לגנות חרבון בנשמה

רינאר השועל הוא גיבור של רומנסות ימי בינימיות. שועל פיאודלי מקסים, אלגורי רק למחצה, חוליית מעבר הכרחית בדרך מהאודיסיאה לבאגס באני, המערים תכופות על דודו המנוול, הרוזן והזאב איזנגרים. דיסני התכוונו להשתמש בחומר הזה לסרט, אבל הפרוייקט נגנז, ועיצוב הדמויות חזר אלינו ברובין הוד - רינאר כרובין הוד ואיזנגרים כשריף מנוטינגהם.

אני מצדי קראתי בילדותי תרגום עברי ונטול-כריכה של אחת מהגרסאות הספרותיות לזה שנכתבו במהלך המאה ה19, ופיתחתי חיבה עזה לדמות. כלומר, זה היה מינורי מספיק כדי שלא אזכור שום דבר ספציפי שקרה שם, אבל בהחלט משהו להחזיק לו פינה חמה ללב ולקוות להתקל בו בפעם הבאה שיצא לי לשוטט בממלכת הפיירי.

עד כאן הכל טוב. אלא שאז הגיע לב גרוסמן, מבקר ספרים ניו-יורקי שהחליט שהוא רוצה להכנס לכתיבת פנטזיה, אלא שעשה זאת בדרך ייחודית למדי וביקורתית במיוחד. בספרו הראשון, "הקוסמים", מגיע נער אמריקאי גאון שחייו ריקים ונטולי משמעות למקבילה של הוגוורטס ומגלה שגם החיים שם ריקים ונטולי משמעות. בחיפושו אחר משמעות הוא וכמה חבריו מגלים דרך להגיע למקבילה של נרניה - ואחרי שהם הופכים למלכיה ומושיעה - הם מגלים שגם החיים שם הם ריקים ונטולי משמעות. אז מילא. הכתיבה של הספר לא הייתה נטולת כישרון, עולם הקסם המתואר לא היה נטול תיאורים מעניינים, להארי פוטר נחשפתי בשלב מאוחר מכדי שזה יהיה מסלעי קיומי, והבעיטות בנרניה הם ממילא דבר שנוטים להתרגל אליו מוקדם. אמרתי לעצמי, נמשיך עוד ספר.

ב"מלך הקוסמים", הספר השני בסדרה האמורה של גרוסמן, מתוארת באחת משתי העלילות קבוצה של קוסמים מתיימרים המנסים ליצור קשר עם משהו קסום מן העבר, ומאחר והם יושבים בעמק הלואר, הם מחליטים ללכת על איקונה מקומית - רינאר השועל. משהו בי התעורר - הידד, חשבתי, אני הולך לפגוש חבר ישן שלא ראיתי כבר שנים ארוכות. מעניין מה קורה איתו. ותחושת הציפייה שלי התעוררה, ביחד עם ייחולי אל הפליאה. ממש כמו שקרה לפרוטגוניסט כאשר גילה שיוכל להגיע לפסידו-נרניה שלו.

זו צריכה הייתה להיות נורת אזהרה, אבל אני לא מאד קשוב לכאלה במהלך הקריאה, ולפיכך המשכתי לקרוא בהתלהבות. טו מייק לונג סטורי שורט - לקראת שיאו של הספר הטקס נערך, מצליח, רינאר השועל מגיע לוילה בה הם יושבים, רוצח באכזריות את כל חברי הקבוצה, למעט הגיבורה. אותה הוא אונס באכזריות. למה? ככה, כי זו הייתה גחמה שלו וביקום אין משמעות כלל. כי הוא מימי הביניים ומגלם דמות טריקסטר, ודמויות טריקסטר הן אכזריות מטיבן. סוף.

אז בקשה ממכם - אל תהיו לב גרוסמן, אין למה. נכון, אפשר להשתמש במקודש על מנת לזעזע, אבל לזעזוע הזה יש מחיר, ולפיכך צריכה להיות לו גם הצדקה. ההצדקה שניתנה פה הייתה גרועה ובנאלית - כן, אנחנו יודעים שימי הביניים לא הצטיינו באידיאולגיה הצמחונית שלהם, אבל מדובר בדמות מגניבה ואהובה של גיבור עממי ששרדה בתודעה במשך מאות שנים, לא ברוצח ואנס לגחמתו. ההתעקשות העקבית שלך על סירוס הקסם מהפליאה והתקווה שבו אינה מעשה הגון כלפי אנשים אותם אתה מזמין פנימה על ידי שידור סממנים של קסם, זה מעשה טורפני. ובנוגע למסר הכללי? ובכן, זה שאתה מתעקש לחרבן לאנשים בתוך הנשמה, לא באמת מוכיח שנשמות לא קיימות. אם כבר, נהפוך הוא.

