו לצאת ולחפש תלי קבורה קדומים יותר, של השבטים הלטינים והאטרוסקים הראשונים. הגופות שנמצאו שם היו נמוכים מצאצאיהם בעלי דם גרמניה, ועל שם תליהם היחודיים נקראו צוורגן - גמדים.
כך התקבע מנהג שמתנותיהם של הגמדים מגנים על אוחזם מפני מוות ומגיפה, וכבר בשנת 1456, מתועד ע"י כרוניקאי אלמוני כי בפסטיבל הגדול של ונציה "נהוג כי יעמוד אחד מקפודי הראש הגמדים, ויהא כצוורג המחלק מתנות הדוצ'ה לכל עובר ועובר, זכר למגיפה וגאולתה". נראה כי כך נהוג היה במשך חמישים שנה לפחות, וגמד בן העיר היה מחלק מני מתיקה ל"ענקים" העומדים סביבו, עד הרעב של 1507, שבה, במהלך פסטיבל בגנואה, נקרע לגזרים גמד מקומי בשם אסקו ויטאטי, כמחאה חברתית על כך שסעיף המתנות לא עבר בתקציב. על פי מכתב של מרטין לותר עשור מאוחר יותר, אף בחצר האפיפיורית של בית בורג'ה, נהוג היה לקרוע גמדים לחתיכות. בחבורות הקונדיטיירי, עת נזקקו לתוספת דחופה של מזל, נהוג היה להטיל פור כדי לאתר את ה"גמד" הסמלי (שכן גמדים של ממש לא היו נפוצים בקרב אותן חבורות של שכירי החרב) - נראה שמשם הגיע עיקרון אי הוודאות והגרלה.
לאחר אירועים אלה בוטל המנהג ונרדף, וכל אזכור של גמדים או "ענקים", הוביל לחקירה בלשכה הקדושה. נראה כי בערך אז אומץ ע"י הקהילה היהודית ברומא, כמחאה תרבותית, כפי שניתן ללמוד משו"ת "דעת קדושים" של הרב יחיאל סקרמנטי: "והיה כי תיגזר גזירה זו על שארית הפליטה, כי לא יוכל עד לכלותו, ויפנה העם לרבש"ע בצום ובתפילה. ותאמר בת קול קחו לכם את אשר קצה נפשם בו, וקרבוהו לפני המלך הגדול וחמתו הגדולה, כי לא כלה תיכלו, רק בקצה המרעה תפשוט השלהבת, וכל העדה תיגזר לחיים".
ואכן, עד היום נהוג ומקובל משחק משעשע זה בחג הפסטיבלי של קהילות ישראל.
הגמד והענק. סקירה קצרה. מוגש כשירות לציבור. טייק 2
שורשיו של המשחק פופולארי זה, הנהוג בכל כיתות ג' ולשכות צה"ל, נעוצים בקהילה היהודית של המבורג במאה ה18, במנהגים אשר היו נהוגים בבית הסחר של האחים יהויכין (יושקה) ודוד פישר.
הימים היו ימי השפל הכלכלי שבעקבות מלחמת הירושה הספרדית, כאשר דרכי הסחר מערבה נחסמו לפתע בגלל נטייתם של בית בורבון לבכר את השווקים של העולם החדש והאישוש מחדש של השיטה המרקנטילית. בית פישר, שעיקר פרנסתו היה מטקסטיל, נפגע קשות ועמד על סף פשיטת רגל.
בחג הפסח של שנת ה'תי"ז, החליט יהויכין פישר, בלב דואב, לוותר על הענקת דמי הקמחא דפסחא לעובדיו לקראת החג. היות והמנהג היה שגור ורגיל, גרם הדבר לתחושות קשות מאד בקרב העובדים ותפוקת העבודה ירדה אף מעבר למקובל.
חודש לאחר חג הפסח, החליטו האחים שאין הדבר יכול עוד להמשיך כך. במעט החסכונות שנותרו להם (והם נאלצו להפקיד אף ספר תורה גנואזי נדיר שעבר להם בירושה), קנו שלושים לחמניות מתוקות ובאישון הלילה הטמינו אותם (כאב המטמין אפיקומנו) ליד עמדות העבודה של מועסקיהם. בכל לחמניה הייתה נעוצה פתקא "מענק מיוחד, למען יפתח יומכם במתיקות הלב, ולבכם - לעבודת אמת".
קשה להעריך עד כמה הייתה משפיעה עובדה זו לבדה על מצב רוחם של העובדים, אלמלא נוכחותו של מוישל'ה פרקינר. מוישל'ה היה מנקה ופועל שחור הלוקה בשכלו, אשר הועסק על ידי האחים פישר מתוך חסד. קרוא וכתוב ידע בקושי, וכאשר ראה את הפתקא, נצטהל בליבו ובפיו. "תראו" אמר לחבריו העובדים "כתוב פה שקיבלתי לחם מענק. ואפילו ענק מיוחד".
העובדים, שהגיעו באותה העת לשיאים חדשים של מרמור ויאוש, החליטו שלא לבאר למוישל'ה את שגיונו. תחת זה, רוו ממנו נחת, וסיפרו לו עוד ועוד פרטים על הענק הנדיב שבגנו מותקנת מאפייה, והוא מחלק לחמים לעובדים מצטיינים. החוויה המשותפת קרבה בין העובדים וייעלה משמעותית את תפוקת העבודה, עד שהעלבון על העדר המענק הממשי של ה"קמחא דפסחא", כמעט ונשתכח.
בשנה שלאחר מכן, הקדימו האחים תרופה למכה. יושקה פישר כינס את כל עובדי החברה חודש לפני חג הפסח, ואמר להם מראש כי "הפעם לענק אין כבר כסף עודף, אף לא לפכסמים ומגדניות. הוא עצמו ניצב בפני פשיטת יד, אם לא רגל".
במהלך הנאום, פרץ מוישל'ה בבכי תמרורים על הענק הנדיב ומיאן להתנחם. העובדים ניחמו כבר על נפשם שהביאו איש תם ופשוט זה להתמוטטות עצבים כה מוחלטת והסתכלו אנה ואנה, כאילו מחפשים מנין יבוא עזרם.
עזרם הגיע מרבי שייע. רבי שייע, אחד מתלמידיו של החוזה מלובלין, עבר באזור בדרכו לפאריז הקרת. הרב האזין לסיפור במלואו ואמר "כל ישראל ענקים זה לזה. והנה, בחג זה של תהפוכות, יתהפך נא הגלגל ויתנו נא הקטנים לגדולים פן יפלו אלה ובמפלתם ירסקו את כל המערכת הכלכלית. ומשום שישראל ענווים הם, ולא מגלים מי הגדול מרעהו - יתנו נא הכל להכל".
וכך אכן עשו. בני פישר קיבלו את הלחמניות המתוקות שלהם, ואף שפשטו רגל מספר שבועות לאחר מכן, נותר בפיהם טעמם המתוק של עצת רבי שייע. העצה עצמה, לעומת זאת, המשיכה הלאה במורד הדורות והתקבעה כמנהג חשוב אף כי סתום בכל קהילות ישראל להם יותר מדי זמן פנוי על הידיים.