המוסד ותורתו

אני וד"ר רולי בלפר עסקנו בזה בארוע בית המדרש שבכנס מאורות, ומאחר שלא רב הסיכוי שאכתוב משהו מעבר לכך, הנה לכם הרעיון.

כשעלה בפני הצורך להסביר לסבא וסבתא שלי את עניין התורה שבעל פה, ההשוואה המיידית שצצה לי הייתה סדרת 'המוסד', של אייזק אסימוב, שכאילו נכתבה כדי להוות אילוסטרציה.

ראו הרי - את החורבן אין למנוע, בין אם מדובר בחורבן ממשי של בית המקדש השני, ובין אם בשואה מטפיזית, איזו שבירה של הכלים. כל מה שאפשר לעשות בעת הזו היא למלט זרע ולנטעו במדבר, יהא זה אותו מוסד שמבקש רבי יוחנן בן זכאי מהקיסר להקים ביבנה, או התורה עצמה שניתנת במדבר על כתרי האותיות המוצפנות שלה.

וכאן מתחילה הצמיחה שלה. המוסד לכאורה נוצר רק על מנת לעסוק בידע נתון מראש, לימוד התורה או כתיבת האנציקלופדיה, אבל כל דור ודור מתעמת מול משברי אמונה חדשים, תנאים חברתיים וטנולוגיים משתנים, ובכל דור ודור צמחה ומתפתחת התורה בדיוק על פי מה שצפה ותכנן זה שהצפין אותה מלכתחילה. גדלה ומתפתחת על מנת שבסופו של דבר תוכל ליצור מקדש חדש ולאסוף את הניצוצות למקומם.

וכך גדל לו המוסד ומתפתח, יוצר ומשפיע על הענפים המונותאיסטיים האחרים, אבל מאחר והרשות בכל זאת נתונה, הרי שישנה גם רשת בטחון להלכה, אשר מונעת ממנה להפוך למערכת פורמליסטית מתמטית, ומשמרת בה את הרוח ואת כוונת המפקד. אלה הם אנשי המוסד האחר, החנוונים, העגלונים ומפני הזבל שכל אחד מהם יכול להתגלות כאחד מל"ו צדיקים, אלה שמעבירים את המסורת הפשוטה על אגדותיה, אותו מוסד מיסטי ולא נתפס של כנסת ישראל ונשמת האומה.
 לעתים מתרחש מאבק בין המוסדות האלה של ההלכה והאגדה, אבל בסופו של דבר גם הוא חלק מהתכנון.

ומי הוא הפרד אם כן? האינסטינקט הראשוני יהיה לנקוב בשמו של שבתאי צבי, ואני אמשיך איתו. הפרדים הם משיחי השקר למיניהם, אלה שמנתקים את עצמם מהכלל ומביאים את הרעיון הסופי שישים קץ לגולה ויביא את התיקון הסופי ואת האימפריה כאן ועכשיו, ובכך הם פורצים את גבולות המוסד ומבזבזים את הכוחות שהצטברו בו על גאוותם העקרה.

הצעה לבירור

מתוך Moral Tribes, ספר שבוחן סיבות לערכים שונים בין חברות ומציע כלים לגישור. יצא שקראתי את זה ממש בעת השריפה בחיפה.

The Public Goods Game is, once again, the laboratory version of the Tragedy of the Commons. Individuals can contribute to a common pool, which gets multiplied by the experimenter and then
divided evenly among all players. Individuals maximize their payoffs by not contributing (free riding), but groups maximize their payoffs by fully contributing.
...
More recently, Benedikt Herrmann and colleagues have examined cooperation and punishment in a set of large-scale societies, and the results are equally striking. People in cities around the world played repeated Public Goods Games in which players could punish free riders
...
First, you’ll notice that, right from the start, people in different cities contribute at very different levels, with people in Athens, Riyadh, and Istanbul contributing a little over 25 percent of their allotments on average and people in Boston, Copenhagen, and St. Gallen contributing more than 75 percent. Second, there are roughly three different patterns concerning how the games play out over time. In places like Copenhagen, contributions start out high and stay high, because most people are willing to cooperate initially and because people will pay to punish the few who aren’t. (Even in places like Copenhagen, however, cooperation unravels over time if there’s no opportunity to punish.) And then there are places like Seoul, where contributions start out moderately high and then rise up to very high levels as free riders get reined in by punishment.
Finally, there are place like Athens, Riyadh, and Istanbul, where contributions start low and stay low. This last set of results is surprising: Given that cooperators in these places can punish the free riders, why doesn’t cooperation ramp up over time the way it does in Seoul?
It turns out that in places like Athens, Riyadh, and Istanbul, there is an opposing social force. In this version of the Public Goods Game,
cooperators can punish free riders, but free riders can also punish cooperators, a phenomenon known as “antisocial punishment.” In places like Athens, people who didn’t contribute to the common pool
often paid to punish those who did. Why would anyone do that? In part, it’s about revenge. Free riders resent being punished by cooperators and strike back. But it can’t be about revenge only
because, in some places, low contributors will punish cooperators on the first round! It’s as if they are saying, “To hell with you do-gooders! Don’t even think about trying to make me play your little
game!” As shown in figure 3.2, the prevalence of antisocial punishment is an excellent predictor of a group’s failure to cooperate.

עכשיו, איני יודע אם הייתה סוכנות אנשית בכלל, או ערבית בפרט, בשריפות האחרונות. מה שאני יודע הוא שקיימים הבדלים ערכיים תרבותיים, ושהתרבות המתקיימת בין אתונה, ריאד ואיסטנבול היא אכן בעייתית בהרבה בכל הנוגע להכרה בטוב משותף ופעולה למענו, וחשוב יותר - אם נעצום את העיניים להבדלים מעין אלה ונסתום את פיהם של המביאים אותם בטענות הנכונות והלא שייכות כי כל האנשים אחים, כי על כל האנשים להיות שווים בזכויותיהם וכי קיימים הרבה אנשים מכל הסוגים בכל עם ועם, נמצא את עצמנו עם תאום בנצי גופשטיין בתפקיד שר הפנים תוך עשור.

מה עושים? איך מגשרים על הפער ובונים תרבות מכילה ובת קיימא במרחב? כל אלה שאלות מאד טובות. אם נציב אותן, ייתכן שנמצא תשובה.

(Before moving on, let me say that my intention here—in this chapter and elsewhere—is not to pick on Greeks or the members of any other nation or tribe. Instead, my hope is that we can learn from
the successes and failures of different social systems—systems for which few individuals bear any significant responsibility. To learn these lessons, however, we must be willing to say things that could be interpreted as insulting and that may sound distressingly similar to the things people say when they are airing their prejudices.***)

סיפורת

כאן מרוכזים סיפורים קצרים שכתבתי.

זכרון עקרבים (#סמוראים, #תוגה. התפרסם בגיליון מס' 6 של "בגלל")

תיקון שבת (#יהודים, #לא_שואה, #מעשה_מרכבה. התפרסם בגיליון מס' 10 של "בגלל")

זימון (#צה"ל, #נאו_חסידות, #גשם. התפרס ב"בלי פאניקה")

מעבר. קניטרה (#כנענים, #רמת_הגולן. נכתב עבור תחרות הסיפורים של כנס "עולמות")

בהקיץ (#אגדות, #ישועים. לא פורסם)

סופר צללים (#ציניות, #השטן. לא פורסם)

לשבח הבועה

[המחשבה ישנה. העלתי על הכתב בעקבות הפיגוע בדיזנגוף, כי לאור נסיונות מתחדדים אצלי האף-על-פי-כנים]

תל-אביב זו עיר פוסט-ציונית, במובן החיובי ביותר, ה(פוסט-)ציוני ביותר של המילה. תל-אביב זה מה שקורה אחרי שהציונות (בתפיסתה ההרצליאנית) מנצחת.

שמה של תל-אביב הוקנה לה מן הערגה שבגולה, הארכיטקטורה והתכנון שלה יובאו בשלבים מהמערב. היא עצמה צמחה על קרקע ריקה מערבים ואת אלה שנתגלו כסמוכים אליה הצליחה לגרש או לביית. בתל-אביב קמה החברה היהודית-חילונית הנאורה שפניה אל אירופה, אשר הצליחה להכניס את הקצינים שלה אל הקסרקטין בתל-השומר ואת הדתיים - אל בתי הכנסת של בני-ברק, לא לבטל חלילה; אלה ואלה חלק מהמורשת ומנציחים אותה. אבל רחוק מהלב.

ניתן לטעון שבמידת מה הושג האידיאל הזה כבר לקראת שנות הארבעים. עיר מפלט יהודית, מרובה מעגלים וקהילות, עם שפה ותרבות עברית אבל צמאון למבקרים, אורח חיים בורגני ואידיאלים סוציאליסטיים, תבניות אירופאיות ומוטיבים לבנטיניים. אה, ומיקום גיאוגרפי.

הבועה התל-אביבית (שגיאוגרפית רחבה בהרבה מתל-אביב, כמובן) היא אותו מקום בישראל היהודית בה לא מתקיימת תודעה של ספר, של חיכוך יומיומי ואתגור של זכות היהודים לשבת בארץ ישראל. למעשה, החיכוך העיקרי של הבועה הוא עם הרעיון הציוני עצמו, כלומר, עם המציאות המתקיימת מחוצה לה. של הציונות החיה (הכוללת גם מודלים לא הרצליאניים) מול זו המכוננת.

חיכוך זה מוליד הן התפרצויות ריאקציה אולטרה-ציוניות כגון "האריות של הצל" או "אם תרצו" המחפשות לתגור את תגרת הציונות ולפיכך תרים בכל מקום אחר ערעורים עליה, הן ריאקציה אנטי-ציונית כזו הנלמדת ברוב-רובם של חוגי הרוח ובחברה באוניברסיטת תל-אביב המבקשת להחזיר את הגלגל אחורה ולקבל מחילה על מהלכי כינון הציונות (נישול הערבים, כור ההיתוך).

אני מתייחס לשניהן כריאקציונריות מאחר ושניהן נובעות מאותה מצוקה, מאחר ושניהן מוצאות כי הציונות - אשר באופן פורמלי נותרת האידיאולוגיה ההגמונית בחברה - אינה רלוונטית להווייתם. שניהן מתכחשות לתשתית הציונית עליה נשענת תל אביב ולכך שבניגוד לפרוייקטים אוטופיסטיים אחרים של תחילת המאה העשרים, הפרוייקט הזה היה פרוייקט מושג. שהושג. ואף אם ניתן לטעון עד היום נשען אותו הבסיס על קיומו של ספר ציוני רחב הנפרש על פני יתר הארץ, הרי שעיסוק ציוני בתל-אביב עצמה הוא לא רלוונטי באופן עמוק. הישיבה היהודית בארץ-ישראל נדמית בה כל כך נורמלית, שכל עמידה עליה או ערעור עליה נראים תלושים באותה המידה.

אז מה שעושים בה זה מריצים כל מני דברים אחרים. בין אם אומות סטארט-אפ, מצעדי גאווה או מחאות אוהלים. מתמודדים עם בעיות אחרות, פוסט-ציוניות, כמו לדוגמא עם ההבנה הפתאומית שעל אף שפנינו עדיין אל אירופה אחורינו בכל זאת אל אפריקה. אז היות ופורמלית הציונות היא עדיין הדבר החשוב ביותר במדינה, נוטים לפעמים פוליטיקאים לכנות גם את הדברים האלה 'ציונות' (כמו בסרטון המצחיק ההוא של המחנ"צ על 'מהי ציונות בעיני' או שם המפלגה עצמו), אבל בשביל זה הם הרי פוליטיקאים.

המעניין פה הוא כי מתוך עמדת חוסר-הרלוונטיות שלה, הבועה התל-אביבית טוענת לעמדת הנהגה כלל ישראלית. אני רואה בכך דבר חיובי בבסיסו. התקווה של הציונות היא להסתיים בהצלחה, ולא יהיה רע שהיא תדע מה עשוי לחכות לה אחר כך, אחרת נגזר עלינו להתבחבש בתהליכיה ללא מוצא כבקומוניזם. תל-אביב יכולה לתת לספק כמה כיוונים כאלה.

אבל לא את כולם. כמו שכתבתי בהתחלה, תל-אביב וגרורותיה הם מימוש נקי מאד של ציונות מזן מסויים, שתכנן בדיוק למה צריך לעשות סינקרטיזם ומה יש לשמור מחוץ לגדר. מה שנותר בחוץ הספיק להשתנות. הדתיים לא נשארו בבתי הכנסת, הערבים לא נשארו בנוף, יוצאי ארצות האסלאם ('מזרחים' בפי העדה האקדעמית-פרוגרעסיבית) לא קיבלו את כל הנחות היסוד שביקשו מהם ובכלל יצא שהסינקרטיזם לא תמיד זרם לכיוונים שכתבו בשבילו באודסה של שנות העשרה ובתל-אביב של שנות העשרים.

אז אם נסכם, עבור המנהלים שביננו: הבועה התל-אביבית איתנה ושונה ומנותקת וטוב לנו בכך, בעיני. יש לה גם השפעה חיובית, גם אם לא ישירה, על יתר המדינה, להוות מגדלור שיוביל אותה מן המאבק הציוני אל דברים מעניינים יותר (אין זאת לזלזל בממשותו של המאבק הציוני כיום, אלא שלפעמים ניתן לפתור דבר רק כאשר מונח לפניך הבא אחריו). רק שכדי לממש את השפעה הזו, צריכה תל-אביב לאמץ את ה'פוסט' שבה במלואו, ולהפסיק לעסוק בציונות - ל'טוב' ול'רע'.

יונה ועיר

בספר יונה אנו שומעים על אירוע שנראה היה בודאי נסי לכל דבר עבור שומעיו, מונומנטלי עד לכדי קומיות. הנה קמה לה נינוה העיר הגדולה, בירתה של האימפריה האשורית הנוראה שכילתה את ממלכת ישראל, אשר הכניסה את הג'נוסייד להיסטוריה כאסטרטגיית שלטון, עיר שידיה מלאו חמס ומדון - ומתהפכת תרתי משמע. כמו לנו מדי שנה ניתנת לה ארכה של ארבעים יום לשוב מדרכה הרעה, ומיד לשמע בשורה זו מאדם זר -  קם בית הדמים הזה והופך את לבו.

ראשית כל תמהיני - כיצד זה חוזרת עיר בתשובה? אנחנו מכירים כמובן קריאות לחשבון נפש ציבורי, אלא שבמרבית הקריאות האלה מקובל כי כל אחד מהשבים משתדל לחבוט על חזה חברו יותר מעל חזהו שלו, ומאחר וכך - כל אחד מצפה לקטרזיס שיתרחש במקום אחר וחשבונות נפש ציבוריים שכאלה נוטים להשנות ולהתמסד. כך לדוגמא ביום כיפור - הנה כבר ארבעים ושתיים שנה מלקה הציבוריות הישראלית את עצמה על חטא ההיבריס של מלחמת יום כיפור, ומעולם לא כשלו למצוא לה אשם חדש.

ספר יונה מספק לנו תיאור מעניין של תהליך תשובה ציבורית.
אנו יודעים כי נינוה היא עיר פושעת. גם ממקורות חיצוניים, וגם מנוסח הציווי המקורי אל יונה - קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה--וּקְרָא עָלֶיהָ:  כִּי-עָלְתָה רָעָתָם, לְפָנָי. אך המסר אינו מיועד להנהגה שלה. לא ניתן להקריב את המלך כדי להחזיר את המנדט השמימי - בעיר שחטאה, המלך לא יכול לשמש כאשם הבלעדי כפי שהש"ג אינו יכול לשמש ככזה. עם זאת, תפקידו מיוחד וחשוב - המנהיג פה משמש כחוליה הכרחית בשרשרת התשובה, מדובר במלך שגם קשוב לשטח ומולך על ידי עמו:
וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה, בֵּאלֹהִים; וַיִּקְרְאוּ-צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים, מִגְּדוֹלָם וְעַד-קְטַנָּם.  ו וַיִּגַּע הַדָּבָר, אֶל-מֶלֶךְ נִינְוֵה, וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ, וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו; וַיְכַס שַׂק, וַיֵּשֶׁב עַל-הָאֵפֶר
וגם מוליך אותם, ונותן לדברים תוקף של חוק, משנה את מהותה של העיר:
וַיַּזְעֵק, וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה, מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו, לֵאמֹר:  הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן, אַל-יִטְעֲמוּ מְאוּמָה--אַל-יִרְעוּ, וּמַיִם אַל-יִשְׁתּוּ

תהליך התשובה עצמו מתואר בפסוק ה', וכולל ארבע חלקים מובחנים:
שתיים בשלב ההכנה:
וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים, הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה - הוא שינוי אורחות חיים. נסיבות פיזיות שתולשות משגרת היום ומסמנות שינוי אמיתי.
וְיִקְרְאוּ אֶל-אֱלֹהִים, בְּחָזְקָה - הכרה בכך שיש מישהו לו חייבים לתת תשובה. מישהו שניצב מעל למלך.
ושתיים בשלב הביצוע:
וְיָשֻׁבוּ, אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה - תשובת הפרט.
וּמִן-הֶחָמָס, אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם - תשובת הכלל.

וכאן בעיני טמון מפתח. הקריאה לחשבון הנפש היא מלמעלה, אך זה כל מה שהיא ומלווה בדוגמא אישית. לפני שישובו אנשי נינוה מן החמס אשר בכפיהם (ואיזה תיאור מרתק זה - יעזבו אותו - וישובו), צריך כל אחד ואחד מהם לשוב מדרכו שלו, הרעה באופן עצמאי ובלתי תלוי. מלמעלה מגיעה הפקודה, כל אחד עושה את דרכו שלו אחורנית, אך כולם שבים מן החמס אשר בכפיהם המשותפות.

***

"טוב ויפה," יאמרו לי המוכיחים בשער. "אבל זה לא עונה על השאלה - איך מתניעים תהליך כזה? איך מגיעים אל המלך, ועוד מלך שקולו ישמע בעירו?"

ועל זה אין לי תשובה, אך עצם הפתאומיות של הדבר הזה, עצם הדלקה הזו שמתפשטת בשדה הקוצים של נינוה, מראה כי לכל אבן יש את הכח לנתץ את רגלי החימר של פסל "כוחי ועוצם ידי", לכל פרפר יש איזה סיכוי להניע טייפון בצדו השני של העולם.

ניטשה, אשר בנה את הגותו המשפיעה על רעיונות של התעלות מעבר למוסר, נשבר נפשית ואיבד את כך את תפקודו כאשר במהלך מסעו באיטליה ראה עגלון המצליף בסוסו באכזריות. הוא רץ לעצור את העגלון ולבכות על צווארו של הסוס עד אשר נעצר על ידי שני שוטרים על הפרת הסדר הציבורי.

אין אדם יודע את גלגלי שעוניו הפנימיים של אדם אחר - גם לא של חברה אחרת. איני חושב שתחומים כגון פסיכולוגיה או סוציולוגיה קירבו אותנו במשהו להבנה מעין זו, ואפילו נסבור כי כן - ודאי אין הדבר נכון מנקודת מבטו של הפרט המקבל את החלטותיו מתוך חוסר ידע. לעולם אינך יודע מה יצמיחו מילותינו ומעשינו במורד השנים, וכל אחד מאיתנו עשוי להיות יונה של ננוה כלשהי. אך בהעדר נבואה אישית עבור רבים מאיתנו, אין לנו אלא לאחוז במה שיש לנו - בין אם חוקים פסוקים או אינטואיצה המדגדגת לנבואה - ואז לעשות את חובתינו על הדרך בה אנו מבינים אותה, ולומר את כל האמת שבידינו.

ויונה עצמו? ובכן, נראה שאפשר לומר שהוא בטח לא טורטר לשווא. שדווקא הוא, על קולו, קומתו ופניו, היה המפתח הנחוץ עבור המהפכה הנינוואית - קשה לראות מנעול מורכב שכזה נפתח בארעי. וייתכן שגם סרבנותו הייתה נחוצה. אולי דווקא נינוה הייתה זקוקה לנביא שנראה כאילו שהרגע הקיא אותו דג, ושמתנבא מתוך שנאה וסלידה, מתנבא כמי שכפאו דג - אף אחד לא אוהב לקבל תוכחה ממי שנראה כנהנה מזה.

כמו שבלול, תמס יהלוך

בימים האחרונים מוצף הפייסבוק בחלזונות ובאנשים שמתנגדים להם.

לעומדים מהצד, שאינם בקיאים בנפתולי השיח ונזהרים שלא לדרוך בטעות במקום רגיש, קשה לפעמים להבין את פשר התופעה. כאחד הנמנים על אוכלוסייה זו, החלטתי לפנות אל הפעם האחרונה בו ארעה תופעה עונתית זו.

ואני מדבר כמובן על הפעם בה ארעו כל התופעות המעניינות באשר הן: המאה הי"ד.